23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

שירת החופש: שלושה סרטים על אנרכיזם
האידיאולוגיה האנרכיסטית קופחה תמידית בייצוגיה הקולנועיים. שלושה סרטים תיעודיים שהגיעו עכשיו לאוזן מלמדים מעט על התנועה שרצתה לבנות עולם חדש

כאוס, אלימות, טרור, הרס, טירוף, אי-סדר
אלו הם רק חלק מ"מילות הגנאי" שמזוהות עם המושג אנרכיזם מאז החל להתבסס כצורת מחשבה ודרך חיים מגובשת במאה ה-19. לרוב קיים פער גדול בין הדרך שבה תופס הכלל את המושג ובין מה שהוא מייצג עבור אלה שמגדירים עצמם אנרכיסטים -  מילוני אנשים ברחבי העולם, שבוחרים לחשוב ולתפוס את העולם בדרך אחרת, כזו שמתאימה להם וכזו שרלוונטית לכל פינה בחיים, מהמזון שהם אוכלים, דרך המאבקים שלמענם הם קמים בבוקר ועד היצירה שממנה הם נהנים.
משמעותו העיקרית של אנרכיזם היא יצירה של סדר חברתי חדש, א-היררכי, שבו לכל אדם ניתנת הזכות לשלוט על חייו שלו ולא להיות עוד לבנה בחברה הבנויה כמגדל היררכי שבו שולטים הכוח והכסף. אנרכיזם מבקש לבטל את היות האדם עבד. אנרכיזם משמעו, בראש וראשונה, שחרור.
בקולנוע, כמו באמנויות אחרות, נדחקה האידיאולוגיה האנרכיסטית לשולי היצירה; העיסוק בה יהיה תמיד משני לעיסוק באידיאולוגיות אחרות כגון קומוניזם או פשיזם. על אף העובדה, שבזמנים מסוימים בהיסטוריה (בייחוד זו של המאה ה-20) היא תפסה מקום מרכזי יחסית בפוליטיקה העולמית, האידיאולוגיה האנרכיסטית מעולם לא קיבלה את התיעוד הקולנועי הראוי לה. הסיבה המרכזית לכך היא שמבחינה מספרית, כוחה של התנועה האנרכיסטית תמיד היה משני לזו של התנועות ה"אדומות" בצד הרדיקלי של המפה הפוליטית. המהפכות הגדולות של המאה ה-20 מזוהות עם הסוציאליזם, וכך קורה שמקומה של התנועה האנרכיסטית של ספרד בשנות ה-30 , שכללה מילוני אנשים, נפקד כמעט לחלוטין מהקולנוע. הסיבה השנייה להיעדרה של התנועה האנרכיסטית מהקולנוע נוגעת בדיוק לאותם מיתוסים, שנוצרו מתוך בורות ופחד. אם כבר אוזכרו אנרכיסטים, בדרך כלל הם הוצגו בתור טרוריסטים משולחי רסן, שכל מבוקשם הוא לפוצץ ולהרוג ולא לבנות מחדש, כפי שבאמת רצו.
כאמור, מקומה של התפיסה האנרכיסטית לא נפקד לחלוטין מההיסטוריה של הקולנוע; ישנם סרטים עלילתיים ותיעודיים ספורים (הנגישים לקהל הרחב) העוסקים בה, אך בדרך כלל כניסתה מותרת רק ב"דלת האחורית" של היצירה, כלומר, יותר דרך שימוש במבע, אסתטיקה וגישה, ולא בדרך של עובדות היסטוריות גרידא .

בהיסטוריה של הקולנוע העלילתי, אזכורים של מאורעות או דמויות אנרכיסטיות הינם ספורים ומשניים. נקודה זו בולטות מאוד - לדוגמא - בסרטו של הבמאי הבריטי הסוציאליסט קן לואץ', על תמימות וחופש, שעוסק במלחמת האזרחים בספרד, שבה, כאמור, שיחקו האנרכיסטים תפקיד מרכזי ביותר, הן בהתארגנות העממית והן בהתנגדות החמושה לפשיזם של פרנקו. בכל זאת, האזכורים לאנרכיסטים בסרטו של לואץ' הם משניים ביותר, והוא בוחר למקם את גיבורו בתור לוחם בבריגדות הבינלאומיות שזוהו במובהק עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית. אזכור אחר לדמות אנרכיסטית ניתן למצוא באדומים של וורן ביטי, שבו אחת מדמויות המשנה הינה הפעילה האנרכיסטית החשובה אמה גולדמן, אך שוב גם בסרט זה (מצוין ככל שיהיה) נדחקת הדמות הרדיקלית יותר הצידה, כשאת מרכז הבמה תופסת דמותו ה"אדומה" של ג'ון ריד (בגילומו של ביטי עצמו).
בסרטים עלילתיים בודדים ניתן המסך כולו להצגתם של מאורעות ודמויות אנרכיסטיות, שניים מהם הם Fever, סרטה של הבמאית הפולנייה אניישקה הולנד שעוסק במחתרת טרור אנרכיסטית והשני הוא סאקו וונזטי של הבמאי האיטלקי ג'וליאנו מונטלדו, שתיאר את סיפורם של צמד האנרכיסטים האיטלקיים שהואשמו ברצח והוצאו להורג במסצ'וסטס ב-1927 (סרט תיעודי אודותם נעשה ב-2006 וקיים בספרייה).

מבחינת יוצרים אינדיבידואלים, ניתן לזהות מספר במאים בולטים אשר בחרו להביע את האנרכיזם שלהם בצורה ויזואלית יותר, ביניהם ז'אן ויגו (שאביו היה אנרכיסט צרפתי פעיל אשר נרצח בבית הכלא) ובייחוד יצירותיו החתרניות A Propos De Nice ואפס בהתנהגות , וגם לואיס בונואל, אלחנדו חודורובסקי, דרק ג'רמן וג'וליאן טמפל .
דווקא הקולנוע התיעודי, שבמידה רבה מתקיים בזכות יכולתו להעביר אינפורמציה ייחודית, נדמה שנכשל בהגעה לקהל רחב בנושא המדובר. אמנם נעשו סרטים תיעודים אשר עוסקים באנרכיזם, אך חלקם לא צלח את המעבר לפורמטים הביתיים (מסיבות שונות) וחלקם נשארו נחלתם של גופים או קבוצות פוליטיות אשר בוחרים שלא להפיץ אותם בצורה "מסחרית" ורחבה אלא דרך ספריות ומרכזים חברתיים ברחבי העולם.

למרות כל זה ובייחוד בגלל החסך הזה, עלה חיוך מסופק על שפתיי כאשר נחתו על מדפי האוזן שלושה סרטים חדשים אשר עוסקים באנרכיזם. הסרט הראשון, תיעודי של חברת PBS סוקר את חייה של אחת מהפעילות והוגות הדעת החשובות ביותר בהיסטוריה האנרכיסטית, הלא היא אמה גולדמן. גולדמן שדמותה המיוחדת הופיעה כאמור בסרטו של וורן בייטי, נולדה למשפחה יהודית ברוסיה בשנת 1869. כבר בגיל צעיר גילתה את הפוליטיקה ובגיל 16 היגרה לבדה לארה"ב ומצאה את עצמה במהירות במרכזה של התנועה האנרכיסטית שפרחה בארה"ב באותם שנים. היא הייתה נואמת מוכשרת שפעלה בנושאים רבים ומגוונים, החל מפמיניזם דרך מאבקי עובדים ועד התנגדות פעילה למלחמת העולם הראשונה, פעילות שבעקבותיה נשלחה לכלא ולאחר מכן גורשה יחד עם עוד מאות מחבריה לברה"מ. הסרט סוקר בצורה כרונולוגית את מהלך חייה, ובין השאר את יחסיה הארוכים עם האנרכיסט היהודי החשוב אלכסנדר ברקמן.
היותם של ברקמן וגולדמן אנרכיסטים ממוצא יהודי איננה מקרית, מכיוון שהיהודים היוו אחוז משמעותי בתנועות האנרכיסטיות ברחבי העולם, ועל אף שבתור אנרכיסטים הם הגדירו עצמם כאתיאיסטים, במקומות מסוימים נוצרו התארגנויות שהיו במובהק של יהודים. אחת מההתארגנויות הללו מתוארת בסרט Free Voice of Labor שסוקר את העיתון האנרכיסטי בעל אותו השם, אשר יצא בשפת היידיש (שבה הוא נקרא Fraye Arbeter Shtime) בין השנים 1977-1890 והיווה אבן דרך חשובה באנרכיזם האמריקאי, בייחוד בהקשר היהודי שלו. הסרט, שיוצא כעת לראשונה במהדורת די.וי.די כפולה יחד עם הסרט Anarchism in America (שניהם נוצרו על ידי צמד הבמאים  ג'ואל זוקר וסטיב פישלר, שמרבית יצירתם מתמקדת בתיעוד של ההיסטוריה החברתית בארה"ב), מהווה מסמך נדיר לתיאורה של תקופה בשלבי גסיסתה האחרונים. דרך חומרי ארכיון נדירים, שירים פוליטיים למען מאבקי עובדים ובייחוד דרך ראיונות עם האנשים שהפעילו את העיתון, מצליחים צמד הבמאים לתעד סוג מיוחד של אידיאליזם ודרך חיים שחלפו מן העולם. עורכי העיתון האחרונים מדברים בעצב ונוסטלגיה על עברם, ומצליחים לעורר בצופה געגוע לעולם שבו חיו. וגם, למי ששכח, הסרט מדגיש את החשיבות העצומה שהייתה ליהודים בתנועות הרדיקליות במאה ה-20.
הסרט האחר במהדורה, Anarchism in America, צולם בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, והוא מתאר את מסעם של צמד היוצרים  ברחבי אמריקה. זהו מסע מרתק שבמהלכו הם חוקרים את התנועה האנרכיסטית מנקודות מבט מגוונות לאורך ההיסטוריה הארוכה והסבוכה שלה - החל ממאבקים של הילדים האמריקאים והמהגרים האירופים, דרך מאבקי העובדים לאורך החצי הראשון של המאה ה-20, עבור בצדדים הרדיקליים יותר של התנועה ההיפית, ועד לתנועת הפאנק של סוף שנות ה-70. כל ההיסטוריה הזאת מובאת בסרט דרך תיעוד האנשים - החל ממפגש עם חקלאים "עצמאים" שמתנגדים לדרך הייצור הקפיטליסטית-המונית ועד למפגשים עם דמויות אנרכיסטיות משפיעות שפעלו לאורך המאה ה-20 כגון מוריי בוקאצ'ין וקרל הס, וגם אנרכיסטים "חדשים" יותר כמו ג'לו ביאפרה ולהקת הפאנק שהוביל, הדד קנדיז.
 יופיו של הסרט טמון במגוון הרב של נקודות מבט אותן מביאים הבמאים. הם מבקשים להכיר לצופים את האספקטים השונים של האידיאולוגיה כפי שהם באים לידי ביטוי אצל אנשים ממקומות שונים בחברה, ובתוך כך הם מנפצים את המיתוסים הרבים המרחפים מעל למושג "אנרכיזם". האנשים אותם הם מראיינים הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, רובם אנשים בוגרים, עובדים ומחושבים, ולא חבורה של צעירים פרועים שכל מבוקשם הוא להרוס, כפי שרבים היו רוצים לתפוס אותם. קל להזדהות עם דרך המחשבה של המרואיינים, המציגים את היופי והתכלית שבדרך החיים שבחרו. מבחינות רבות, Anarchism in America  הוא הסרט החשוב מבין השלושה מכיוון שהוא מותיר את הצופה חכם יותר. כל המחמאות מגיעות כמובן לצמד הבמאים, שקרבתם האישית לנושא ניכרת ביכולת להעביר את התכנים המורכבים.
30 שנה לאחר שנוצרו שני הסרטים הללו נשאלת השאלה האם הם מהווים אך ורק מסמך היסטורי המתעד תקופה. התשובה היא: תלוי באיזו עין יבחר לראות אותם הצופה. מי שיתבונן בהם כשיעור היסטוריה בלבד ילמד לא מעט דברים חדשים (כפי שילמד מעוד מאות סרטים תיעודים-הסטורים אחרים). אך לסרטים הללו יש ערך מוסף, ומי שיתאמץ לחשוב על הנאמר, במהלך הצפייה ולאחריה, עשוי למצוא עצמו עם מסקנות שיעזרו לו לבחון את חייו בעולם הזה בצורה חדשה .


בן רונן (11/11/09)

מיליוני אנשים, ללא תיעוד קולנועי כמעט
טרוריסטים משולחי רסן?
סאקו וונזטי. מהבודדים שעובדו לקולנוע
אפס בהתנהגות. יוצר אנרכיסט במהותו
גולדמן וברקמן. יהודים ואנרכיסטים 
העיתון היהודי-אנרכיסטי
מוריי בוקאצ'ין. מהמשפיעים הגדולים
ג'לו ביאפרה. הדור הצעיר