24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

על אנשים ומתעקשים: הסרט התיעודי Anvil
עם תום העשור הראשון של שנות האלפיים, מתחילים להיערם הסיכומים ובאופן טבעי, גם הוויכוחים, ובכל זאת, נדמה שאין לאיש ספק, שמדובר בעשור מופלא לקולנוע התיעודי. קחו את "אנויל", למשל

עוד חודש וחצי בערך עד לסיומו הרישמי של העשור, אבל קדחת הסיכומים כבר בעיצומה, והוויכוח על “סרט העשור“ ו“להקת העשור“ ו“סלב העשור” כבר גובה קורבנותיו. כי אין כמו סיכומים להשטיח את החוויה ולהפוך התרחשויות תרבותיות, רבות פנים ושמות, אופנות ויצירות, לעיסה אחת גדולה של כלום. ובכל זאת, בתוך הסיכומים הקולנועיים, הולכים וגוברים הקולות - ועוד יגברו אם יש צדק בעולם -שמציינים כי זהו עשור מיוחד במינו לקולנוע התיעודי. הסיבה העיקרית: נגישותם של האמצעים הטכניים כמובן. סיבות אחרות: יש, הן סוציולוגיות ואולי אנתרופולוגיות וסביר שעוד ידברו עליהם הרבה.

כך או כך, כדאי לחזור לרגע ולהיזכר. זהו העשור שבמהלכו נוצרו - בין השאר, חשוב להדגיש, בין השאר - פעלים למתחילים של ניקולא פיליבר; באולינג לקולומביין של מייקל מורMurder on A Sunday Morning של ז'אן האוויאר דה לסטראדלגעת באינסוף של קוין מקדונלדDogtown and Z-Boys של סטייסי פרלטה; Murderball של הנרי-אלכס רובין ודנה אדם שפירו; לתפוס את הפרידמנים של אנדרו ג'ארקיהסיוט של דארווין של הוברט סאופר; Grizzly Man של וורנר הרצוג; Fog Of War של ארול מוריס; וגם בישראל - מהילדים של ארנה של ג'וליאנו מר ח'מיס, וההרוג ה-17 של דוד אופק, דרך מחסומים של יואב שמיר ועד מלון 9 כוכבים של עידו הר וילדי השמש של רן טל

לא, אין צורך לשים את הסרט בעל  הכפילות הנהדרת בשמו -
 Anvil! The Story of Anvil כל כך גבוה בין שיאי הדוקומנטרי של שנות האלפיים, ובכל זאת, מדובר בתוצר אלפיימי מובהק (השבוע נודע כי לא נכנס לשורט-ליסט של הסרטים שמתוכם ייבחרו חמשת המועמדים לאוסקר, והצעקות “הכיצד?!“ נשמעו ברחבי הרשת..). במאי הסרט היה גרופי שליווה את להקת המטאל שבמרכז הסרט, ועכשיו, שנים מאוחר יותר, הוא חוזר אליהם לברר מה קרה. ה“ז'אנר“ מוכר כמובן - “איפה הם היום“, או “איך הגענו עד הלום”, אבל הקלות שבה ניתן כיום להפיק סרט כזה היא חדשה לגמרי. מתוך הזרם הזה של סרטים של “יש לי סיפור טוב אני אנסה לספר אותו“ (מ-Tarnation ועד Fifty One Birch Street), צמח גם Anvil. הבמאי במקרה הזה כלל לא מעוניין לספר על עצמו, כי אם על הצמד המופלא, באמת מופלא, שבמרכז הסרט, שהיו היה פעם להקת הבי-מטאל, שהיו על סף הצלחה, ועכשיו, בגיל חמישים, הם עדיין על סף הצלחה.

אם מבחינה טכנית הכל פשוט, הרי שכל מה שמגיע אחרי הטכניקה מסובך מאוד, כמובן. כי גם אם נדמה לרובינו שיש לנו סיפור טוב, השאלה הגדולה היא איך מספרים אותו (ולכן, למשל, אסור להמעיט בחלקם העצום של עורכי “מחוברות“, שלולא עבודתם המצוינת לא הייתה הסדרה מה שהייתה). Anvil הוא דוגמה ומופת איך בונים יצירה מחומרי החיים, והוא מצליח לספר סיפור מקסים ושובה, למרות שנקודת הפתיחה שלו נראית פאתטית במקרה הטוב: היה היו שני חברים שניגנו יחד מגיל צעיר, הקימו להקה, נשקו לתהילה, פספסו אותה, ועד היום לא נכנעים לכישלון.

בין השורות מסופר סיפור על חברות בין שני גברים. שני גברים קנדיים יהודים. שני גברים קנדים יהודים שהחלו לנגן יחד כשהיו בני 14 ולא מפסיקים עד היום, אם כי כדי להתפרנס הם חייבים לעשות כל מיני עבודות שחורות. הגיטריסט והסולן והאיש שבעצם אחראי לקיומה של אנויל עד היום הוא סטיב קדלאו המכונה “ליפס”, חברו אשר על כלי ההקשה הוא רוב ריינר. בשנות ה-80 הם נחשבו ל”סנסציית המטאל הקנדית”, בעיקר בזכות שירם Metal on Metal. אחר כך הייתה שורה של החלטות שגויות, אמרגנים לא טובים וסתם חוסר מזל, ובעקבות כל אלה שקעה הלהקה אל תהום הנשייה. קדלאו מתפרנס מחלוקת אוכל לבתי ספר, ריינר מצייר וחי על חשבון אשתו.

הסרט עוקב אחר הניסיון הנואש שלהם להישאר בחיים המוזיקליים, ניסיון שאין לו קשר למסרים הקשים שהם מקבלים מהעולם החיצון. בעקבות התגייסותה לאמרגנות של אשת אחד מחברי הלהקה (מלבד קדלאו וריינר יש עוד שניים, חדשים הרבה יותר), הם יוצאים למסע הופעות באירופה, שמתברר כסדרה של קטסטרופות, מפספוסן של רכבות ועד הגעתם של 127 צופים להופעתם בפסטיבל מטאל ברומניה. ובכל זאת, קדלאו זוקף ראש ואומר: לפחות היה מסע הופעות שייכשל. כזהו ליפס: ילד מגודל, נאיבי, לעיתים קצת מטופש, מאוהב במוזיקה מכסחת האוזניים הזאת ונשבע להמשיך ולעשות אותה. יש לו חלום.

באולפן של כריס טסאנגארידס, לשעבר מפיק מטאל חשוב ביותר, שם הם מנסים להפיק דיסק חדש, מתפתח בין השניים כסאח נוראי. דמעות נשפכות ודברים קשים נאמרים ובסוף יש חיבוק ואיי לאב יו מאן. מבקרים רבים כבר ציינו את הדמיון של הסרט לספינל טאפ, ובכל זאת, צריך לזכור שכאן הכל אמיתי. מדובר בשני אנשים אותנטיים לחלוטין, שרוצים בכל מאודם להופיע ולהצליח, שנאמנים זה לזה נאמנות מוחלטת ושבא בסוף לחבק אותם ולהגיד שיהיה בסדר. אחד מהמרואיינים בסרט, סלאש מ-Guns 'n Roses אומר: “כמה להקות אתם מכירים שנשארו יחד 30 שנה? ה-Stones , ה-Who, יו-2, ו..Anvil“.

סשה גרוואסי, הבמאי, הוא לא סתם איש עם מצלמה. הוא תסריטאי הוליוודי, שאמנם לא רבים מהסרטים שכתב הופקו (טרמינל הוא אחד מהם), אבל הוא כבר משופשף בתעשייה והתנסה בכתיבה ושיפוץ של תסריטים רבים. הוא יודע איך לבנות סיפור, וזה ניכר. הוא יודע איך להפעיל את הקהל, איך ליצור מתח ועניין ואיך לגרום למעורבות עם הדמויות. בסופו של דבר, Anvil הוא תענוג צרוף. סרט עדין, מצחיק ומרגש, על חברות והתעקשות. הצלחתו של הסרט (שזכה בפרסים בפסטיבלים רבים ולא במקרה קיבל כמה וכמה פרסי “בחירת הקהל“) הקימה את אנויל לתחייה, באופן סופי - הם מופיעים ומקליטים וחיים מחדש את חלום המטאל. סשה גרואסי בדרכו ליצירת הפיצ'ר הראשון שלו. אחרי שרואים את Anvil, שאכן עולה על כל דימיון, קשה שלא לתהות - למה.

רחלה זנדבנק (18/11/09)

איך בונים יצירה מחומרי החיים
ליפס. ילד בן 50
חברים מגיל 14
סנסציית המטאל הקנדית
ביג אין ג'פאן
באולפן עם טסאנגארידס. דמעות כמים
מתחשק להגיד להם שיהיה בסדר