24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

רגע לפני ש: קולנוע אקולוגי עכשיו
רגע לפני שכדור הארץ הולך לאבדון, יותר ויותר סרטים מבקשים להראות לנו שאפשר לעשות משהו בנדון. העשור הראשון של שנות האלפיים הוא גם עשורם של הסרטים האקולוגיים. חוץ משהם חשובים, יש גם כמה מצוינים, מרגשים ואישיים
בסוף האדמה תיפתח ותבלע את כולנו, או שאולי זה יהיה גל בגובה קילומטר וחצי שלא ישאיר לנו סיכוי ?
למרות שרובנו נוטים לחשוב שסוף העולם יגיע בדמות איש לא מגולח שמסתובב עם חלוק לבן וחיוך זדוני על הפנים, רוב הסברות דווקא נוטות לכיוון שתי האפשרויות הראשונות - "אסונות טבע" כפי שאנחנו אוהבים להגדיר אותם, וכפי שהגדיל למחשב אותם הבמאי רולנד אמריך בסרטו החדש 2012. על פי אמריך, הסוף שלנו לא יגיע דווקא מהאיש עם החלוק הלבן או כל סוג אחר של נשק; הוא יגיע, פשוט כי זה מה שבני המאיה חזו, ובשבילו זאת סיבה מספיק טובה להחריב את העולם. זה לא שיש לי טענות כלפי אמריך; אין הנאה גדולה יותר מאשר לראות את אמריקה נקרעת, שוקעת, טובעת ונשרפת, בסדרה של אסונות טבע מלאכותיים מאין כמוהם. אבל הבעיה היא שרוב הצופים שוכחים שאסונות כאלו אכן מתרחשים ברחבי העולם באופן הולך וגובר, וזה בהחלט לא קשור בשום אופן שהוא ללוח השנה של בני המאיה.
אסונות הטבע והשינויים הקיצוניים באקלים ברחבי העולם קשורים בסיבות רבות שקצר הדף מלתאר, אך ברור שחלק משמעותי מהם נגרם כתוצאה מהדרך בה מתייחסים בני האדם לעולם בו הם חיים, דרך של התעללות ואונס שבסופו של דבר היא אונס עצמי. החל מתחילתו של העידן התעשייתי ועד היום עסקו בני האדם בהרחבת הייצור והתעשייה בכל צורה שהכניסה להם כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן, מבלי להתחשב בנזק שנגרם לסובב אותם, בין אם מדובר בסביבה הטבעית (מקרקעית הים ועד קרום כדור הארץ) או בסביבה החיה הקרובה אליהם (צמחים, בעלי חיים, בני אדם). המוטו של השולטים במערכות הייצור היה מאז ומעולם: "רווח לפני רווחה" .
בסרטו של אמריך, כמו ברוב הסרטים בז'אנר "סרטי האסונות", אין כמעט עיסוק (שלא לומר ביקורת) על הגורמים האמיתיים להידרדרות במצבו הבריאותי של כדור הארץ. את הסיבה לכך אפשר לפרש בשתי צורות: הראשונה היא העובדה שהסרטים הללו מקוטלגים ברובם כ"שוברי קופות" שאמורים למשוך קהל רב למפגן של אסקפיזם טהור ולא לספק להם מידע אמיתי ורציונאלי על היווצרות של גלי ענק או שיטפונות. הסיבה השנייה - אינטרסים חבויים יותר: הסרטים הללו מופקים בעלות של מאות מילוני דולרים, שיותר מסביר שיש להם (למקורות הדולרים) קשר כזה או אחר לתעשיות שגורמות להרס כדור הארץ, ולכן בלתי אפשרי לבקר אותם בצורה כה מסחרית וגלויה.
בנקודה זו בדיוק מתגלה בכל כוחה חשיבותה של היצירה התיעודית כמפיצת מידע רלוונטי שעשוי לחשוף את הצופה לאמיתות חדשות ולעיתים אף לגרום למעורבותו האישית בנושאים הללו (אם מותר להיות אופטימיים לרגע).  הדוגמה הבולטת, שהיא גם החוט המקשר שבין הקולנוע המסחרי לזה האקטיביסטי, יכולה להיזקף לזכות סרטו של דיוויס קאנינגהם, אמת מטרידה שידוע גם בתור ה"סרט של אל גור". סרטו של קאנינגהם תיאר מסע הרצאות של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור, שבו הוא חושף את הסכנות הכרוכות בתהליך התחממות כדור הארץ כתוצאה מהפשעים שנגרמים בעקבות זיהום האוויר. הסרט זכה להצלחה מרובה על אף שבסך הכל הציג נושא שמעסיק אלפי מדענים ופעילי איכות סביבה כבר עשרות שנים, בעיקר עקב נוכחותה של אישיות "רמת מעלה" כמו אל גור בתפקיד האזרח המודאג. מעבר לעובדה שהסרט הוצג בבתי הקולנוע (דבר חסר תקדים לסרט דוקומנטרי מסוג זה) הוא פשוט חשף את הנושא בפני מיליוני צופים חדשים שלא היו מודעים לו קודם. חבל רק שברוב המקרים הצופים לא המשיכו "הלאה"; הרי לקולנוע התיעודי-אקולוגי יש עוד הרבה מה להציע .
את מגוון הסרטים התיעודיים בנושא אקולוגיה ניתן כבר לכנות ז'אנר מכיוון שיש להם מכנה משותף ברור יחסית: הרצון לחשוף באמצעים תיעודיים את העוולות שמבצעים בני האדם בטבע ולהזהיר אותנו מפני הנזקים, בעיקר לטווח הארוך. חלק מהסרטים נעשים על ידי אנשים שהם פעילים סביבתיים וחלק על ידי מפיקים גדולים, אך זה לא מוריד מהאותנטיות שלהם כתחקירים מעמיקים וחשובים.
את הז'אנר ניתן לחלק באופן מעמיק יותר לשני זרמים עיקריים: הראשון הוא זה האינפורמטיבי יותר, קולנוע שמציג בעיה מסוימת ומנתח אותה בצורה שהיא יותר מדעית-סטטיסטית, תוך שהוא מביא דוגמאות באשר לתוצאות. הנציג הבולט ביותר של הזרם הזה הוא ללא ספק "אמת מטרידה", שבו משתמשים גור והבמאי במגוון של גרפים, סימולציות ואנימציות כדי לספר את סיפורו של תהליך התחממות כדור הארץ .
בעקבות הצלחתו הגדולה של "אמת מטרידה" והעלייה הכללית במודעות העולמית לנושא האקולוגיה ואיכות הסביבה, הופקו עוד מספר סרטים שמשתמשים בכלים דומים. כמו ב"אמת מטרידה", גם בסרטים The 11th Hour  ו- Blue Gold משתמשים היוצרים בדמויות ציבוריות מוכרות בכדי לקדם את הנושא ולהפנות אותו לקהל רחב יותר. The 11th Hour הופק ומונחה על ידי ליאונרדו די קאפריו ומשכיל לסקור בצורה רחבה יחסית את נושא האקולוגיה על מגוון הרבדים שלו. הוא עושה זאת בצורה פשוטה יחסית ומתבסס על ראיונות עם אנשים מתחומי חיים מגוונים שמתריעים על המצוקה בצורה ישירה.  Blue Gold לעומתו בוחר להשתמש בקולו המיוחד של השחקן מלקולם מקדאוול (התפוז המכני) בכדי להתמקד בנושא הבוער של בעיות המים ברחבי העולם. הוא עוסק בבעיות של זיהום, הצפות שנובעות מהקמתם של סכרים ענקיים ברחבי העולם ודילול של מקורות מים נקיים. האסתטיקה והכלים הקולנועיים של שלושת הסרטים הללו היא דומה ומרבה להשתמש בצילומים מושקעים ממטוסים על רקע של מוזיקה מלנכולית וקריינות דרמטית שמזהירה אותנו מפני הרס כדור הארץ.
עוד סרט חדש שמתאים לזרם ה"אינפורמטיבי" אם כי באופן מעט שונה הוא Home, הפקה צרפתית יקרה, שכוללת שעתיים של צילומי אוויר מדהימים ביופיים שצולמו ב-54 מדינות שונות ברחבי העולם. Home שונה משאר הסרטים שהוזכרו לפניו בכך שהוא בונה את הטיעון שלו בצורה איטית ומתוחכמת יותר. הוא מתחיל כסרט טבע לכל דבר, שסוקר לוקיישנים מרהיבים, ולאט לאט מגיע אל המקומות שנהרסו או נהרסים על ידי בני האדם. הוא מצלם את הכריתה המתמשכת של יערות הגשם בדרום אמריקה, חולף מעל לשדות הסויה העצומים שנשתלו במקומם וממבט של ציפור הוא מראה לנו כיצד נראים אזורי תעשייה עצומים אשר פולטים גזים רעילים שחורכים את האוזון. השילוב המחוכם שבין המראות המושלמים של כדור הארץ לבין ההרס שאנו זורעים בו יוצרים סרט שחודר את שכבת האוזון גם של הצופה השאנן ביותר. עוד ניתן לציין בזרם זה את הסדרה המעולה E2: The Economies of being Enviromentally Conscious, שזכתה לקריינותו של בראד פיט, והיא בוחרת להתמקד בכל אחד מפרקיה בנושא בוער אחר ומצליחה כך לרדת לעומקה של כל אחת מהבעיות.
אך לא לכל יוצר קולנוע יש את הכסף, הקשרים או הרצון בכדי לגייס את ליאונדרו די קפריו למען מטרתו. יש סרטים רבים המשתייכים לזרם ה"אישי", שהם מעניינים לא פחות -  גם בנושאים שהם עוסקים בהם וגם בגישה שמאפיינת אותם. הזרם ה"אישי" מביא לידי ביטוי את הפוליטיקה האקטיביסטית הישירה - מאבקים של אנשים פשוטים (בדרך כלל בני המעמדות המדוכאים) כנגד כוחות בעלי אינטרסים כלכלים נרחבים (בדרך כלל חברות ענק, חקלאים-תאגידיים, פוליטיקאים). בניגוד לסרטים האינפורמטיביים שנמנו קודם, הסרטים האישיים נעשים בחלקם על ידי יוצרים שהם גם פעילים במאבקים עצמם. תקציב ההפקה הוא נמוך בהרבה והמטרה הסופית היא ברורה ביותר - לחשוף את הקשר סיבה-תוצאה: מחד, קפיטליזם המנצל את משאבי הטבע, מאידך - בני האדם שסובלים מכך.
שלושה סרטים מצוינים מרחבי העולם מיצגים את הזרם הזה בצורה מושלמת. Taking Root: The vision of Wangari Maathai מתאר את סיפורה של לוחמת החופש ואיכות הסביבה הניגרית וונגרי מאאתאי ותנועתה The Green Belt, שבמסגרתה גייסה אלפי כפריים (בעיקר נשים) ולימדה אותם כיצד לשתול מחדש את העצים ביערות הגשם שעקרה ממשלת ניגריה כדי לספק את תעשיית העץ. במסגרת פעילות התנועה נשתלו כמה מיליונים של עצים אך זה היה כרוך בתהליך ארוך של דיכוי מצד הממשלה כלפי מאאתאי וחברותיה, שבמקביל למאבקם למען איכות הסביבה מחו נגד המשטר הדיקטטורי ששלט בניגריה במשך כמעט 30 שנה, עד לנפילתו הסופית ב-2002. שנתיים מאוחר יותר זכתה מאאתאי בפרס נובל לשלום על חלקה במאבק לחרות. הסרט המצוין סוקר את חייה ומספק הצצה מיוחדת אל חייהם של האיכרים העניים, שמצליחים בעזרתה לזכות בחזרה בנופים שליוו אותם ואת אבותיהם במשך אלפי שנים .
מיבשת אמריקה מגיעים שני סרטים שמתארים גם הם מאבקים שבסיסם הוא הרצון של האנשים לזכות בחיים ללא הרס וזיהום. ממעמקי האמזונס של ברזיל מגיע הסרט They Killed Sister Dorothy שמביא את הסיפור הסבוך סביב רציחתה של המיסיונרית האמריקאית ופעילת איכות הסביבה האחות דורותי סטאנג. סטאנג הגיעה לאזור נידח בעומק האמזונס והתחברה עם האיכרים שחיים במקום. במהלך שהותה שם היא נחשפה להרס העצום שנגרם ליער הגשם הגדול בעולם, בעקבות כריתת העצים המאסיבית והבלתי חוקית שמבצעים חוואים עשירים ואלימים. יחד עם האיכרים היא הקימה תנועה שמטרתה השגת חלקות אדמה בשביל האיכרים, ובמקביל נאבקה בניסיונותיהם של החוואים להשתלט גם על מעט האדמות הללו. בשיאו של המאבק היא נרצחה על ידי שני צעירים שעבדו בכריתת עצים.
הסרט מתאר את הגעתו למקום של אחיה של דורותי סטאנג, שרוצה לקבל תשובות על שאירע לאחותו. את התשובות הוא מקבל דרך משפטם של שני הצעירים, שאמנם מודים ברצח אך לאט לאט מסתבכת הפרשה, ומתברר שהרצח הוזמן על ידי חוואי עשיר שביקש לחסל את זו שעמדה בדרכו. דרך שרשרת של צילומים מבית המשפט וראיונות עם כל המעורבים בפרשה (כולל הרוצחים המורשעים) מצליח הבמאי דניאל ג'ונגה לחשוף סיפור אחד מבין רבים (מאות בני אדם נרצחים כל שנה בברזיל על רקע של סכסוכי קרקעות) ומדגים את הקשר האלים שבין אקולוגיה ובצע כסף.
הסרט השלישי מגיע מארה"ב דווקא. Burning The Future: Coal in America מתאר את ההרס העצום שמותירה אחריה תעשיית הפחם האמריקאית. הסרט, בבימויו של דיוויד נובאק, מלווה מספר דמויות קשות יום באזור של הרי האפלאצ'ים במערב ווירג'ינה. בשרשרת ההרים הענקית הזו שוכנים מרבצי פחם עצומים, שמאפשרים לאמריקה לקום בבוקר בבטחה ולהדליק את הטלוויזיה. האזור הוא הספק הראשי של פחם לייצור חשמל, ועל הנייר ארה"ב תלויה בו. אלא שהדרך החדשה שבה פועלות חברות כריית הפחם וייצור החשמל גורמות גם להרס הטבע והחי הייחודיים שמאפיינים את האזור וגם את בריאותם של תושבי המקום.
רוב גיבורי הסרט הם חוליות בדורות של כורי פחם, שבמקור השתמשו בשיטה המסורתית והמוכרת לנו של כריתת פחם (עמוק באדמה עם קרונות, רכבות ומפולות...). בשנים האחרונות עברו החברות לשיטה שבה הם "מסירים" את פסגות ההרים והגבעות על ידי פיצוצים ומכונות מפלצתיות, ופשוט אוספים את הפחם שמונח לפניהם. בתהליך הזה הם "נאלצים" לכרות את כל היער שמכסה את פסגות ההרים, ויוצרים קילומטרים רבים של קרחות יער מכוערות אותם הם מכסים בעשב ומדי פעם טורחים גם לשתול את העצים מחדש. השיטה הזו גרמה בשנים האחרונות להצפות חמורות בכל האזור מכיוון שההרים ההרוסים אינם סופגים את מי הגשמים הרבים, וכמו כן, לזיהום של נהרות רבים שאליהם נשפכת הפסולת שפולט תהליך ייצור החשמל מהפחם. לכן, כשהמים בביתם של כמה מהתושבים הופכים לשחורים כמעט, ורמת הזיהום בהם גבוהה כל כך שאסור להתקרב אליהם, מחליטים התושבים להתארגן ולצאת למאבק נגד חברת הפחם הגדולה שפועלת באזור. התשובה של בעלי ההון היא ש"הפחם הזה נחוץ למען אמריקה" ומאבקם של התושבים מתגלה ככזה של דוד מול גולית. הם אמנם זוכים בניצחון קטן בדוגמת טנק מים נקיים שמותקן להם, אבל נוף ילדותם ממשיך להיהרס בכל יום וילדיהם שלהם ממשיכים לנשום את הגזים, העשן והאבק שפולט המפעל שממוקם כמה מאות מטרים מבית הספר.
מלבד שלושת הסרטים הללו מומלץ מאוד גם לצפייה הסרט Up the Yangtze שמתאר ממספר נקודות מבט את השלמתו של סכר עצום ממדים על נהר היאנג-צה בסין. מטרת הקמתו של הסכר היא יצירת אגם עצום ממדים לצורכי תיירות, אך בפועל מה שמתרחש הוא גירושם של אלפי כפריים מבתיהם למען שיפור התיירות. הסרט עוקב אחר משפחת איכרים ענייה ביותר, שנאלצת לפנות את ביתה ובאותו הזמן לשלוח את בתם לעבוד על ספינות התיירים שחולפות על המים, היכן שלפני מספר ימים שכן ביתם .
אפילו אם צורות ההבעה שונות והאמצעים הקולנועיים מגוונים, עדיין ניתן לזהות את המטרה המשותפת של כל יוצרי הסרטים שהוזכרו: העלאת המודעות הציבורית לנושא האקולוגיה ואיכות הסביבה. מעבר להעלאת המודעות, נדמה שהיוצרים מנסים לומר לנו, הצופים, שאי אפשר להתחמק מאחריות אישית, שכל אחד מאיתנו יכול וצריך לקחת על עצמו בנוגע לעולם שבו הוא חי. זה יכול להתבטא במאמץ הקטן שבהפרדת בקבוקי פלסטיק וזכוכית ומחזורם, או בבחירה לדווש על אופניים דרך קבע.


בן רונן (27/11/09)
2012. אסונות מתרחשים ממש עכשיו
אמת מטרידה. היצירה התיעודית כמפיצת מידע
אל גור והגראפים. הזרם האינפורמטיבי
הקריינות של די קאפריו
הקריינות של מלקולם מקדאוול
Blue Gold. לאן נעלמו המים
איטי ומתוחכם יותר
Home. יופי שהולך ונהרס
הזרם האישי
Taking Root. לשתול מחדש
Taking Root. זוכת פרס נובל, ובצדק 
דורות'י סטאנג. מי רצח אותה ולמה
מסירים פסגות הרים שלמות
Burning the Future. מים עכורים
הרס למען התיירים