23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

יש אלטרנטיבה
מעבר להיותו סרט דוקומנטרי משובח, All Tomorrow's Parties הוא מסמך חשוב שמשכיל לסכם עשור שלם במוזיקת האינדי-רוק על כל גווניה. חובבי ג'ונתן קאהוט ישמחו לשמוע שהוא מצא את המשך דרכו אחרי Tarnation

All Tomorrow's Parties  הוא פסטיבל מוזיקה שנוסד ב-1999 ומאז מתרחש שוב ושוב בקאמבר סאנדס אשר בסאסקס המזרחית באנגליה. הוגה הפסטיבל ומוציאו לפועל הוא בארי הוגן, שהיה הפרומוטר של ההרכב בל אנד סבסטיאן, ובעקבות פסטיבל אלטרנטיבי קטן שיצר יחד עם מנהיג ההרכב, סטיוארט מורדוך, החליט להפוך את האלטרנטיבה למשהו קבוע ויצר את ATP. כוונתו של הוגן הייתה לייצר אלטרנטיבה לפסטיבלים הגדולים של אירופה ולאחד לכדי אירוע אחד את כל חובבי המוזיקה שאינה מקבלת במה רחבה. אחרי עשור של פעילות אפשר לומר שהוגן הצליח ובגדול. ATP עומד כיום כפסטיבל האלטרנטיבי (במובן הקלאסי של המילה) השולט באירופה ומעבר לכך משמש כבסיס לפסטיבלים שונים ברחבי העולם, ונלווית לו עכשיו גם חברת תקליטים אשר מחתימה ומפיצה אמנים אלטרנטיביים שונים. All Tomorrow's Parties הוא גם שמו של סרט תיעודי חדש על הפסטיבל הייחודי הזה. 

לוקיישן הסרט, כמו לוקיישן הפסטיבל, הוא אתר נופש שקיים מאז שנות החמישים בעיירת חוף רגועה באנגלייה (אשר מלכתחילה יועד להיות נופש זול ופשוט יחסית). לאורך כל הסרט יש התכתבות עם קטעי ארכיון ישנים של אתר הנופש ששימש בעבר (וגם היום) מקום מפלט למשפחות בורגניות ופנסיונרים חביבים. קיום פסטיבל מוזיקה בלוקיישן שכזה יכול להעיד על אופיו הלא רגיל בעליל של הפסטיבל, כאמור - אלטרנטיבה טוטאלית, מכל בחינה שהיא, לפסטיבלי המוזיקה הגדולים שמבקשים למשוך קהל על ידי One liner  אחד גדול. מתחם האתר כולל גם את המגורים וגם את מתחם ההופעות בחלל מצומצם אחד (כרטיס כניסה לפסטיבל כולל גם את הלינה בביתני אתר הנופש). כל ההתרחשויות ב-ATP זולגות זו אל זו, הופעות בחדרים הם דבר שכיח בפסטיבל, והקהל נע בדיוק באותם מתחמים שבהם ההרכבים המוזיקליים, כך שלצפות בהופעות שמתרחשות ממש מתחת לאף זה דבר שבשגרה. 
הנקודה המרכזית של הסרט אינה ההופעות (בניגוד לסרטי פסטיבלים אחרים) אלא רוח הפסטיבל עצמו. ג'ונת'ן קאהוט, שבא לפרויקט אחרי החשיפה שזכה לה בעקבות סרטו האולטרה-אישי Tarnation, בוחר לא להביא צילום של שיר אחד בשלמותו אלא חלקים קטנים מכל הופעה (המתוסכלים ישמחו לשמוע שבקטעי הבונוס ישנם שמונה שירים באורך מלא). הקיטוע הזה אמנם מנוגד לציפייה הטבעית לראות הופעות במלואן, אך כאמור, הסרט אינו מתיימר להיות סרט פסטיבלים סטנדרטי, ומטרתו לתעד משהו מהותי יותר מסתם עוד הופעה, תהיה מוצלחת ככל שתהיה. במקום זה פזורות לאורך הסרט פנינים אמיתיות של קטעי הופעות במקומות לא צפויים. כך אפשר למצוא את סול וויליאמס מבצע את קטעי הא-קפלה שלו על חוף הים, את Hawk and the Hacksaw מבצעים הופעה קטנה ביותר בחדר משחקי הווידיאו של אתר הנופש, את Lightning Bolt מרביצים ללא רחמים על הדשא ליד ביתני המגורים, את Grizzly Bear בג'ימג'ום על חוף הים ועוד המון רגעים ספונטניים בלתי נשכחים.   
בעשור האחרון, התפר שבין מוזיקה "אלטרנטיבית" למה שמכונה "מיינסטרים" נפער למימדים חדשים. אפשר לומר שמוזיקת הפופ הפכה לרדודה עוד יותר ממה שהייתה (אם ניקח לדוגמא את מה שמשודר בתחנות המוזיקה הגדולות), ובמקביל, הגבולות בתוך הסצנה האלטרנטיבית היטשטשו לגמרי. היכן ממקמים למשל את בל אנד סבסטיאן? נדמה שעצם השאלה – ובכלל, והצורך למקם ולהגדיר יוצרים והרכבים בתוך העולם האלטרנטיבי - מיותרים לחלוטין. אין אפשרות להגדיר את המוסיקה של Animal Collective במילה או שתיים; הדרך היחידה להגיע למשהו שקרוב להגדרה היא בהכרות מעמיקה עם ההשפעות שגרמו ליצירת המוסיקה. ואכן, קאאוט ווינסנט מון, במאי הווידיאו-קליפים שסייע לו ביצירת הסרט, מודעים לנקודה האחרונה ויוצרים דיאלוג בלתי פוסק עם העבר - אם מדובר ברמיזה מכוונת לסרטו של מרטין סקורסזה המופע האחרון, או בקטעי ארכיון ואזכורים לאבות פסיכדליה כמו ג'רי גרסייה וסאן-רה, אשר פורשים את משנתם הפילוסופית על מדיום ההופעה החיה ועל מוזיקה בכלל.
הסרט עושה שימוש בכל אמצעי אפשרי שהתגבש בעשור האחרון במדיה, החל מהפסקול ועד לעריכה האינטרנטית שלו, אשר מהדהדת בתזזיותה את אסתטיקת Youtube. את חומרי הגלם אספו יוצריו ממשתתפי הפסטיבל עצמם – גם הקהל, וגם ההרכבים המופיעים; כולם צילמו, והסרט מורכב מכל אותו ערב-רב, כולל 8 מילימטר, מצלמות סלולר וציוד צילום מקצועי.
נראה בבירור שיוצרי הסרט מכירים טוב את הקהל שלהם ולא מחפשים להתחנף לאף אחד. הסרט אינו מבקש להסביר מה קורה בפסטיבל, אין "אבות מייסדים" אשר יושבים ליד פסנתר הכנף שלהם עשרים שנים אחרי ומסבירים מהי מוזיקה ומאיפה באנו, כפי שאנו רגילים לראות בדוקומנטרים מוזיקליים. אווירת הביתיות וחוסר הדיכוטומיה בין אמן-קהל, שהיא הבסיס לפסטיבלי ATP, יוצרת סרט שונה, שמצליח להתרחק לחלוטין מהמודל המוכר שנוצר במפגש בין פסטיבלים, הופעות וקולנוע דוקומנטרי. ATP הוא לא פחות ממסמך היסטורי ראשוני, אשר מבקש להסתפק ב"כך  היה" במקום ב"כך היה בגלל ש...". מעבר לסרט דוקומנטרי מצוין אשר ערוך ביד אמן, הסרט הוא מסמך חשוב אשר מציג תקופה, בדיוק כפי שוודסטוק ייצג את תקופתו, כולל הכל: בגדים, אווירה, סמים, וכמובן, בראש ובראשונה - המוזיקה. לא לשווא הסרט רואה אור עכשיו, כאילו רוצה לומר: קבלו את העשור הראשון של שנות האלפיים; לטוב ולרע, זה מה שהיה.     


רודי קיסלר (10/02/10)

לא סרט פסטיבלים סטנדרטי
Lightning Bolt. כולם ביחד
Grizzly Bear. מי הקהל, מי המופיעים
Animal Collective.דיאלוג עם העבר
סול וויליאמס. פנינים
בארי הוגן. האיש שהמציא הכל
ג'ונת'ן קאהוט. יש חיים אחרי Tarnation