24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הבמאי שחזר לקרקע
פדרו קוסטה, הבמאי הפורטוגזי שהטרילוגיה החשובה שלו זכתה עכשיו לצאת במהדורת קריטריון, שינה לחלוטין את תפיסתו הקולנועית בעקבות מפגש עם המציאות. מעטים היוצרים שהיה להם אומץ כזה

קשה לחשוב על במאי קולנוע אחר, שהתמורות שחלו בתפיסתו מתבטאות בצורה כל כך ברורה ביצירה שלו. כזה הוא הפורטוגזי פדרו קוסטה, שהקריירה שלו, ממש כמו תהליך ההתפתחות שחל בסגנון הסרטים שביים, מוכתבת על ידי הגורל והתפיסה הערכית שלו את המציאות.
את דרכו כקולנוען הוא החל כמו רבים לפניו. הוא למד קולנוע ושימש כעוזר במאי במספר של סרטים  שהופקו בפורטוגל בשנות ה-80. הוא היה סינפיל צעיר שידע שלמען ההזדמנות לבטא את תשוקתו לקולנוע יהיה עליו לציית לנורמות הנהוגות בכל תעשיות הסרטים בעולם. במהלך השנים הוא למד על בשרו את הצדדים המכוערים שבעשייה הקולנועית – הפוליטיקות הפנימיות, הפשרות הרבות שנכפות על הבמאי והעובדה המתסכלת שרובו של יום צילומים כלל אינו מוקדש למה שמתרחש אל מול המצלמה. ב-1989 הוא ביים את סרטו הראשון המצוין, דם (O Sangue), והוא בגדר שיר אהבה אקספרסיבי לקולנוע. יש בו מעט מכל הבמאים שקוסטה מעריץ  – ניקולס ריי (They Live By Night ומרד הנעורים זוכים למחוות יפהפיות), ג'ון פורד, פרנק בורזגי, צ'ארלס לוטון, ז'אק טורנה, יסוז'ירו אוזו וכן שניים מהרומנטיקנים הגדולים של הקולנוע הצרפתי, ז'אן ויגו וליאו קראקס.
חמש שנים מאוחר יותר חזר קוסטה לביים, כשהפעם בתוכנית שלו סרט שאפתני בהרבה מקודמו. השנים שהקדיש לניסיונות הכושלים למצוא מממנים לפרויקט התישו אותו, והם גרמו לו להבין את מהותו של העולם האמיתי שבחוץ, לא רק של זה שהצטייר בצבעי השחור והלבן של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי.  מה שהחל כניסיון מסקרן לביים רימייק ל-B-movie המופתי של ז'אק טורנה, I Walked with a Zombie, הסתיים ב-בחזרה לקרקע (Casa De Lava) – סרט על אחות מבית חולים שמלווה פועל בניין בתרדמת חזרה אל מקום הולדתו שבאפריקה. הסרט צולם בכף ורדה, אותה קולוניה פורטוגזית לשעבר אשר רבים מפליטיה חיים כיום בפונטיינאס, שכונת עוני בליסבון. זוהי נקודת הציון הראשונה בקריירה של קוסטה בה כורח המציאות ומחדלי ההיסטוריה דולפים ישירות לתוך הקולנוע.
במהלך אותה תקופת צילומים ארוכה של "בחזרה לקרקע" התבקש הבמאי על ידי המקומיים בכף ורדה להעביר מכתבים וחבילות לקרוביהם המתגוררים בפונטיינאס. בשובו לליסבון ביקר קוסטה לראשונה בשכונת העוני, עמוס בעשרות חבילות הטבק שנשלחו איתו, ועבר הארה בעלת משמעות יצירתית וחברתית. 'יצירתית' בגלל ההשפעה האדירה של השכונה על  דרך העשייה של סרטיו הבאים, 'חברתית' בגלל שנדהם לגלות את התנאים הקשים שבהם חיים אנשים בעיר מגוריו.

וכך בעצם קרה שעצמות (Ossos), סרטו השלישי של קוסטה, נכתב במטרה שיתרכז כולו בשכונת העוני של פונטיינאס. בריסון ובאיפוק המהווים קונטרה לאקספרסיביות של "דם", הסרט יוצא לתאר את החיים חסרי הכיוון שמנהלים זוג צעיר מהשכונה אשר הופך בעל כורחו להורים טריים. בסרט מככבת לראשונה ונדה דוארטה, אחת מתושבות השכונה, וזו שאחראית לרבים מהישגיו הקולנועיים של קוסטה במהלך השנים הבאות. לפי קוסטה, במהלך צילומי הסרט, בעוד הוא והשחקנים האחרים המתינו על הסט לתאורנים שיסיימו את עבודתם, ונדה ניגשה אליו וייעצה לו להפסיק את "הזיוף": "הכול במילא נמצא אל מול עיניך", היא אמרה.  "כשתפסיק לנסות לכפות את עצמך על השכונה תהיה לבמאי טוב יותר". הדברים הללו חלחלו עמוק, ומרגע שסיים את "עצמות" קוסטה הגדיר לעצמו מחדש כיצד בעצם 'צריך' ליצור סרטים.
יצירת המופת שבאה בעקבות השינוי בגישה של קוסטה נקראת בחדרה של ונדה. במהלך שלוש שנות צילומים ומאות שעות של חומר גלם, קוסטה ניתק עצמו לחלוטין מכבלי ההפקה המסורתיים. לא עוד מפיקים, ציוד תאורה גדול, מצלמות כבדות וצוות טכני שיפריע לחייהם של התושבים בפונטיינאס. לא עוד תסריטים סטנדרטים ומגבלות זמן. קוסטה נסע כל בוקר באוטובוס לשכונה ("כפי שנוהגים כשהולכים לעבודה", הוא מציין בראיון), הציב את מצלמת ה- DV שלו על חצובה, כיוון פנס לכמה מראות שהיו בחדר והחל לצלם את ונדה וחבריה. התסריט נוצר בשיתוף מלא איתם (למרות שלרגע לא ברור אילו סצנות תוסרטו ואילו לא) והפסקול הוקלט בגאונות לא מבוטלת על ידי טיירי לונאס, יד ימינו של קוסטה. עלילת הסרט (אם ישנה כזאת) עוקבת אחרי ונדה, אחותה זיטה והשכנים הנרקומנים שלהן  מהשכונה. הם ממלאים יחדיו את ימיהם בהזרקות סמים ובשיחות ממושכות על החיים שלהם ושל אלו הקרובים להם. החדר של ונדה, שהינו משענו המוסרי של הסרט, משמש בו זמנית עבור הדמויות מקום עלייה לרגל וסוג של תא וידוי. לא נשאר זכר לתנועות המצלמה שהיו חלק כה נרחב מ"דם". הצילום הפעם סטטי, השוטים נמתחים למשך דקות ארוכות והחושך ברובו שורר בחדרים.  התוצאה חסרת הפשרות שהתקבלה חשפה לראשונה שאמת רגשית בקולנוע איננה טמונה יותר בעשייה הדוקומנטרית או העלילתית, אלא אך ורק בדרך היצירה הקהילתית. זו שאינה שופטת, אינה חסה ואינה מתנשאת על האדם שעומד מול המצלמה.
הסרט השלישי שצילם קוסטה בפונטנייאס, נעורים במרוצה (Colossal Youth),  חותם את הטרילוגיה שיצאה לאחרונה במהדורת קריטריון. קוסטה ממשיך בדרך היצירתית שקבע לעצמו ב"בחדרה של ונדה" (או כמו שיוצרו אוהב להגדיר זאת - "האולפן ההוליוודי של פונטיינאס") ומקצין עוד יותר את ההקפדה הפיוטית שלו על הפסקול שנרקח על ידי לונאס. הגיבור של הסרט הוא קשיש שחור בשם ונטורה אשר נמצא בתהליכי מעבר מהדירה הישנה שלו בפונטיינאס לדירה המצוחצחת שניתנה לו על ידי הממשלה כחלק מפרויקט שיכון חדש. ונדה דוארטה, הדם שזורם בעורקי הטרילוגיה, מופיעה הפעם רק בתפקיד אורח. כיום היא שמנמנה יותר (מאז "חדרה של ונדה" היא נגמלה מהסמים וטופלה במתדון), אם לבת קטנה ואישה נשואה עם תלות משעשעת במקרן הטלוויזיה שלה. תהליך ההריסה והבנייה של השכונה שהחל ב"בחדרה של ונדה" מגיע אומנם לסיומו ב"נעורים במרוצה", אך נראה שהתלישות והגעגועים למורשת שהלכה לאיבוד יעיקו עוד שנים רבות על ליבם של ונטורה והשכנים שלו (או כפי שהוא נוהג לכנותם במשך הסרט - "ילדיו").

האתגר שמציבים הסרטים של קוסטה לקהל שלהם אינו פשוט, וקשה כפליים ממה שנדמה בהתרשמות ראשונה. אם לא די בקצב האיטי ובסגנון המשחק המינימליסטי שהעתיק קוסטה לסרטיו מהקולנוע של ז'אן מרי שטראוב ודניאל הולייה (זוג במאים נפלא, שאת שלבי עריכת סרטם המופתי Sicilia תיעד קוסטה בסרט הדוקומנטרי – Where Does Your Hidden Smile Lie?), הוא מקשיח ב"נעורים במרוצה"  עמדותיו ודורש מהצופים לפענח נרטיב לא-ליניארי סבוך במיוחד. הקשיבו לפסקול המרתק של הסרטים – לסאונדים הקטנים שנשמעים ברקע וטומנים בחובם עולמות שלמים שמחוץ לטווח המצלמה. זהו את השילוב המוזיקלי שמתקיים בסרטים בין אזכורים ללהקות פוסט פאנק כמו Wire ו- Young  (וגם  Marbel Giants, שאחד מהאלבומים שלהם נקרא "Colossal Youth"), לבין הבלחות מהשירה הסוריאליסטית של דסנוס ומוזיקת המחאה קצבית של כף ורדה. אם ישנם כיום רק מעט סרטים שמרוויחים משהו מצפייה נוספת, אז הטרילוגיה של קוסטה היא  מקרה נדיר שכזה. כל צליל, כל ג'סטה, כל קרן אור שחודרת אל הפריים מסוגלת לספק רגע של קסם שלא יסולא בפז.

העובדה שכעת מכלול היצירה המלא של קוסטה זמין ונגיש לכל היא בגדר אירוע של ממש. הסרטים המדוברים האלו אינם עוד בגדר שמועות מפסטיבלים שנערכים ברחבי העולם. ייחודם בנוף הקולנועי העכשווי קיים בהכרה שלהם ש"התהליך" חשוב בהרבה מן "המסקנה". אם זה דרך התהליך המפרך שעברה כף ורדה למען עצמאות, תהליך "ההריסה והבנייה" של פונטיינאס, תהליך ההתבגרות היצירתית של הבמאי או תהליך היצירה עצמו – 'האמת' המוצגת לנו בטרילוגיה של פדרו קוסטה היא לא תוצר של חד משמעיות. סופה לא ברור, תופעות הלוואי שלה עוד נותנות אותותיהן. הדרמה הגדולה של החיים נמצאת בעיצומה.


דן שובל (21/04/10)

קוסטה. התהליך חשוב מן המסקנה
דם. הראשון האקספרסיבי
Casa de Lava. התחיל כסרט בי
Casa de Lava. מכתבים מכף ורדה
Ossos. הורים בעל כורחם
Ossos. שכונת העוני במרכז
בחדרה של ונדה. להפסיק עם הזיוף
בחדרה של ונדה. המצלמה לא זזה
בחדרה של ונדה. יצירה קהילתית
Colossal Youth. תלישות
Colossal Youth. סבוך ולא ליניארי