19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אבא טוב
אב ובן עושים דרכם בעולם פוסט-אפוקליפטי ובו יש רק שני סוגים של בני-אדם: השורד והנכחד. The Road, סרטו של ג'ון הילקוט על פי ספרו של קורמאק מק'קארת'י, הוא סרט החודש של האוזן השלישית

הבמאי האוסטרלי, ג'ון הילקוט, כבר עסק בתנאי הישרדות ומצבי אלימות קיצוניים, הן בסרטו Ghosts…of the Civil Dead המתרחש בין כתליו של בית סוהר, הן במערבון הפילוסופי שלו מ-2005, ההצעה. השנה הוא חזר עם דרמה פוסט-אפוקליפטית שנוגעת שוב בתמות הללו, עיבוד לרב המכר של קורמאק מק'קארת'י, הדרך – זוכה פרס הפוליצר היוקרתי בתחום הפרוזה. העיבוד הקולנועי נאמן למדי למקור הספרותי שלו, אם כי מרחיב את סצנות הפלאש-בק לכדי מלודרמה משפחתית כואבת, שמתארת את החודשים שקדמו למסע האימתני שעורכים אב ובנו הצעיר, בעולם שנהרס כליל במסגרת מגה-אסון שפרטיו אינם נמסרים (לא בספר ולא בסרט).

על מנת ליצור אפקט חורפי, שכולו סימנים של מוות וכליון, לא הסתמך הילקוט על אנימציית CGI, אלא בחר לוקיישנים מתאימים בפנסילבניה, לואיזיאנה ואורגון. מחצבות פחם, דיונות, מרחבים עירוניים נטושים ורקובים בפיטסבורג, כמו גם אזורים שנהרסו על ידי ההוריקן קתרינה, נבחרו בקפידה על מנת ליצר את האווירה הקודרת. לאימאז'ים אלה חוברה מוזיקה על ידי ניק קייב ווורן אליס – שניהם משתפי פעולה ותיקים עם הילקוט, ואלה שכתבו את הפסקול של "ההצעה". הן מבחינה צורנית, הן מבחינה תכנית, ניתן להשוות את The Road ל"ההצעה" – שניהם מתרחשים במרחבים שוממים שבתוכם נאלץ האדם השורד לעבור רגרסיה עצובה לתנאים של טרום-ציוויליזציה.

הילקוט שואף לבחון את עולמו הפנימי והערכי של האדם כשהוא נתון בתנאי מחיה המזכירים את אלה של החיות בטבע. הילד – תוצר של חברה מתקדמת, שואל את אביו בכפייתיות האם הם עדיין "האנשים הטובים", כאילו נאחז בצורך של האדם המתורבת להגדיר את עולמו במונחים של טוב ורע, חיובי ושלילי. החזרה על התמה הזו, מעבר לאזכור הסימבולי יותר הקיים בספר, מדגישה את הצורך של היוצר להיתלות באינטליגנציה ובחמלה האנושית כגלגל הצלה, גם במציאות שחוזרת לחוקי הג'ונגל, בה אין טוב ורע אלא רק שורד ונכחד. הצורך בדיכוטומיה הזו, על מנת ליצור סדר מוסרי, הוא צורך בסיסי שקיים גם אצל הצופים בקולנוע, והוליווד לדורותיה נוטה לספק את החלוקה הגסה הזו. אלא שהמציאות הפוסט-אפוקליפטית שניתנת ב"הדרך", הכוללת תופעות אימתניות של קניבליזם, מערערת אותה, ואולי אף מעלה את האפשרות שהחלוקה הזו בלתי אפשרית גם במצב של נורמליות. האב, המגולם ברגישות רבה על ידי ויגו מורטנסן, שנתפס כנציג הטוב בתחילת הסרט, מוצא עצמו בסיטואציות, בעיקר מול מסכנים אחרים, בהן הוא מסמן דווקא את החרדה, התוקפנות והרוע האנושי. ניתן להתייחס לסרט, אם כך, כאלגוריה לחיים הפרה-אפוקליפטיים, למצב האנושי באשר הוא – מצב של מלחמת הישרדות תמידית שבו הטוב הוא לא תמיד כזה, והאדם הוא תמיד חלק משרשרת מזון נטולת חסד או חמלה.

בהקשר זה, ראויה לציון הבחירה לשבץ סטארים לתפקידי המשנה הקצרים, כאילו מתוך רצון לרמוז על היותם לא פחות חשובים מהדמויות הראשיות, ושהיה ניתן להמשיך עם כל אחד מהם כדי לבחון את ערכיו של האדם הבודד בעולם שאיבד מהקהילתיות שלו, מהערבות ההדדית. שרליז ת'רון בתפקיד האמא בפלאש-בקים, רוברט דובאל נוגע ללב בתור זקן עיוור, מייקל ק. וויליאמס (הלא הוא עומאר ליטל מ-הסמויה) בתפקיד הגנב וגאי פירס ומולי פרקר בתפקיד בעל ואשתו, המופיעים לקראת סופו של הסרט, ומסמנים מידה מסוימת של המשכיות, של אפשרות לקיומה של אהבה, גם ביקום שלכאורה איבד אותה.


ערן קידר (06/05/10)

אחרי האפוקלפיסה
עולם נטוש
החיים שלפני
חשיבות דמויות המשנה
מורטנסן
אפשרות לקיומה של אהבה