22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הסופרנו שבתוך כולנו
אם כבר מדברים על עיבודים ספרותיים בקולנוע, אין ספק שהעיבוד המדהים של השנה, והמפוספס ביותר (מבחינת הקהל) הוא זה שעשה ספייק ג'ונז לספרו הגאוני של מוריס סנדק, ארץ יצורי הפרא. אולי עוד אפשר להציל אותו מתהום הנשייה

ב-1963 יצא לאור בהוצאת הרפר האמריקאית ספר ילדים ששינה את פני  ספרות הילדים וטלטל את החברה האמריקאית. “תגיד להם כל דבר שאתה רוצה“, אמר לאחרונה מוריס סנדק בראיון שנתן לספייק ג'ונז (בסרט שכותרתו נלקחה מהאמירה הזו - Tell the Anything you Want), וסייג: כל עוד זו האמת. וכזה היה ארץ יצורי הפרא: ספר שמדבר אל ילדים על רגשותיהם העמוקים ביותר ולא מסתיר דבר.

מקס הגיבור מתנהג בצורה פראית, צועק על אמו שהוא יאכל אותה, ונשלח לחדרו בלי ארוחת ערב. שם, בחדר, צומח יער, ומוביל את מקס אל סירה שאיתה הוא מפליג אל המקום בו חיים יצורי הפרא. הם מכתירים אותו למלכם והוא מכריז: “כולם מתחילים להשתולל!“ ההשתוללות נפרסת על פני שלוש כפולות ללא מילים, ואז מקס מתעייף, ושולח אותם לישון בלי ארוחת ערב. הוא נשאר לבדו וחש געגועים הביתה, והוא מפליג באותה סירה היישר אל חדרו ואל ארוחת הערב שמחכה לו.

כשיצא לעולם זכה הספר לקיתונות של ביקורת מצד מבוגרים, מהורים ועד ספרנים. התנהגותו הפראית של הילד והתנהגותה הבלתי מווסתת של אמו (כאמור, היא מתפרצת עליו בעצבים ושולחת אותו לחדר בלי ארוחת ערב) נראו לקהל הבוגר של תחילת שנות השישים (דמיינו את דון ובטי דרייפר) כבלתי נסבלים. מה פתאום שספר ילדים יחרוג מתמונת העולם האידילית ויעסוק בכעסם של ילדים, בהתפרצויות הזעם של מבוגרים ובאי מושלמותו של התא המשפחתי?

אימהות הן לא מושלמות, מסביר סנדק בסרט הדוקומנטרי החדש, וגם ילדים לא. ואת זה הראה הספר שלו; את אותו רגע בו ילד מגזים, אמו לא מוכנה לסבול את זה יותר, עצביה רופפים והיא מגיבה לאלימות שלו באלימות משלה. והאמת הרגשית הזאת ניצחה, בגדול. למורת רוחם של ההורים והספרנים, “ארץ יצורי הפרא“ היה לרב מכר ענק, מכר מיליונים, תורגם לשפות רבות, בסופו של דבר גם זכה בהמוני פרסים, והפך לאחד מנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים, ספר שאין ילד באמריקה שלא גדל על ברכיו, וגם בעולם הגדול מיליונים רבים מצטטים אותו בעל פה.

מה קורה למקס בממלכתם של היצורים? תילי תילים של פרשנויות נכתבו על כך, אבל אף אחת לא מגיעה לקרסוליו של הסרט הנפלא שיצר ספייק ג'ונז, שיחד עם דייב אגרס, ובשיתוף פעולה נדיר של סנדק, הצליח להפוך את המסע של מקס, במקורו מסע של 300 ומשהו מלים, לסרט קולנוע, שעה וארבעים דקות, על יצורי הפרא שמשתוללים בבטן של כולנו, על הצורך הקיומי להיפרד מהם, על כאבי ההתבגרות וגם על ההכרח להכיר בצרכים הרגשיים הראשוניים ביותר, גם אם המציאות מחייבת להדחיק אותם (ומבחינה זו, ממש מרתק להשוות אותו לסרט שונה לגמרי, שיצא כמעט במקביל - סרט לבן של מיכאל הנקה, אבל זה נושא למאמר אחר).

המשימה העיקרית שעמדה בפני המעבדים הייתה להפוך את השהות אצל יצורי הפרא להתרחשות עם תוכן ממשי. את חלקו הראשון של הסרט היה קל יותר לעבות. למקס (מקס רקורדס) המציאו אחות גדולה. החברים שלה, שמקס מנסה לעודד לשחק איתו, זורקים עליו כדורי שלג אבל מגזימים והורסים לו את האיגלו שבנה. מקס פגוע, אבל אל הכעס הזה מתווסף הכעס על החבר החדש של אמא, בעטיו אמא דורשת ממקס שיתנהג יפה. דבר מוביל לדבר ולפתע מקס בעיצומו של התקף זעם, טאנטרום בלעז, ואמו העייפה והמותשת (בגילומה של קת'רין קינר האנושית כל כך), אומרת לו שיעוף לחדר. מקס בורח, מגיע לסירה, עובר סערות ולפתע מבחין ביבשה, ושם בראש ההר - מדורה.

מהרגע שמקס יתבונן על היצורים מסביב למדורה, יתחיל המסע האמיתי שלו, אל נבכי הנפש. המראה הראשון הנגלה לעיניו, לאור הגיצים, כשחושך מוחלט מסביב, הוא מראהו של הר אדם שעיר וענק שהורס והורס והורס. קוראים לו קרול, נותן לו את קולו ג'יימס גנדולפיני והוא יצור הפרא מספר אחת. בחירתו של השחקן המזוהה עם טוני סופרנו, מאפיונר שמבחינה רגשית וגם מוסרית נשאר תקוע בשלב התפתחותי מוקדם מאוד, היא הברקה של ממש, וגנדולפיני מגלם בקולו את כל המורכבות של דמות הענק הילדותי הזה. קרול, מתברר, נתקף בזעם כי חברתו האהובה, קיי-דבליו, לא כל כך רוצה את החיבוק החונק שלו יותר, אבל קרול, יתברר, מוצא המון סיבות להרגיש זעם. מקס מתקרב, מתחיל משא ומתן, ותוך רגע מוצא עצמו מספר להם שהוא מלך. היצורים, כולם ענקים-ילדים, שמחים מאוד שהוא יהיה מלכם ואומרים אחד לשני שמהיום הכל יהיה טוב.

כבר מהסצנה הנפלאה הזו ג'ונז מספר לנו מה הולך כאן: מקס עומד מול עצמו (קרול ההורס) אבל גם מגלה איך נראים הדברים מנקודת מבטה של אמו, בדרישתם של יצורי הפרא שימלוך עליהם, שיהיה הגון וחכם, שיהיה הדבק שמדביק אותם, שישמור עליהם מכל רע, שידאג ששום דבר לא ישתנה, ושיסלק את כל הרוחות הרעות בדמותם של מצבי רוח קשים ורגשות שליליים. בדיוק כל מה שילד רוצה מהוריו. אבל מקס הוא גם ילד בעצמו (בדיוק כמו כל מבוגר) ולכן, מאוחר יותר בסרט, כשג'ודית', המפלצת הממורמרת, מתחילה להציק לו עם צחוק מלאכותי, ומקס משיב לה ב“הה הה!“ משלו, והיא משיבה, והוא משיב, לפתע היא עוצרת הכל ואומרת לו: “אתה לא יכול לעשות לי 'הה' בחזרה! אם אני כועסת ואומרת לך שאני רוצה לאכול אותך, אתה צריך להגיד, 'את יכולה לאכול אותי, או כל דבר אחר שמשמח אותך ג'ודית'“, ובאותו רגע מקס מבין: את דרישותיו המופרזות מאמו, את הרצון שתהיה מושלמת תמיד, את אכזבתו העצומה ממנה, את הכישלון העצום האינהרנטי להורות ואת העובדה שרובנו חווינו את הכישלון הזה - מצד הילד, מצד ההורה, ולעיתים קרובות משני הכיוונים.

תקצר היריעה מלתאר את כל מה שעובר על מקס. ייאמר רק, שספייק ג'ונז בונה בארצם של יצורי הפרא מיקרוקוסמוס של עולם רגשי, שמקביל מאוד לעולמו של סנדק ולצורת החשיבה שלו (ומומלץ מאוד לראות את הסרט התיעודי המוזכר לעיל). פיזית, זהו עולם של ים, יער, מדבר - נופים ראשוניים, טהורים, סנסוריים. נפשית, מדובר בעולם שלא ניתן לקיטלוג תחת הערך “מבוגרים” או “ילדים”. זהו עולם ריגשי שמזכיר לרגעים משחקי ילדים ואינטראקציות חברתיות ילדיות (“אתה אמרת, לא אתה, אתה עשית לי, לא אתה התחלת“), ומצד שני, אוצר בחובו אמת רגשית שכל מבוגר, אם יתבונן אל תוך לבו, יזהה מייד, וגם ממקם בהקשר הזה - של תסכול שאנחנו חווים מקשר - את משמעותה וחשיבותה של יצירה (בכמה סצנות נפלאות, כולל זו שבה קרול מראה למקס את הארץ המיניאטורית שבנה, וזו שבה מנסה החבורה לבנות מבצר יחד). בהקשר של המעבר בין הילדי לבוגר, מופלאה במיוחד הסצנה בין קרול ליקירתו קיי-דבליו, המפלצת שכל הזמן רוצה לעזוב (בקולה של לורן אמברוז, עוד ליהוק מושלם), שהמשחק שלהם, שמסתיים בכך שאחד דורך על הפרצוף של השני, גולש לשיחה שלקוחה מעולם זוגי של מבוגרים - שהרי כל הקשרים הזוגיים שלנו מהדהדים את אותם רגעים של משא ומתן ראשוני, כשאנחנו לומדים חיברות מהו, ועוד לפני כן, מהדהדים את הקשר ההורי, כמובן.

כל אחד מיצורי הפרא מגלם ניואנס אחר של עולם ריגשי ראשוני - מדגלאס, החבר הבוגר והשקול, שתפקידו להיות חליל שני לקרול ותמיד להיות נאמן לו ולנחם אותו בשעת צרה; דרך אלכס הנעלב תמיד, מן מפלץ חלשלוש שתוך כדי אחד ממשחקי הפרא נעלב מכך שהמכות הופכות מכאיבות - הדהוד מושלם לסצנת הפתיחה של מקס עם החברים של אחותו; דרך ג'ודית הנרגנת שזקוקה כל הזמן לאישור שהיא מועדפת, ונכנסת במקס במונולוג על המלך שיש לו פייבוריטים; ועד קיי דבליו, דמות של נערה מתבגרת חכמה (ובעצם, הגרסה האידילית של אחות בוגרת), זו שרוצה לפרק את התא המשפחתי כי היא בדרך לזהות עצמאית שמחירה הוא הפירוק הזה, ונוכחותה יוצרת בעצם את הדרמה הריגשית.

כי זו בסופו של דבר האמת העגומה, המדויקת והמכאיבה-לנצח של הסרט הזה: אנחנו לבד, אבל במקביל, הכמיהה ל“יחד” - קרול מדבר כל הזמן על הרצון שכולם יישנו בערימה אחת גדולה - חזקה ממש כמו עובדת היותנו לבד. מקס צריך להשלים עם כך שאמו היא אדם נפרד ממנו, שהוא צריך להיפרד מהסמביוזה, מכמיהתו להיות מוכל תמיד. הפרידה הזו יכולה להביא איתה ריגושים חדשים, את היכולת להמריא, ליצור, להתחבר מחדש, בתנאים אחרים של חיבה - אבל היא תמיד עצובה. לכן, כשהוא שב הביתה, מקס נפגש עם אמו האוהבת, שמחבקת אותו ונותנת לו ארוחת ערב, ויושבת לידו ומסתכלת בעיניים אוהבות כיצד הוא אוכל, אבל תוך כדי, עיניה נעצמות, ולפתע מקס מוצא עצמו מתבונן עליה במקום שהיא תתבונן עליו. דימוי מושלם ומרגש עד דמעות של תהליך התבגרות. מומלץ בחום לתת צ'אנס לסרט החכם הזה.  

רחלה זנדבנק (16/05/10)

ארץ יצורי הפרא. מקס וקרול
המלך מקס
מקס וקרול
מקס וקיי-דבליו
מקס ואלכס
מקס וג'ודית'
מקס בים
מקס ביער
מקס וקרול במדבר
ספייק ג'ונז ומוריס סנדק
הספר שהתחיל הכל
הסרט התיעודי על סנדק