23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

קרימינלים, פסיכופטים ומסע לירושלים
בסרטו החדש, Valhalla Rising, שהגיע לאוזן, ניקולס וינדיג רפן , שחוקר את עולמם של פושעי קופנהגן, מסיט את הפוקוס לימי הביניים, ומתמקד במסע לכיבוש עיר הקודש, מסע הזוי ששואב מהלא מודע. זה הזמן לפשפש ביצירותיו הקודמות

העיסוק באלימות של ניקולס וינדיג רפן הפך לסימן היכר אוטרי. טיפוסים קרימינליים, דמויות פסיכופטיות ויצר הרע מלווים אותו מסרטו הראשון Pusher, שפותח את הטרילוגיה שיצר בארצו, דנמרק, סביב המסחר בסמים בקופנהגן. הקולנוע שלו נשאב לתוך סהרוריות עוצרת נשימה שבה האדם יוצא משליטה, נותן ליצרים הכי קמאיים שלו, לטריטוריאליזם, לחמדנות ולנרקיסיזם להשתלט על נשמתו. כך היה גם ב-Bleeder, סרט נוסף שיצר עם קים בודניה בתפקיד הראשי.

Pusher צריך היה להיות סרט בן עשר דקות, והפך לפיצ'ר שמתאר שבוע קדחתני במיוחד בחייו של סוחר סמים: פרנק אינו מסוגל להחזיר את חובו הכספי למילו, ברון סמים מקדוני. החוב תופח ובמקביל הייאוש של סוחר הסמים הקטן. עם ההסלמה במצבו, הופך המבע של הסרט ליותר ויותר נוירוטי ומלחיץ, ומגובה בפסקול אלקטרוני מעיק.

וינדיג רפן מדקדק בתיאור ההוויה של סוחרי הסמים, כמו היה זה מחקר אנתרופולוגי-קרימינולוגי. הדינמיקה בין פרנק לסביבת העבודה שלו, בין פרנק לסייד-קיק שלו – טוני (אותו מגלם מדס מיקלסן  בכישרון פנומנלי), ובין פרנק לויק, זונה נרקומנית עצובה – מתוארים מתוך הבנה פסיכולוגית מעמיקה. פרנק מתואר כאימפוטנט רגשי ופיזי, שאינו מסוגל לקשר מחייב. ה"זוגיות" שהוא מקיים עם טוני היא זוגיות הומו-אירוטית-אינפנטילית, שנגמרת באקט אלים, וגם זו שהוא מנהל עם ויק היא סאדו-מזוכיזם נטול סקס. וינדיג רפן אינו מסתיר את משמעות האקדח והאגרופים בחייו של פרנק כתחליף למה שחסר לו בין הרגליים ובנשמה.

את המוטיב הזה לוקח איתו הבמאי גם לסרט השני בטרילוגיה, Pusher 2, שבו דמותו של טוני במוקד. טוני אינו מסוגל להזקיר את איברו בסצנה מצחיקה ומעוררת רחמים מול שתי זונות, אבל כמה דקות לאחר מכן נוהג בפראיות במכונית שגנב, כפיצוי לאימפוטנציה. כמו גם בסרט השלישי המסכם, מפנה וינדיג רפן זרקור לתחום יחסי הורים-ילדים. טוני משתחרר מהכלא שנים מספר לאחר ההתרחשויות של הסרט הראשון בסדרה, ושואף לתקן את יחסיו עם אביו הסדיסט. תהליך ההתבגרות המעוות שלו כולל גם התייחסות לפרט קטן נוסף בחייו – הולדת תינוקת שהוא מטיל ספק בהיותה בתו.

ב-Pusher 3, שמתמקד בגנגסטר המקדוני מילו, מתחייב הגיבור לבשל ל-50 אורחים ביום ההולדת של בתו השולטת בו ביד רמה. מילו, עריץ במילייה הפשע של קופנהאגן, הוא למעשה אב רפה, שבנוסף מתמודד עם גיהינום פרטי משלו – הגמילה מקוקאין. המאפיונר הכוחני הופך לאיש מזדקן במשבר חריף, שחושש מהמוות הזוחל באיטיות לעברו, ותקוע במציאות פרנואידית שיצר. לאחר שביסס את מעמדו בשוק הסמים של הבירה הדנית, מילו מתקשה להתחרות בסוחרים החדשים, אנשים צעירים ודינמיים.

Pusher 3 הוא גם תיעוד מאוד מתוחקר של קהילות המהגרים בקופנהגן. סצנות רבות מתרחשות במסעדה של מילו, העסק החוקי שלו שבו הוא משמש כטבח, תוך התבוננות במערכת היחסים שלו עם אנשיו – מהגרים ממה שהיה פעם יוגוסלביה, עמיתיו מהמאפיה האלבנית, ועוד טיפוסים מהבלקן ומטורקיה. ריבוי הרבדים בטרילוגיה של וינדיג רפן, שמשלבת בין הפרטי והפסיכולוגי לקהילתי-סוציולוגי-כלכלי, מסמן אותה כרומן קולנועי מרתק, כמעט דיקנסי.

בסרטו מ-2009, Bronson, ממשיך וינדיג רפן להתנסות בפורמליזם קולנועי. את הנרקיסיזם שאפיין את גיבורי סרטיו הקודמים הוא מתאר במונחים סימבוליים, כחלק ממיצג תיאטרלי, במופע וודוויל משונה שבו הגיבור, צ'רלי ברונסון, הוא המנחה, השרירן וליצן החצר בו זמנית. ברונסון הו שם הבמה של מייקל פיטרסן, האסיר הכי מפורסם של אנגליה, שבילה 37 שנים בכלא, מתוכן שלושים בבידוד. וינדיג רפן הופך את סיפורו להתרסה אנטי-בורגנית, דיון באלימות היחיד והחברה, יחסי ממסד-פרט ומהות הקולנוע.

השחקן המפתיע טום הארדי מדבר אל קהל באולם תיאטרון חשוך, מחליף איפור, מנהל דו שיח עם עצמו בדראג ומתפעל את הדמויות הסובבות אותו כאילו היו בובות במחזה אבסורד. הסרט מהדהד את סטנלי קובריק בכל מחווה, כולל השימוש הנבון במוזיקה קלאסית. נראה שמה שוינדיג רפן שואף אליו הוא מעין המשך והומאז' לתפוז מכני, שגם הוא עסק במהות האלימות האנושית בתוך מסגרת תיאטרלית בה מובלטים התפאורה ואספקטים צורניים אחרים כמו התלבושות, המשחק המזויף וזוויות המצלמה. הבמאי לא רק מביא את התיאטרון לקולנוע שלו (בניגוד לטרילוגיית Pusher שהייתה ריאליסטית) הוא גם עוסק בעבריין של המאה ה-20 כסוג של בדרן-סלבריטי-אמן.

זה מודגש לקראת הסוף, בו הופך ברונסון (ע"ש השחקן ההוליוודי הקשוח, כוכב סרטי "משאלת מוות") לאמן פלסטי בכלא. אלא שהאמנות שלו לא עוצרת במפגש שבין הנייר למכחול. דמותו של ברונסון נבנית כסלבריטי מהרגע שבו הוא נלקח ע"י "אמרגנים" – הראשון שמסדר לו קרבות אגרוף עם צוענים במהלך שהייה ארוכה מחוץ לכלא, השני שמנסה למכור אותו למנהל הכלא האפרורי והסדיסט. האמרגנים הם אסירים תמהוניים, שדמויותיהם כאילו יצאו ממחזותיו של יונסקו או מסרטיה ההזויים של כנופיית מונטי פייתון.

וינדיג רפן מטפל בברונסון לא כאישיות קונקרטית אלא כרעיון. אט אט הוא משיל מעליו את הפרטים הביוגרפיים, ומותיר אותו עירום ועריה (גם פיזית), כמשהו שמייצג שאיפה אנושית אפלה לגעת באלוהות, להפוך למרכז. השבר הגדול טמון בהכרה בחייתיות שלנו, באלמותיות, באפסיות. ברונסון רוצה לברוא את עצמו מחדש, כמו עוף החול, והמקום היחיד שבו הוא מסוגל לעשות זאת הוא ביצירה. האלימות משמשת אותו לייצור זהות ואולי זה הפרט המטריד ביותר בסרט, העובדה שהכוחניות והנרקיסיזם מאפשרים לאדם להזיז הרים, אך בו זמנית הורסים אותו. ואולי הבשורה הרבה יותר אופטימית, ומה ש"ברונסון" מנסה לומר הוא שהערוץ האמנותי מאפשר משטור של האלימות, אופציה בטוחה ובריאה יותר מאשר לתת ליצרינו האינפנטיליים דרור.

ב-Valhalla Rising, סרט האחרון שהגיע עכשיו לאוזן השלישית, עשה וינדיג רפן צעד אמיץ עוד יותר במהלך שלו לכיוון קולנוע מופשט. פה הוא מחזיר את מדס מיקלסן למרכז, וצולל לימי הביניים המאוחרים. מיקלסן מגלם לוחם ויקינגי, One-eye (עיוור בעין אחת), השבוי בידי שבט פגאני, אי שם באיים הבריטיים סביב שנת 1,000 לספירה. בעזרת ילד-עבד הוא נמלט ומצטרף לקבוצה נוצרית שעושה דרכה לכיבוש ירושלים. הקבוצה הולכת לאיבוד בתוך ערפילי הים הצפוני, והסרט הופך ממדיטציה נטורליסטית על יחסי כוח ועל עוצמתה המאגית של האלימות, למסע הזוי ששואב את סגנונו מעולם החלום והלא-מודע.

זו לא תהיה לו הפעם הראשונה, ומן הראוי להתייחס כאן גם לסרט אמריקאי תמוה למדי שיצר ב-2003, Fear X, עם ג'ון טורטורו – סרט אניגמטי על איש ביטחון בקניון, שיוצא לגלות את המניעים לרצח אשתו וללכוד את רוצחה. כבר שם ניכרה השפעתו של דייוויד לינץ' ביצירת מרחב שהקצב והמרקם הוויזואלי שלו תואם את אלה של הלא-מודע (או לפחות את הקונבנציה הקולנועית שפיתחו יוצרים כמו קוקטו, לינץ', וורנר הרצוג ואפילו אלפרד היצ'קוק, בנסיונם להראות את הלא מודע). Valhalla Rising נובע מהרגישות האסתטית והרעיונית הזו, תוך דיון במשמעויות הפסיכולוגיות-פילוסופיות של מושגים כמו שליטה, חירות, טריטוריאליזם, פחד מן הלא נודע, חלוציות, תשוקה דתית, יראה מהאלוהות וקטנותו של האדם.

ערן קידר (11/06/10)

יצרים קמאיים
נוירוטי ומלחיץ
התרסה אנטי בורגנית
מסע הזוי
אניגמטי