25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אל תפספסו את ההתחלה (חלק 2)
אחרי שסקרנו את כותרות הפתיחה המהממות בקולנוע הגיע תורן של סדרות הטלוויזיה, וגם כאן יש לא מעט פתיחים ששינו את חיינו

אם בקולנוע יש חשיבות לכותרות הפתיחה, שלא רק על מנת להציג שמות, הרי שבטלוויזיה, על אחת כמה וכמה, מדובר בנכס צאן ברזל לכל סדרה שמכבדת את עצמה. דובר רבות על השינוי שעברה הקופסה הקטנה בעשורים האחרונים (ביניהם המעבר לכבר לא קופסה וגם לא כך כל קטנה), בין היתר משום שזו הצליחה, לעתים ביחס הפוך לקולנוע, להמציא את עצמה בחדשנות מפתיעה. בעוד שאנשי הקולנוע מדשדשים מעט בניסויים תלת מימדיים, הטלוויזיה מאפשרת - על אף הרעש הסטטי של הריאליטי התורן - איכות תוכנית מרתקת, פריצת טאבואים מתבקשת, וכמות נכבדת של תעוזה.

לסדרות טלוויזיה יש מערכת יחסים עם הצופה. שלא כמו סרט, שהוא במהותו (לכאורה) חוויה חד פעמית, מדובר כאן במפגש חוזר עם סיפור בהמשכים ודמויות שעם הזמן יהפכו, במקרה הטוב, לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. מהסיבה הזו כותרות הפתיחה של סדרות הן בבחינת כניסה למימד אחר, מוכר בשפה שלו, לא ידוע לגמרי, ומנחם במידה רבה. נסו, לצורך העניין, לעצור אדם ברחוב ולבקש ממנו שישיר לכם את שיר הפתיחה של חברים או להמהם במבט יודע דבר את הפתיח של תיקים באפלה  - גם אם תיתקלו בסירוב ביישני, אין מצב שהאיש לא מתרחק מכם כשהוא מזמזם בחשאי אחד מהם.

ברוב המקרים פתיח של סדרת טלוויזיה לא ישתנה מתחילתה ועד סופה. בחלק מהסדרות יתגלה שינוי מסוים מעונה לעונה ואף יותר מזה, מפרק לפרק, קצת כמו בדיחה פרטית בין יוצרי הסדרה לאלה שעוקבים אחריה באדיקות. היום אפשר להפוך את הפתיח של הסדרה האהובה לרינגטון וכך כולם יידעו שעוד לא הצלחת להשתחרר מסקס והעיר הגדולה, או שאת חולמת על טוני סופרנו.
כדי להיזכר ולהיאנח בערגה ובגעגועים, הנה כמה הצלחות פתיחתיות מסחררות.

טווין פיקס. לא הרבה קורה שם לכאורה; אימאג'ים של עיירה שכוחת אל – ציפור קטנה, מפעל שארובותיו מעלות עשן סמיך, פס יצור מעלה גיצים קטנים של אש, יער עד, שלט כניסה מהוה ואז מפל גדול של מים זורמים – הכל לצלילי המוזיקה האלמותית הזו, שהיא בין אופרת סבון לעוד משהו, מטריד למדי, שקצת קשה לשים עליו את האצבע. מי שראה יודע שהמוטיבים הנ"ל הם חלק בלתי נפרד מהסדרה עצמה, ומספיק להתעכב לרגע על עניין המים.  זה היה כל כך הזוי, עד שאמא ואבא לא היו מרוצים מזה שאני יושבת איתם לצפות בסדרה. למזלי הם לא ממש ידעו להסביר לעצמם למה.

 

משפחת סימפסון – אם יש משהו שהסימפסונים לימדו אותנו הוא שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אמנם העננים תמיד יהיו שם, ספרינגפילד תמיד תפציע, בארט תמיד יכתוב משהו על הלוח עשרות פעמים, הומר תמיד יעשה כמעט תאונה, מארג' תמיד תקנה משהו בסופרמרקט, מגי תנענע במוצץ, ליסה תמיד תג'מג'ם את דרכה החוצה בסקסופון ובסוף כולם יגיעו הביתה לספה. סבירות גבוהה שאלוהים נמצא גם בספה (יש המון פתיחי סימפסונים ביו טיוב. הנה לינק לרבים מהם, ובחירה, אולי אקראית של אחד).

 

אוז - אין פתיח של סדרה שמבהיר לך יותר כמה דם, יזע ודמעות שפכו היוצרים שלה. אולי אחת הסדרות האמיצות שידעה הטלוויזיה של זמננו. כראוי לאופייה האגרסיבי והלא מרפה, כך גם הפתיחה שלה. בעוד כלי הנשיפה משתוללים - יש סמים ואלימות, יש עירום עלוב, יש אלוהים אחד ואלוהים אחר וגם יד מקועקעת אחת של טום פונטנה. לא מפליא שהיוצר של הסדרה בחר לקעקע את המילה אוז על גופו כי דרמטי ככל שזה יישמע, לפעמים הצפייה באוז השאירה תחושה של חיתוכים קטנים בבשר החי.

 

סופרנוס – לא צריך לומר הרבה - השברולט סברבן הלבנה, ההנאה המלכותית מהסיגר, המחלף שלוקח אותו לניו-ג'רזי וכל הלבד הזה. אח, הלבד הזה. ארבעת הדברים שטוני סופרנו לוקח איתו כמעט לכל מקום. תוסיפו את הפרברים שמסביב ואת הסאונד המעושן של שיר הפתיחה, והנה לכם קאלט בהתגלמותו. כמעט קמנו הבוקר והשגנו אקדח.


הסמויה
– כמו הסדרה עצמה גם הפתיח הוא תצוגה של ריאליזם מורכב, עמוס ומפותל, שמשתנה בחלקו מעונה לעונה בהתאם להתמקדות העלילתית שזו מביאה. שיר הפתיחה המעולה ("Way Down in the Hole") מבוצע בכל עונה על ידי מבצע אחר בסגנון אחר.

 

עמוק באדמה ודם אמיתי  - אלן בול יודע מה זה סקסי. בין אם מדובר בבית הלוויות של משפחת פישר המסובבת, או בסוקי סטקהאוס (אנה פאקווין) מהביצות הלחות של מרכז ארצות הברית, האיש מבין עניין.

עמוק באדמה הייתה ללא ספק הישג מרשים – הסדרה שעסקה בכל כך הרבה אספקטים של מוות יכלה להיות הניסוי ההוא שנכשל אבל הפכה כבר מזמן לקאלט. עם מוזיקת פתיחה מדויקת כל כך ויופי מורבידי ומעוצב להפליא, מדובר כנראה באחד הפתיחים המרשימים שנעשו בטלוויזיה.


האיכויות של דם אמיתי לעומת זאת, נתונות לוויכוח. יש שיאמרו שמדובר בטראש טהור. אולי שווה להזכיר שטראש טהור מדי פעם זה מאוד בריא. אין עוררין, לעומת זאת, על איכות הפתיח של הסדרה.  פרט לעובדה ששיר הפתיחה מוצלח כל כך שזה כמעט טוב מדי, יש כאן בעיקר אורגיית סימבולים של חטא וישועה ודימויים גסים וגרפיים מאוד של ריקבון והתחדשות. אהובה עלי במיוחד ההקבלה בין הפרפר הבוקע מן הגולם שלו לאקט ההיטהרות של אישה מוכת אמונה, שהוא רק אחד מהדימויים הטובים כל כך של הפתיח הזה. 


 


סקס והעיר הגדולה
  - קצת התעייפנו מקארי בראדשו והחברות, אולי בגלל שהפרה כבר נשחטה עד תום וצריך להניח לה למנוחת עולם ולהפסיק, ומיד, את סרטי ההמשך האלה. יחד עם זאת, אין דרך להימנע מהאמת הפשוטה והצורבת שהיא – לעזאזל כמה שהיה לנו כיף. כי חוץ ממנהטן, כלי ההקשה, והטעם הספק מזעזע, ספק מושלם של הגברת בראדשו בבחירת המלתחה, אין על התזת המים הנפלאה הזאת. כי ככה זה נשים, איפשהו בין הפאתוס של סקסיות שמחכה להתפרץ למציאות של גמלוניות מביכה.


עקרות בית נואשות
–  כל הקלישאות של נשיות באמנות אל תוך קדירה מהבילה אחת. על פניו זה הומאז' קאמפי וקיטשי למדי, בין לבין אי אפשר שלא להבחין בציניות הממזרית שהדימויים הכל כך מוכרים האלה מקבלים. מתישהו הסדרה הפכה להיות מופרכת כל כך ועדיין - ויסטוריה ליין הוא לא רק רחוב, הוא המיקרוקוסמוס של התרבות האמריקאית, לטוב ולרע ולעוד קצת רע.


דקסטר
– רוטינת הבוקר מעולם לא נראתה כואבת יותר, רצחנית יותר או מדממת יותר. אה, וגם סקסית יותר. שמח במטבח של דקסטר על הבוקר. מייקל סי הול, מי ששיחק את דייוויד בעמוק באדמה, חוזר לגלם אדם לא פחות מסובך אבל אחר לגמרי. ככה אנחנו אוהבים את הרוצחים הסדרתיים שלנו - נקיים, מטופחים ונינוחים במטבח.

מד מן  - אחד מן הפתיחים שברגע שראית אותו ידעת שהוא טוב, ואז אחרי שראית קצת את הסדרה הבנת שהוא אפילו טוב יותר. מחווה טלוויזיונית מעוצבת לעילא לאמן כותרות הפתיחה הגדול סול באס. מוצלח במיוחד האופן שבו הצליחו היוצרים לתפוס בפתיח הזה את הגבריות האמריקאית הולכת לאיבוד ונופלת מטה מטה ללא שליטה על פני השינויים התרבותיים הקיצוניים שהביאה המאה ה-20, ושלמרות זאת, עולם הפרסום אולי לא באמת השתנה כל כך (קישור ל-You Tube, שלא מאפשר להעלות את הפתיח).

העשב של השכן – עוד סטירה מצלצלת ללחי הבורגנית התפוחה. האירוניה בסצנה הפרברית המושלמת והסדרתית הזאת היא כל כך ברורה שאפשר ממש להריח אותה. ננסי בוטויין (מרי לואיז פארקר) היא אם חד הורית שמחפשת איך לפרנס את משפחתה ומוצאת את עצמה סוחרת בדבר הזה שהוא לא ג'ינג'ר. במהלך העונה השנייה והעונה השלישית בוצע שיר הפתיחה המשעשע של הסדרה, Little Boxes, על ידי אמן אחר בכל פרק. בעונה הרביעית אין שיר פתיחה, אלא רק שקופית שמציגה את שם הסדרה, שמה של יוצרת הסדרה, וציור של צמח הקנביס. זו משתנה, דרך אגב, בהתאם לרוח (או ריח?) הפרק (קישור ל-
You Tube, שלא מאפשר להעלות את הפתיח).

יש כמובן עוד לא מעט תענוגות כאלה, גם הפתיח של קרניבל הוא תמהיל מכושף משהו של שנות השפל הכלכלי בארה"ב, הפתיח של ניפ/טאק לא חוסך את שבטו (או את אזמלו) מפניהם וגופם של אמריקאים תאבי יופי וחיי נצח, ולא דיברנו עוד על פרינג' המושפע ביודעין (ובין היתר) מתיקים באפילה, והנושא בתוכו חידה ממשית בכל פתיח של פרק (יש שם עניין עם סמלים ואותיות).

זה הזמן לבדוק: האם הפתיחים הטלוויזיוניים מתחרים באלו הקולנועיים?

ענת הררי (29/07/10)

אימאג'ים הזויים
אלוהים על הספה
היד המקועקעת
כל הלבד הזה
עמוס ומפותל
המוות כקאלט
ריקבון והתחדשות
שפריץ
מיקרוקוסמוסיות
רוצח סדרתי מטופח
הגבריות הנופלת
סטירה לבורגנות