24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

עוד קצת דם לקינוח וגם למנה עיקרית
בסקר שנערך לכבוד יום שישי ה-13 שמתרגש השבוע, התברר שהערפדים והמלאכים ממשיכים לרפרף מעלינו. והערפדים, לא ייאמן, חרמנים היום מתמיד

אייברהם סטוקר היה מנהל תיאטרון צעיר בלונדון של שלהי המאה ה-19. הוא כתב כמה ספרים וסיפורים, אבל עיקר עבודתו הייתה כעוזר אישי לכוכב התיאטרון, הנרי אירווינגג'ורג' קלוני של תקופתו – ג'נטלמן גבוה וכריזמטי ורודף שמלות לא קטן. השניים הפכו לחברים קרובים אבל עמוק בפנים סטוקר פיתח שנאה לחברו; הוא קינא בו והרגיש קטן ועלוב ליד הרווק המבוקש של לונדון. 
 

השנים עוברות, סטוקר עובד על ספר חדש, "הרוזן ומפיר". הוא מבלה את רוב זמנו בספריה הציבורית, קורא בשקיקה על ערפדים, ונתקל בשם ולאד דרקול, דוכס מהמאה ה-15 שנהנה לשפד את קורבנותיו כדי לענות אותם לפני מותם. סטוקר נמשך לדמות הסאדיסטית הזאת ומעניק לספר את שמו. את הפרסונה של הרוזן הרצחני הוא מבסס על זאת של חברו אירווינג, וגם "מלהק" את עצמו לתפקיד ואן הלסינג, האויב של דרקולה. הוא משתמש ביצירה כדי להתמודד עם היצרים והרגשות שאירווינג מעורר בו.


 

בלי לשים לב, סטוקר יוצר מיתולוגיה מודרנית – על הצד האפל של נפש האדם, על פחד מהמוות ותשוקה לנעורי נצח ובעיקר על מיניות. הגיבור של סטוקר, עם האפלוליות המפתה שלו, שיניו החודרות והצורך הבלתי נשלט שלו להחליף נוזלי גוף עם עלמות חסרות ישע, הוא מטאפורה מעולה למיניות ולצדדים הפחות נעימים שלה.

 

ערפדים שורדים כבר יותר ממאה שנה, כל פעם שנדמה שחזרו לארון הקבורה שלהם אנחנו מקימים אותם לתחייה. יש משהו מפתה בדמויות האלה, שחיות לנצח אבל חייבות להרוג בשביל זה, שאוהבות את הלילה ושונאות את היום, מטילות אימה אבל נוגעות ללב. למרות (ואולי בגלל) שהם כל כך מפחידים, משהו בהם מעורר הזדהות.
ערפדים גם שיקפו לאורך ההיסטוריה את ההתבגרות המינית שלנו. נדמה שעם כל קאמבק שלהם הם יותר חרמנים מהפעם הקודמת.

 

הערפדים אינם מרפים

 

פרידריך מורנאו התחיל את הרומן עם הערפד ב-1922, הרוזן שלו, נוספרטו, נהג להסתובב כשידיו מתוחות למטה, כאילו הוא מפנה את תשומת הלב לאזור חלציו (מורנאו אגב, גם המציא את נושא הרגישות לאור השמש שלא היה קיים אצל סטוקר). אבל זה היה ממש בהתחלה, אחרי המהפכה המינית שהתחילה בשנות השישים סרטי הערפדים כבר פלרטטו עם הקולנוע האירוטי. ג'ס פרנקו הספרדי עשה את זה ב-Vampyros Lesbos, טוני סקוט עשה את זה עם דיוויד בואי, קתרין דנב וסוזן סרנדון ברעב ובראיון עם הערפד, ניל ג'ורדן נתן לסיפור הקלאסי טוויסט הומו אירוטי באדיבות אן רייס. הגלגול האחרון פונה לקהל יעד צעיר יותר (ונשי יותר) – טרילוגיית סרטי דמדומים אמנם פחות מינית על פני השטח אבל היא גורפת הרבה כסף על חשבון השינויים ההורמונליים של טינאייג'רים אמריקאים.

 

אבל השידוך האולטימטיבי בין ערפדים וסקס, ואולי החשודה העיקרית בתחייה הנוכחית של מוצצי הדם היא הסדרה הקאמפית והמבריקה דם אמיתי. אלן בול, שלא חושש מביקורת חברתית נושכת כמו שהוכיח בעמוק באדמה שיצר וב-Towelhead, הסרט הראשון והמעולה שביים, עושה אדפטציה לספרי המתח של שרליין האריס ולמעשה ממציא מחדש את ז'אנר הערפדים. בעיר הפיקטיבית בון טמפ שבלואיזיאנה, בני אדם לומדים לחיות לצד ערפדים (ועוד כמה יצורים על טבעיים) ומגלים שהתמסרות לדחפים יכולה להיות דבר מהנה מאוד.

מעבר לעוד סדרה מעולה של HBO, דם אמיתי היא יצירה חכמה ומקורית על חירות מינית ואלגוריה על הפוריטניות האמריקאית, על גזענות והומופוביה. הערפדים של בון טמפ מספקים תירוץ הולם לסצנות סקס חושניות ואפלות אבל הם גם יוצרים הזדמנות מצוינת לבדוק את הקשר בין סקס, אלימות, אהבה, תשוקה ויצרים ואיך כל אלה משחקים לנו עם המוח. סטוקר היה גאה.


המלאכים רק מתרבים


אם בראנו את הערפדים כדי להוכיח לעצמנו שיש יצורים יותר אלימים מבני אדם, בתור אנטיתזה בראנו את המלאכים כדי לזכור שטוהר מידות זה דבר אפשרי, אבל בעיקר כדי שנדע שיש מישהו ששומר עלינו ודואג שלא נעשה שטויות.
מלאכים נולדו הרבה לפני הערפדים ותמיד הצליחו להישאר בתודעה הקולקטיבית שלנו, אבל בקולנוע הסיפור שונה. בואו נודה על האמת, מלאכים הם לא מספיק מורכבים כדי לסחוב סרט, הם נחמדים ומקסימים ועושים טוב על הלב אבל על המסך הגדול אלה שנחרתים בזכרון הם דווקא הפגומים - המלאך דמיאל במלאכים בשמי ברלין המתייסר בספק עצמי לעומת, נניח, ג'ון טרבולטה במייקל, שפשוט דורש מכות.

 

אבל גם למלאכים מגיע קאמבק, ובחודשים האחרונים הגיעו למדפי האוזן לא מעט סרטים שעוסקים בבני אדם מכונפים. יכול להיות שזה קשור לאופנת הערפדים (והזומבים) שטורפת את העולם אבל סביר יותר להניח שאחרי עשור של מלחמות, פיגועי טרור ומצוקות כלכליות, האמון באופציות המציאותיות מתחיל להתערער והמלאך מתחיל להיראות כמו אופציה לא רעה בכלל למושיע.


הדוגמא הבולטת לרעיון הזה נמצאת בסרט הנבואה. בלי להרוס למי שעדיין לא ראה, הקונספט הבסיסי הוא: במציאות בה אפילו ניקולס קייג' לא מצליח להציל את האנושות מהרס טוטאלי, מי יוכל?
קולקציית המלאכים של עונת 2009-10 מנסה  להכתים קצת את התדמית הטהורה של שליחי האלוהים. בסקליג למשל, המלאך הוא טים רות, ליהוק מוזר למלאך שנראה יותר כמו הומלס עם כנפיים מאשר כמו יצור שמימי, אבל זה לא מפריע לו לעזור למשפחה בריטית קטנה בתקופה לא קלה בחייה.

 

בלגיון המלאכים פול בטאני משחק מלאך קרבי עם קוביות בבטן שמורד באלוהים (!) ולמרות פקודה שקיבל מהגנרל העליון הוא מחליט לעזור למין האנושי לשרוד. לעומתם, פרנסואה אוזון (בריכת שחייה) בסרט חדש, ריקי, בוחר בכיוון יותר ריאליסטי - המלאך שלו נוחת לתוך דרמת מעמד פועלים שלא היתה מביישת את מייק לי. ריקי הוא תינוק עם עיניים גדולות שנולד לאם חד הורית קשת יום. ולא מדובר כאן במלאך מטאפורי אלא אשכרה בכזה שמצמיח כנפיים מגבו.


וזה כנראה ממש לא הסוף, אם לשפוט לפי הפופולריות של שני היצורים האלה בתקופה האחרונה, הם לא הולכים לשום מקום. אנחנו פשוט לא נותנים להם, כי עמוק בפנים, אם רוצים להודות בזה או לא, בכל אחד מאיתנו יש קצת משניהם.

 

אבישי קרשין (09/08/10)

ידיים לכיוון החלציים
פלרטוט עם קולנוע אירוטי
גם בואי מפלרטט
טוויסט הומו אירוטי
לקהל צעיר ונשי והורמונלי
ביקורת חברתית נוקבת
מחדש את הז'אנר
זוכרים את הפגומים
מלאך שדורש מכות
ניקולס קייג' נכשל בהצלה
יותר הומלס ממלאך
אלוהים, מלאך עם קוביות
ריקי. תינוק עם כנפיים