25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

פרידה מברלין
עובד האוזן השלישית, איתמר גלעדי, נסע לפסטיבל ברלין שננעל שלשום, וקפץ מאולם לאולם. בין הסרטים בהם צפה גם שני התיעודיים בתלת-מימד, האחד של ונדרס, השני של הרצוג

אירופה באמצע חודש פברואר - מקום לא פשוט בכלל; הטמפרטורות צונחות מתחת לאפס, העכברים מסתתרים במחילותיהם והשלג נערם ברחובות. פסטיבל ברלין ה-61 נפתח השנה עם אומץ אמיתי של האחים כהן (שכבר הספיק לעלות למסכים בישראל), ופתח בחריקות ברזל קפוא את שערי העיר. את עיקר החיפוש אחר המטמון העברתי בסקירת מפת הדרכים - תוכנייה עמוסה במשבצות, בתוכן אותיות קטנות מבולגנות. ניתן לחלק את הפסטיבל לשלושה חלקים מרכזיים. החלק העיקרי הוא התחרות היוקרתית בה מתחרים סרטים מכל קצוות תבל על פרסים קונבנציונאליים - הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט... שטיח אדום, לימוזינות, חליפות, אנשים יפים, הכול ברדיוס מצומצם שמשלב הקרנות בכורה, הרצאות, מסיבות קוקטייל ומסיבות עיתונאים.


 

החלק השני הוא ה- European Film Market שכשמו כן הוא. כמובן שהתפאורה שונה מהבאסטות המוכרות משוק הירקות, אך החוויה לא רחוקה כל כך: עמדות מהודרות של חברות הפקה והפצה ממדינות רבות, שמצטופפות בתוך בניין מוזיאון Gropius Bau המהפנט; מגדל בבל קפטיליסטי- ארטיסטי שבתוכו מתרוצצים פרצופים דרוכים - כולם עסוקים במסחר של סרטים. במגדל הזה פזורים אולמות הקרנה שאותן דמויות צבעוניות פוקדות בתחלופה זריזה כבסיבוב שופינג. נכנסים- יוצאים- יוצאים- נכנסים, אין זמן "לבזבז" על מוצר אחד, כי ההיצע אינסופי. אם התחרות הרשמית היא החלק הפוזאיסטי (הקרנות בכורה סגורות לקהל הרחב), הרי שהחלק הארי של הברלינאלה הוא הגוף של הפסטיבל – מאות סרטים שמוקרנים לקהל הרחב בבתי קולנוע רבים ברחבי העיר, ולא כאלה שנראים כמו קניון או פארק שעשועים.

 


מה יותר נכון מלהתחיל עם אחד "המארחים" המכובדים -  הגרמני וים ונדרס. Pina, הדוקומנטרי המהפנט שלו בתלת מימד משאיר אותך פעור פה, ולא סתם פעור פה אלא עם משקפיים מגוחכים על האף. הסרט נע בין העמדות מסוגננות של יצירותיה של הכוריאוגרפית  פינה באוש - מ- קפה מולר עד ירח מלא - לאימפרוביזציות ווירטואוזיות של צאצאיה (המקצועיים כמובן) בלוקיישנים פתוחים ובעיקר אורבאניים, שמייצרים מרקם סוריאליסטי לביצועים. הרקדנים המשתתפים מביעים את עצמם ביחס לאימפקט של באוש על המחול המודרני, באמצעות קטעי מחול שמועמדים בלוקיישנים מרתקים כמו מסילת רכבת תחתית חשוכה (בסיקוונס זה הופעה של צמד אמני הרחוב הברזילאים Os Gemeos) ומפעלי ענק נטושים (כאלה יש הרבה מאוד בבירה הגרמנית). על אף העובדה שפוסט-מורטם יכול להיות בעייתי, המסמך המצמרר הזה מצדיק את עצמו במאת האחוזים ונראה כמו ביצוע מדויק של סעיף מצוואתה של באוש. כחלק מהטקסט המצומצם המופיע בסרט נאמר, שעיניה של פינה יכלו להפוך כמעט כל דבר לקסום. כנראה שהמשפט הזה תקף גם לגבי ונדרס, שלקח על עצמו משימה לא פשוטה ויצר מיצג לחובבי קולנוע, לחובבי מחול ולחובבי אומנות בכלל.

 

 


כשהכתוביות הופיעו ו"הרכבת עצרה" עלתה בי ערגה חמדנית של "עוד סיבוב". אז עליתי על רכבת אחרת, ה- U8, לכיוון המערה של וורנר הרצוג. בכניסה לאולם חילקו שוב פעם משקפיים (הפעם בסגנון הטרמינייטור המקובל גם אצלנו), ואני התיישבתי על הכיסא וצללתי לתוך Cave of Forgotten Dreams, דוקומנטרי נוסף של הרצוג (גם הוא, כמו סרטו של ונדרס, בתלת מימד) - מסע ארכיאולוגי לתוך מערה קדמונית שהתגלתה בצרפת ב-1994 ממש במקרה, בה חבויים ציורי קיר בני עשרות אלפי שנים. הרצוג הצטוות לחבורת החוקרים של המערה (שסגורה לציבור הרחב) למסע תגליות שמשלב מדע עם רוח, רק שהפעם הייתה חסרה מקבילה לדמותו האנושית של טימות'י תראדוול מ-גריזלי מן, מה שהפחית מהסיפוריות של הסרט וגם מהאימפקט הרגשי שלו. גיבור הסרט (חוץ מהרצוג, כמובן) הוא הלוקיישן הנדיר, שמעבר להיותו ציורי משמש מעיין מכונת זמן. המסע במערה הקדמונית בשילוב ציורי הקיר השמורים ואלמנט התלת-מימד, מרגיש כמסע אסטרונאוטים בחלל החיצון, שבאופן אינסטינקטיבי משתייך לעתיד. צוות הצילום ודמותו של הבמאי מחזירים אותנו למציאות ההווה.


 

The Future הוא פיצ'ר שני מבית היוצר המלבב של מירנדה ג'וליי האמריקאית, שאחרי אני, אתה וכל השאר ואינספור יצירות קסומות במדיומים אחרים (ספרות, שירה ואומנות פלסטית), עומדת בציפיות שנתלו בה. המולטי- טאלנט ג'וליי מופיעה בעצמה בתפקיד הראשי, בדרמה רומנטית פיוטית על זוג צעיר שמחליט לצרף לחייו חתול ממרכז אימוץ. הרומן נסחף לכיוונים מפתיעים כשהזוג מגלה שהחתול יימסר לידיהם החמות רק בעוד חודש, והם מחליטים לצאת למסע מימוש עצמי לפני התמסרותם ל"חיי המשפחה". החיפושים האינדיווידואליים מובילים לניפוץ ההרמוניה באופן חריג והרבה יותר בוטה מביצירותיה האחרות. אם העשייה של ג'וליי מעוררת קסם ואמפטיה, הרי שכאן היא מצליחה לעורר גם זעם ואכזבה, מה שהופך את הסרט לעליית שלב מבחינתה.

 

 


בסיבוב של 180 מעלות לסרטו האחרון של בלה טאר (עפ"י השמועות זהו באמת סרטו האחרון), The Turin Horse - עוד יצירה מתוחכמת של במאי הארט- האוס ההונגרי, שמנסה לבחון את סיפור הלקאת הסוס בטורינו והתמוטטותו של הפילוסוף פרידריך ניטשה, דרך נקודת מבט מרוחקת של הגיבורים המשניים במאורע המפורסם. חצי השעה הראשונה של הסרט עברה בשלום, אך עם דפיקת השעון ועם כניסתם של דיאלוגים בהונגרית, נוכחתי לגלות את חוסר ההתחשבות והיעדר מסורת הכנסת האורחים, כשהתרגום היה בגרמנית בלבד. ככל שהדקות עברו וההתחבטויות גברו, לקחתי החלטה אמיצה, קמתי מהכיסא ובהליכה מכופפות יצאתי בשקט מהאולם, בתקווה לצפייה מחודשת ומתורגמת ליצירה המבטיחה הזו.


 

אחד ה"מקצים" המרתקים בפסטיבל חייב להיות מקבצי הסרטים הקצרים, במיוחד כשבאחד מהם החדש של ספייק ג'ונז Scenes from the Suburbs. כנראה שאני לא היחיד שחשב כך משום שתור מפותל השתרך מחוץ לאולם הקולנוע. כולם רצו לראות עוד כמה דקות מג'ונז, שהפעם מאחד כוחות עם ההרכב החם של השנה האחרונה- Arcade Fire. עומד בתור כמו ילד ממושמע, ומרגע לרגע מבין שביני לבין הקצרים מתוח גשר ארוך מדי. מסביב פרצופים מיואשים חגים לכיוון היציאה, וצמד המילים sold out! נשמע מהדהד בחלל. קצת סבלנות הוכיחה את עצמה כשבסופו של דבר השתחלתי פנימה באלגנטיות. במקבץ הוצגו חמישה סרטים: אוסטרלי, איראני (של ג'אפר פאנאחי שנעדר מהפסטיבל בעקבות מאסרו באיראן), תאילנדי, ישראלי-פלסטיני (של יואב גרוס ו-דני רוזנברג) ומשם לפרברים. ג'ונז בשיתוף פעולה עם חברי ארקייד פייר ואלבומם האחרון The Suburbs, מביא סיפור נעורים פרברי- אפוקליפטי, ומנהל דיאלוג מתמשך עם שירי האלבום המופלא השזורים בו. התוצר הסופי הוא יצירה קונספטואלית ומעט מגלומנית של חברי הלהקה, משום שהסיפור עצמו די זניח. למרות זאת, כישרונם של המעורבים מספק אירוע תרבותי מהנה. שלא לדבר על הצ'ופר – עליית חברי הלהקה לבמה בתום ההקרנה. 


 

לסיום, סרט מנצח אחד בתוך בליל השמות המוכרים - סרט הביכורים דווקא של אנג'לו סיאנסי האנונימי (בינתיים), Top Floor Left Wing. הסרט שמתרחש בפרבר פריזאי  מתחיל כמותחן של טעויות. נער ערבי בן 17 ששוכב במיטתו מעל כמות מסחרית של קוקאין, שומע אנשי משטרה בפרוזדור הבניין. הצעיר נאחז פלצות ומתוך הפאניקה מתחילה סדרת ההחלטות המגוחכות שהוא עושה. הוא אינו יודע שהאנשים במסדרון הגיעו בסך הכל לגבות חוב מאביו, שמופיע גם הוא בדירה. האירוע מתפתח לזירת חטיפה, ובמקביל לקומיות הטמונה בו, הופך הסרט למשולש דרמטי בין האב, בנו, ובן הערובה. תיבת פנדורה משפחתית נפתחת, והסרט מקבל עומק של סיפור אנושי נוגע ללב.

 

 

איתמר גלעדי (22/02/11)

וים ונדרס עושה תלת מימד
ברלינאלה - השטיח האדום
שוק הסרטים בגרופיוס באו
Pina: מחווה לכוריאוגרפית המבריקה
וורנר הרצוג צולל למערה



מירנדה ג'וליי מקיימת הבטחה

בלה טאר עושה ניטשה

ספייק ג'ונס עובר לפרברים

ארקייד פייר עושים ספייק ג'ונס

Top Floor Left Wing