23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

חזרתו של מר הולו
כמעט שלושה עשורים לאחר מותו, חוזר ז'אק טאטי לפקוד את המסכים בזכות האנימציה המבריקה של סילבן שומה. היוצר הנפלא של שלישיית בלוויל מביא איתו סיפור קטן שכולו קסם. קבלו את The Illusionist - סרט החודש באוזן השלישית

הקוסם עולה לבמה האפרורית, יש בו משהו מוכר: יציבה שאין לאף אחד אחר מלבדו, רגלים ארוכות ומתוחות, גב הנוטה קדימה. פניו חתומות והוא לא מוציא הגה, משדר ביטחון וחוסר שייכות בו זמנית, כאילו לא באמת רוצה להיות שם אבל נהנה מתשומת הלב. הוא מת בתחילת שנות השמונים, אבל כמו במטה קסם קם לתחייה, מבצע את להטוטיו במיומנות נונשלאנטית. אחרי שלושה עשורים של היעדרות, דמותו הגמלונית שוב על המסך, רק שהפעם מישהו אחר מושך בחוטים. סילבן שומה, שהציג את כישורי הלהטוטנות המרשימים שלו בסרטו הקודם - שלישיית בלוויל, מחולל קסם נוסף, קסם שרק הקולנוע יכול לייצר - הוא שולף מהכובע שלו אדם. הוא שולף את ז'אק טאטי.

טאטי ביים רק שישה סרטים באורך מלא בקריירה שלו, כמעט כולם בכיכובו של האלטר-אגו שלו – מר הולו. הולו הוא יצור חביב ומוזר, הניתן לזיהוי על פי מעיל הגשם הארוך, המקטרת התלויה מפיו, הסקרנות הילדותית והשלומיאליות הצ'פלינאית. טאטי השתמש בהולו כדי לצחוק על השטויות שהחברה המודרנית (בעיקר הצרפתית, אבל לא רק) לקחה ברצינות תהומית: טכנולוגיה, אורבאניות, אופנה. עם הרבה הומור, העולם שלנו נראה אצלו כמו קרקס אנושי, עשיר בצבעים, קולות וליצנים. הרבה ליצנים.

 

 

ב- The Illusionistשומה לוקח כיוון קצת אחר מהקולנוע של טאטי. אחרי ההצלחה ההיסטרית של בלוויל, שומה קיבל מחברת ההפקה של בתו של טאטי תסריט שאביה כתב ב-1959 אך מעולם לא צילם. שומה החליט שהוא לא מתכוון לעשות אדפטציה, אלא לספר סיפור משלו בעזרת התסריט. "הילד" שנולד לשני ההורים הללו קיבל גנים טובים משני הצדדים של המשפחה; מצד אחד נקודת המבט הייחודית של טאטי על המין האנושי ומצד שני האנימציה החלומית והנוגה של שומה. תמיד הייתה עצבות מסוימת בבדידות של הולו, בעצם הניסיון שלו להתקרב לבני האדם ובכישלונות שהוא חווה. כאן הליצן עצוב בעצמו, כמעט דכאוני אפילו. גיבור הסרט, טאטישף (שמו המקורי של טאטי), קיבל על עצמו את הבדידות שנגזרה עליו. כל מה שיש לו בעולם הזה היא הבמה שפונה לאולם כמעט ריק, והארנב שמשמש אותו בקסמיו. הוא עובר מעיר לעיר עם מיטלטליו, מחפש אנשים שעדיין מאמינים בקסמים. אלא שבאירופה של שנות השישים, אין רבים כאלה, ואת אולמות התיאטרון פוקדים אלילי נוער שמפרכסים על הבמה לצלילי מוזיקת רוק. בעולם הזה טאטישף הוא דינוזאור. בהגיעו לסקוטלנד, הוא פוגש נערה צעירה שדווקא מוקסמת ממנו; כל כך מוקסמת למעשה, שהיא עוזבת את מגוריה בכפר ועוקבת אחריו לאדינבורו. למרות פער הגילאים ביניהם ומחסום השפה (הוא יודע רק צרפתית, היא ממלמלת בגאלית) בין השניים נרקמת מערכת יחסים עדינה שתשנה את חיי שניהם.

 

בניגוד להרפתקה התזזיתית של בלוויל, סרטו החדש של שומה קטן ואיטי. השוטים מצויירים ביד, ללא עזרה ממוחשבת - טכניקה נכחדת, בדיוק כמו טאטישף ומשלח ידו. כמו טאטי, שומה מגיש שוטים ארוכים ופתוחים, בלי קלוז-אפים או עריכה מהירה. התוצאה היא יצירה עם דגש על אווירה ולא על תוכן נרטיבי. הכוכבת הראשית היא העיר אדינבורו - הרחובות הריקים, חלונות הראווה, האנשים הקטנים שמציצים לרגע ונעלמים. אין כאן דרמה קורעת לב, אלא סיפור פשוט, כמעט יומיומי. הסיפור, כמו אצל טאטי, מתחולל במיזנסצנה. הסרט מהפנט ממש כמו קוסם שמושך את עינו של הצופה ליד אחת בעוד היד השנייה דואגת לבצע את ה"קסם". ביד אחת מוצגים שני אנשים, שתי נשמות בודדות שמחפשות אהבה, או לכל הפחות תשומת לב. הם מטפלים זה בזה - היא מבשלת לו, הוא מכניס את הקוסמות והקסם לחייה. הימים עוברים לאט, כמעט ללא אירועים מיוחדים. שניהם מנסים לבטא את הייחוד שלהם בעולם מלא באנשים מיוחדים. ביד השנייה מתחולל הקסם: הבדידות הרומסת, האפרוריות היומיומית והיופי הניבט מתוך הקשר האנושי. האנימציה היפהפייה מביעה את הרגש - כל פריים הוא יצירת אומנות קטנה, כל שוט מסתנן באלגנטיות אל נבכי הנשמה. הגיבורים כמעט שלא מדברים, כי הסרט מדבר במקומם.

 

אבישי קרשין (07/03/11)

ז'אק טאטי הוא מר הולו - המקור
טאטישף - אמן אשליות
מר הולו ב“פלייטיים“
טאטישף ואליס
אלגיה לוודוויל ולעידן שנכחד



הגיבורה האמיתית - אדינבורו

כוכבי הרוק משתלטים על האולמות