23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

מעדכנים את היצ'קוק
שלושה ניסויים באימה קולנועית מוכיחים את נחיצותו ואת האפקטיביות הגדולה של הז'אנר המושמץ. מעבר להטרדה הנפשית, הם מספקים גם ביקורת חברתית ופוליטית וגם מאתגרים בסגנונם הייחודי

 

קלאוסטרופוביה


היצ'קוק היה גאה ב-רודריגו קורטז, וגם בטח ממש מוחמא מהמחווה שעושה לו קורטז בסרטו השני, Buried. אומרים שהגבלות הפקה קיצוניות מעודדות יצירתיות, אך לעיתים רחוקות הן מייצרות הברקות אמיתיות. למרות שאלפרד היצ'קוק היה במאי אולפנים שקיבל (כמעט) כל מה שרצה, המדען הקולנועי שבו תמיד שאף ללכת לקצה, לחצות גבולות ולבצע ניסויים מרתקים בתחום האהוב עליו – המותחן. כמה מסרטיו היו ניסויים מרתקים בשימוש בלוקיישן, כשהיצ'קוק הגביל עצמו לאתר צילומים אחד ויחיד. חלון אחורי מתרחש כולו בדירה של ל. ב. ג'פריז, עת מרותק העיתונאי המגולם ע"י ג'יימס סטיוארט לכיסא גלגלים. אלא ששם היוותה החצר האחורית והדירות האחוריות של הבניין ממול לוקיישן עשיר למדי, עליו מתצפת סקוטי כשהוא מתחיל לחשוד שרצח התחולל באחת הדירות. סירת הצלה מתרחש כולו בסירת הצלה ו- החבל מתרחש כולו בדירת הגיבורים. בזה האחרון החליט היצ'קוק להגביל את עצמו גם למספר זעום של שוטים (10) שאת המעברים ביניהם טשטש כך שהסרט ייראה כאילו צולם בטייק אחד ארוך.

 

הקונץ הגדול הוא לייצר סרט מעניין ומורכב למרות ההגבלות שרק לכאורה הופכות אותו לפשוט יותר לעשייה. "לכאורה" משום שסרטים כאלה יכולים להיות הרבה יותר מורכבים לצילום ועל כן מערבים תכנונים ארכיטקטוניים יצירתיים מאוד. את Buried שלו ממקם רודריגז, מתחילתו ועד סופו בתוך ארון שנקבר כמה מטרים מתחת לאדמה, ובתוכו קבלן אמריקאי המועסק בעיראק הכבושה. את המחווה שלו להיצ'קוק (שכן סרטו הוא ניסוי היצ'קוקיאני פאר-אקסלנס) לא מנסה קורטז להסתיר, ומצהיר עליה כבר בסיקוונס כתוביות הפתיחה המעוצב בסגנון סרטיו של היצ'קוק, מלווה במוזיקה של ויקטור ראייס שמזכירה את יצירותיו של ברנארד הרמן (המלחין של כמה מסרטיו החשובים ביותר של היצ', ביניהם פסיכו ו- ורטיגו).

 

באמצעות מצית וטלפון סלולארי שהושארו בכוונה בתוך הארון, ייצטרך הקבלן המסכן אותו מגלם ראיין ריינולדס, להבין מה הביאו עד הלום. באמצעותם הוא גם ינסה לצאת בשלום מהסיוט הקלאוסטרופובי אליו נקלע, סיוט שלגמרי ממשיך את אלה של גיבורי היצ'קוק הרדופים, המוצאים עצמם בתוך חלום בלהות על לא עוול בכפם. קורטז השתמש בשבעה סוגים של ארונות על מנת להפיח חיים בלוקיישן מוגבל זה – כל כך מוגבל שיש לשער כי היצ'קוק עצמו היה מקנא. אגב, הרעיון התסריטאי עצמו מהווה הרחבה של תסריט היצ'קוקיאני – זה של אחד מפרקי סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents אותו ביים המאסטר בעצמו, שלקראת סיומו מוצא את הגיבורה שלו קבורה בעודה בחיים. כמו הסרט ההוא, גם Buried ישאיר אתכם הלומי קרב ונטולי שינה.

 

 

מעבר למחוות הצורניות ולתמות ההיצ'קוקיאניות, Buried שולח מסר אנטי-ממסדי, הכרוך במחדלי ממשל בוש. שיחות הטלפון של הגיבור עם מעסיקיו וההתפתחות הקפקאית שלהם, מדגישות את הציניות והאי-רציונאליות הן של המלחמה הן של יחסי עובד-מעסיק במערך קפיטליסטי קיצוני. כאן לא מדובר בייצוג הקלאסי של חייל הנדרס ע"י שרשראות הטנקים ולחצי מפקדיו, אלא באזרח שמבין כי בעיתות מלחמה (ואולי בכלל), חייו לא שווים יותר מהמשאית בה הוא נוהג. האדם הופך כאן ללא יותר מפיון במשחק מונופול של רווח והפסד כלכלי.

 


גירוש שדים


מותחן אימה נוסף שכדאי לראות מתקיל סוגיה אחרת שמטרידה את יוצרי הקולנוע הליברליים של ארצות הברית. ממשל בוש העלה שאלות נוקבות על אופיו של האימפריאליזם האמריקאי, ועל אופי הכלכלה נטולת הרגולציה שהובילה למשבר של 2008. חבירתו של בוש לגורמי ימין קיצוניים והתחזקות האגף הנוצרי בפוליטיקה האמריקאית, מעלה שאלות אחרות בנוגע להשפעת האוונגליזם על ההמונים האמריקאים, בעיקר אלה מהפריפריה העצומה, מהמרחבים הגדולים של המערב-התיכון ומעומק הדרום הישן והשמרני. The Last Exorcism עומד על הדרך שבה כתות אוונגליסטיות משתמשות בדעות הקדומות של אזרחים נטולי השכלה ונטולי מודעות, על מנת להשריש את עצמן בקהילה.

 

קוטן מרקוס הוא מטיף אוונגליסטי, בנו של מטיף, ובן למשפחה וותיקה של מגרשי שדים, שזכה להאדרת שמו בשל מיומנות הגירוש יוצאות הדופן שלו. בהווה הוא מודה שהכל הוקוס פוקוס, ושכל מעשי גירוש השדים שלו מבוססים על עקרון הפלאסיבו (הטקס שהוא מבצע עובד על האובייקטים משום שהם מאמינים בכוחותיו ולא משום שבאמת יש לו כוחות). מרקוס הוא מטיף שנבנה מתמימותם וטפשותם של מאמיניו, אך מצוי על סף פרשת דרכים, משום שנמאס לו להעמיד פנים. בתחילת סרטו המוקומנטרי של דניאל סטאם, הוא מצהיר שהוא מתכוון לעזוב את הכנסייה, אך משתכנע לבצע מול המצלמות גירוש אחרון של שד טורדני, שלכאורה פוגע בבעלי החיים בחווה מרוחקת.

 

 

הסרט שמתחיל בטונים משועשעים משהו, הופך עד מהרה למטריד, ואז חוצה את הגבול לתחום האימה. הריאליזם הטמון באופי הדוקומנטרי מצליח לזעזע בדיוק באותה צורה שהוא עושה זאת ב-פרוייקט המכשפה מבלייר, ובכך מצטרף The Last Exorcism לגל סרטי האימה הכמו-דוקומנטריים, בנוסח קלוברפילד (מפלצות בהום-ווידיאו) ו-REC (צוות חדשות שמתעד אירועים דמוניים). סרטו השני של דניאל סטאם מהווה שידרוג משמעותי לתת-ז'אנר הזה, משום שמעבר לתרגיל קולנועי מבריק, הוא באמת מספק אבחנות חריפות, מגובות בתחקיר היסטורי, על מקומם של שדים ושל גירושם ע"י אנשי כמורה, בתרבות הנוצרית ובכלל. בין ההתחלה האינפורמטיבית לכאוס הסופי, הוא עוסק באופן מרומז בסוגיית האלימות התוך-משפחתית, שהיא ללא ספק נדבך חשוב בהבנת החברה האמריקאית של ה-outback, של ישובי ה-hill billies וה-white trash. חלקו השני של הסרט חושף מצב קונספירטיבי הרבה יותר מפחיד מהאלימות המשפחתית הנקודתית, ומראה כיצד היא מגובה באלימות מערכתית יותר, בגיבויין של כנסיות אוונגליסטיות רבות. אגב, גם בסרטו הראשון שילב סטאם קונספט של סרט דוקומנטרי עם נושא מקאברי. ב- A Necessary Death שלו מ-2008, הוא מביא במאי דוקומנטרי שמתלווה אל מתאבד, לאורך ההכנות לקראת יום מותו.

 


ג'יאלו


ועוד המלצה קטנה לאוהבי האימה שמחפשים מימד ארטיסטי נוסף. ה-ג'יאלו ("צהוב" באיטלקית – רפרנס לספרות הצהובה בשנות ה-60 ששילבה אלימות וסקס בוטה) הוא ז'אנר של סרטי אימה איטלקיים שפרח בשנות ה-70 והמשיך לטפטף דם גם בשנות ה-80, בזכותם של כמה יוצרים חסרי בושה כמו ה"היצ'קוק האיטלקי", דריו ארג'נטו. מדובר בסרטים מסוגננים מאוד שמביאים נרטיבים חתרניים באלימותם ובהתייחסותם לאירוטיקה ולפשע פרוורטי. השנה התקבל סרט מחוותי ל"ג'יאלו" - פרי עבודתם הארוכה של הצרפתים ברונו פורזני ו-הלן קטה. Amer הוא לא ג'יאלו סטנדרטי, אלא בעיקר חקירה של הסמנטיקה של הג'יאלו, של השפה הוויזואלית המיוחדת לו. הסרט לוקח עד הקצה את המניירות של הג'יאלו, את כוחו האסתטי, את הצבעוניות המסנוורת שלו, תוך וויתור על הסיפור הסטנדרטי, שבדרך כלל הכיל רוצח סדרתי אנונימי, המזוהה פעמים רבות בזכות כפפת עור שחורה שאוחזת סכין בוהקת.

 

 

כאן מדובר בסרט התבגרותה המינית של אישה, מהתקופה הגותית של ילדותה המוקדמת בבית עם סבא מתפורר (מחווה לסגנון המשויך ל-לוצ'יו פולצ'י), דרך גיל הנעורים החושני ועד הבגרות בה היא חוזרת לבית. הסיקוונס האחרון בו היא נוסעת לכיוון הוילה במונית נהוגה ע"י נהג מסוקס, הוא מופת של עשייה קולנועית ממזרית. עמדתה הסובייקטיבית של האישה והפנטזיה המינית שלה בחיכוך עם עור המושב, מקבלות מימד היפר-ריאליסטי, בו כל שנייה נמתחת אל קצה גבול היכולת שלה. סרטם של פורזני וקטה, כמעט נטול מילים, מהפנט ביופי החזותי שלו ומשעשע בהומור שהוא מייצר מהמתיחה הזו של "אפקט הג'יאלו". מן הסתם, הוא גם לא מוותר על מערכת הדימויים ההיצ'קו-פרוידיאניים, היוצרים הקבלה בין צפייה בסרטים למציצנות מינית. Amer עושה חשק לחזור לראות כמה מיצירות המקור הקלאסיות, ואולי לראות אותן באור מעט שונה.

 

ערן קידר (11/04/11)

Buried: ראיין ריינולדס
סירת הצלה: לוקיישן אחד
קבור באדמה עם סלולרי
Buried: מכל זווית אפשרית
היצ'קוק כורה קבר



גירוש השדים האחרון

אלימות במשפחה


כתות אוונגליסטיות 


הסמנטיקה של הג'יאלו

ג'יאלו: ספרות צהובה

Amer: אירוטיקה ואלימות

Amer: תרגיל בסגנון


דימויים היצ'קו-פרוידיאניים