24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אקסטרים זה לא רק ספורט

שני סרטים מסרביה חוצים גבולות של קיצוניות בעיסוק שלהם בפורנוגרפיה וסנאף. האוזן השלישית ממליצה עליהם ועל עוד כמה סרטים שלא דופקים חשבון לאף אחד

ערן קידר ואבישי קרשין (19/05/11)
A Serbian Film
A Serbian Film
מלחמת האזרחים ביוגוסלביה הייתה המלחמה ארוכת הטווח האחרונה שהתחוללה על אדמת אירופה. מאז זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, ידעה היבשת שקט יחסי עד שהגוש הקומוניסטי התפרק וגרר אחריו את התפוררותה של הרפובליקה הפדרלית היוגוסלבית. הרפובליקה הסוציאליסטית שהקים טיטו, הכילה עמים ודתות שונות, מתוך רצון לטשטש את ההבדלים ביניהם ולקדם סולידריות פרולטארית פאן-סלאבית. הניסוי לא רק שלא הצליח, אלא הגיע לרמות זוועה קיצוניות, במיוחד בבוסניה, בה התחולל רצח עם של ממש. שני סרטים שהגיעו בשנה החולפת לאוזן מסרביה, משלבים אימה ופורנוגראפיה כדי להגיב לאלימות הפוליטית בארצם. שני הסרטים, כל אחד בסגנונו, מעז לחצות קווים שנחצים לעיתים רחוקות ביותר. אפשר להתווכח על רמתם המוסרית של הסרטים, ואכן הניסיון להימנע משערוריות, הוביל לדחייתם מפסטיבלים, לצנזורה ולאיסורי הקרנה. זהו סיכון שלוקח על עצמו כל יוצר קולנוע ששואף לחצות קווים בתחום הייצוג של אלימות וסקס, שלא לדבר על השילוב המקאברי בין השניים. מצד שני, שניהם מייצגים גישה אינטלקטואלית וותיקה של התייחסות לשילוב בין ארוס לתנטוס, בלי לייצר אידיאליזציה רומנטית סביב השילוב הזה.

העיסוק בסרטי סנאף (סרטי מחתרת נוראיים בהם יש שילוב, בדרך כלל, של פורנוגרפיה עם אלימות אמיתית, לא מבוימת) מעורר בעתה ומרבית יוצרי הקולנוע משתדלים להימנע ממנו, גם כשהם פועלים בז'אנר האימה – עושה צרות כשלעצמו. הראשון שהעז היה דייויד קרוננברג ב-וידיאודרום המופתי שלו מ-1983. בסרט ההוא אלמנט הסנאף בא לקדם עלילה בתחום אחר המועדף על קרוננברג – האינטראקציה המפחידה בין הביולוגיה לטכנולוגיה. 8 מ"מ של ג'ואל שומאכר עסק אף הוא בסרטי סנאף, אך נותר בעמדה מרוחקת במסגרת קו נרטיבי שגרתי עד טרחני ועלוב. ב-Serbian Film של סרדיאן ספאסוייביץ', לעומת זאת, אין הנחות, ומשום כך הוא אינו מומלץ לקהל הרחב שאינו מסוגל לעמוד בדרישות שהוא מציב.

סרטו של ספאסוייביץ' עוסק בשחקן פורנו שמתקשה לפרנס את משפחתו, ובשל כך נענה להצעה מצידו של "מפיק" מסתורי, להשתתף בסרט שאת תכניו השחקן אינו יודע מראש. אם בהתחלת העבודה המשותפת, הוא קולט שהפך לכוכב של סרט סאדו קיצוני למדי, הרי שבהמשך הוא מתחיל להבין שמדובר במשהו שטני הרבה יותר. לאחר שהוא מאבד את הכרתו ומתעורר בתוך אמנזיה, הוא מתחיל לחקור את שאירע לו, ואיתו גם הצופה. מהבחינה הזו מספק ספאסוייבץ' מותחן מורכב שנע בין זמנים ומתקלף ממסכותיו בצורה מתוחכמת. הסרט מצליח לבצע שילוב לא פשוט של חשיבה חכמה במסגרת שהיא ספק טראשית, ספק בארוקית. סגנונו הוויזואלי מזכיר את סרטי ה-ג'יאלו האיטלקיים של שנות ה-70, אבל בתכניו הוא כבר לא מסתפק במפלצות השגורות – רוצחים עונדי כפפה שחורה או כתות שטניות. המפלצת של Serbian Film היא מפלצת בעלת משנה אינטלקטואלית מעוותת, פוליטיקה ניטשאנית שמזכירה את דרך החשיבה הנאצית.

יריית הפתיחה של הסרט השני, Life and Death of a Porno Gang, מגיעה בטונים הרבה יותר עליזים (תרתי-משמע). בסרטו של מלאדן דיורדייביץ', במאי קולנוע עם פנטזיות בריאות לגמרי מוצא עצמו נגרר לתעשיית הפורנו לצורך פרנסה. השאיפה האמיתית שלו היא יצירת סרט אימה בעל אספקטים אומנותיים-אקספרימנטליים, אבל הוא למד על בשרו שבעולם הקפיטליסטי האכזרי, בעל המאה הוא בעל הדעה. על רקע סרביה של שנות האלפיים – מדינה השרויה בכאוס ערכי, הוא מרכיב תיאטרון פורנו ייחודי, שנודד מכפר לכפר, ומאפשר למשתתפים בו לממש את החירות האישית לה הם כל כך עורגים. אלא שהקומדיה המופרעת הזו הופכת אט אט למסמך אפל ומטריד, לאחר שכמו ב-Serbian Film, גם כאן מגיעה דמות שטנית שמציעה עסקה פאוסטיאנית לגיבור התמים. סרט זה, שאף הוצג בפסטיבל ה-5 לקולנוע גאה של תל אביב, בו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, מצליח להציב חוויית צפייה מתעתעת, שהיחס אליה משתנה מסיקוונס לסיקוונס. הסרט שואל שאלות רבות על מוסר אישי, מוסר קהילתי, מקומה של הפורנוגרפיה בעולם פרוץ גבולות מיניים, ועוד. כמו Serbian Film גם Life and Death of a Porno Gang שובר טאבויים, אבל מצליח להתעלות על הפרובוקציה.


המלצות נוספות בתחום ה-XXX

הרשימה הבאה מוקדשת לילדים הרעים של הקולנוע, ילדים מוכשרים במיוחד, שמכירים היטב את האמנות השביעית ואת מה שהקהל הממוצע רוצה לראות על המסך, אבל מעדיפים להשתמש בכישרון שלהם בשביל לשבור את החוקים, לעורר דיון פוליטי/חברתי/קיומי או סתם להתעלל בצופה. בתקופה בה אנחנו חיים, קשה לזעזע דרך אמנות, פשוט כי כבר ראינו הכל (או לפחות כך התחושה). למרות זאת קולנוענים מנסים כל הזמן לחדש, להפתיע, להראות לנו משהו שלא ראינו בעבר, לבטא את הייחוד שלהם דרך היצירה. הסרטים הבאים נבחרו כי הם בזים לקונצנזוס, הם חיים על התפר שבין אהבה ושנאה, בין סבל ותענוג. סרטים אלה, יותר מכמעט כל סרט אחר בהיסטוריה הקצרה אך העשירה של הקולנוע הם אבני דרך באומנות הזעזוע. מעבר לסערה ולחלוקת הדעות, הם השפיעו במישרין או בעקיפין על הדרך שבה סרטים נעשים ונצרכים. אז קבלו אותם, בסדר כרונולוגי.

Freaks
Freaks
Freaks (1932)
גמדים, אישה עם זקן, אדם ללא גפיים ותאומות סיאמיות. לא מדובר בעונה החדשה של האח הגדול אלא רק חלק מהאנשים שהטבע התאכזר אליהם, שמעטרים את יצירת המופת הביזארית, שנאסרה להקרנה במשך עשורים בבריטניה ובכמה מדינות בארה"ב.רק ארבע שנים אחרי שהקולנוע התחיל לדבר, ובמאי חצוף בשם טוד בראונינג (דרקולה) עושה מעשה שאף מפיק הוליוודי שפוי לא היה מאשר. הוא בוחר לספר סיפור שמתרחש בקרקס של פריקים, סיפור על יופי פנימי שמצליח לרגש ולזעזע גם שבעים שנה אחרי שנוצר, ולו בזכות מערכה אחרונה שלא ניתן להוציא מהראש.

פסיכו (1960) / המציצן (1960)
שנים מסרטי האימה הקלאסיים הגדולים, אבל לא מסיבה זו הם ברשימה. שניהם עוברים על סעיפים משמעותיים בחוזה בין סרט לקהל שלו; שניהם מדברים על מציצנות ואובססיה תוך הפניית אצבע ביקורתית כלפי הקהל, שמצד אחד מזדעזע מהאלימות אבל מצד שני צורך אותה; וחשוב מכך: שניהם גורמים לצופה להזדהות עם דמות של פסיכופת רצחני. ב-פסיכו של היצ'קוק, נורמן בייטס נכנס לנעלי הגיבור אחרי שהוא רוצח את מי שהייתה עד לאותו הרגע גיבורת הסרט בעצמה - מריון קריין. ב-המציצן של מייקל פאוול, מארק לואיס רוצח את קורבנותיו באמצעות המצלמה שלו, ובכך מנציח את רגעי החיים האחרונים שלהם.

מונדו קאנה (1962)
ספק מסמך תיעודי ספק סרט אקספלויטיישן אכזרי. אפשר להתווכח על האיכויות הקולנועיות ואפילו על האותנטיות של הסרט, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהסרט שהמציא את תת הז'אנר השוקומנטרי (מלשון "הלם", לא המשקה), ושהוליד שורה של המשכים ועשרות חיקויים, מציג כמה מהתמונות הקשות שנראו על מסך הקולנוע. תחת מעטה אינטלקטואלי כביכול של מחקר אנתרופולוגי, מאגדים שלושה במאים איטלקים אנונימיים את השיאים החייתים והאלימים ביותר של המין האנושי.

התפוז המכאני (1971)
האדפטציה השערורייתית של סטנלי קובריק לספרו של אנתוני ברג'ס אולי לא תזעזע הרבה צופים במציאות של היום, אבל בשנה בה הופץ, עורר הסרט התנגדות רבה מצד ארגונים דתיים, פמיניסטיים וממשלתיים, שניסו לעצור את הפצתו ואת השחתת הנוער הנלוות אליה, לטענתם. עיקר הזעזוע ממשל דיסטופי זה נובע מהשילוב הקיצוני בין דימויים בוטים של מיניות ואלימות לבין הומור שחור בכמויות, ומהאמפטיה שמעורר הסרט כלפי הגיבור אלכס - מצד אחד רוצח ואנס, מצד שני קורבן חסר ישע של הממסד המנסה לביית אותו בכוח.

פינק פלמינגוס (1972)
תכל'ס כמעט כל סרט של ג'ון ווטרס יכול למצוא את מקומו ברשימה הזאת. מי שהוכתר כנסיך הטראש האמריקאי מתמחה בכל דבר שמסוגל לעורר חוסר נעימות באזור המעיים ולהשאיר טעם רע בנשמה. פלמינגוס הוא סרטו הראשון שאיכשהו הצליח לחלחל לתוך המיינסטרים האמריקאי (בעיקר בזכות צרכני הקאמפ של סרטי החצות), ועקב כך הרים הרבה גבות ואגרופים קמוצים. השתנה פומבית, סקס עם תרנגולת ואכילת קקי של כלב – אלה הרגעים היותר קלילים בסרט. ווטרס לא מרחם על אף אחד ולא חס על שום מגזר בחברה האמריקאית השמרנית, באחת הקומדיות המופרעות ביותר שלו.

שוער הלילה (1974( Ilsa: She Wolf of the SS (1975) /
לא יכולים להיות שני סרטים יותר שונים אחד מהשני מהצמד הזה - האחד דרמה איטלקית אפלה ומבריקה, השני סרט פולחן סמי-פורנוגרפי בלי שום איכות קולנועית. הסיבה ששניהם כאן יחד נעוצה בזיווג לא אפשרי: סקס ושואה. סרטה השערורייתי של ליליאנה קאווני מעלה שאלות נוקבות בנושאי מוסר, מלחמה, ויחסי גברים-נשים באמצעות מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין ניצולת שואה לקצין אס אס בדימוס. אילזה לעומתם, היא קצינה במחנה ריכוז שעושה ניסויים סאדיסטיים באסירות שלה וניסויים מיניים באסירים. ה"סיפור" הוא כמובן רק תירוץ להראות כמה שיותר ציצים. שני הסרטים, כל אחד מהסיבות שלו, עוברים במודע קו אדום בוהק, ולא מסתכלים לאחור.
Salo
סאלו: 120 ימי סדום


סאלו (או: 120 ימי סדום) (1975)
סרטו הפוליטי חסר העכבות של  פייר פאולו פאזוליני לוקח השראה מיוצר מעורר מחלוקת אחר - המרקיז דה סאד. בגרסה של פאזוליני, ארבעה בכירים במשטר הפאשיסטי אוספים לטירה בצפון איטליה גברים ונשים צעירים וזכים ומעבירים אותם, להנאתם האישית, מסכת של עינויים פיזיים, מיניים ושלל השפלות פסיכולוגיות, במשך 120 ימים. פאזוליני השתמש באלימות הקשה כמטאפורה לרוע המשחית שגלום במשטר הפאשיסטי וכביקורת על הניוון והרקב של האריסטוקרטיה המחלחלים לשאר החברה. ברשימת המצאי: אונס קבוצתי, הצלפות, כוויות, עקירות איברים והפרשות גופניות מכל הסוגים.

אימפריית החושים (1976)
הסיפור הוא סיפור אמיתי שאירע ביפן בשנות השלושים וזכה למספר גרסאות קולנועיות. הסרט הוא סרטו של נגיסה אושימה, מהחשובים שבבמאי יפן, וכנראה הנועז שבהם, המגולל פרשה טראגית של אובססיה מינית ותשוקה הרסנית. איש עסקים מפתח רומן עם אחת מעובדותיו, ובהדרגה השנים נשאבים למרתון סקס אינטנסיבי הכולל את כל האפשרויות הגלומות במגע מיני עד לרמה של סאדיזם (ועד בכלל). הטרגדיה מגיעה בסוף עם כריתת פין מצמררת.

Kids (1995)
אפשר לסמוך על לארי קלארק שישבור את הטאבו היחיד שעדיין לא הופיע ברשימה – סקס נעורים, ואם זה לא מספיק - טלי, גיבור הסרט, הוא נשא HIV והוא מקדיש את חייו לקטיפת בתוליהן של בנות 13 תמימות. צלם הסטילס קלארק עשה הסבה לאמנות השביעית בשנות החמישים לחייו והמשיך את תחום העניין העיקרי שלו: השגרה המדכאת של נוער השוליים בארה"ב: זיונים, סמים ואלימות (בין השאר). קלארק מביא את תמונת המראה של התדמית האמריקאית הנקייה שבדרך כלל מוצגת בקולנוע.זוהי תמה שעוברת בכל סרטיו של קלארק עד כה. קידס היה הראשון והקשה ביותר.

רומן (1999)
מארי, מורה בבית ספר יסודי בפריז, מתוסכלת מהקשר הצונן והמרוחק עם בן זוגה, יוצאת למסע מטאפורי אחר הנשיות שלה, בעקבות הסיפוק המיני. בדרך היא תתוודע לסקס בצורות הפחות רומנטיות שלו, סוג של אליס בארץ הסטיות. קתרין ברייה, אחת היוצרות הצרפתיות המעניינות ביותר, מקדישה את הקולנוע שלה כדי לבחון את הקשר החמקמק בין סקס ואהבה, את המתמטיקה של האורגזמה ואת הצדדים ההזויים יותר שבחיבור בין גבר ואישה. עד כאן הכל סבבה, אבל אצל ברייה אין סצנות סקס אינטימיות באור רך, והיא לא מפחדת לצלול לתוך הג'יפה ולהשתכשך בתוכה.
 
בלתי הפיך (2002)
הסרט שעשה לפסאז'ים את מה שמלתעות עשה לים. כל מי שראה את הסרט קיבל קעקוע מנטלי של שני רגעים מזוויעים במיוחד – ריסוק ראש באמצעות מטף וסצנת אונס אכזרית, שניהם מצולמים בשוט אחד שלא מרפה מההתרחשות ולא נותן לברוח. סרטו של גספר נואה לא מרחם על הצופה שלו בשום אספקט של הסרט וגורר אותו בועט וצועק לתוך סיוט של לילה ברחובות פאריז. אם כל זה לא מספיק, כדי לבטא את הרעיון של "זמן הורס הכל", נואה מקשה עוד על העיכול ופורש את הסרט מסופו להתחלה.

ראויים לציון:
כלבי הקש, בגלל מפגש הפסגה בין דסטין הופמן והאלימות הפקינפאית
הפיתוי האחרון של ישו, כי אף אחד לא מתעסק עם ישו, אפילו לא סקורסזה
רוצחים מלידה, כי להפוך רוצחים למודלים לחיקוי זה לא רעיון טוב
אנטיכרייסט, בגלל ההתעללות באיברי מין ובקהל בכלל
סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר, בגלל כל סיבה אפשרית (וגם בגלל קני)