22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט חודש אוגוסט - Womb

לאחר שמיקם עצמו בחוד החנית של האוונגארד הקולנועי, מביא בנדק פליגאוף ההונגרי בסרטו הבינלאומי הראשון, את אחת הדילמות המוסריות הגדולות של עידן הביו-טכנולוגיה. סרט החודש הוא משל פיוטי קודר – וריאציה נוספת למיתוס עתיק יומין

ערן קידר (04/08/11)
 
Pic Name
Womb

 

המאה ה-21 הולכת להיות הפריצה הגדולה של הביו-טכנולוגיה. כך אומרים הנביאים. אחד הנושאים מעוררי המחלוקת בתחום הוא עניין השיבוט. כל עוד זו כבשה, מדובר בקוריוז, אבל כשמגיעים לשיבוטים של בני אדם, עולות שאלות מחמירות בתחום הפסיכולוגיה והאתיקה. בנדק פליגאוף, אחד מיוצרי הארט-האוס הקולנועי הבולטים באירופה (מומלץ לצפות ב-Milky Way מ-2007 וב-Dealer מ-2004), מתקיל את הנושא, עומד על הסכנות המוסריות הכרוכות בשיעתוק מושלם של אנשים, ביצירת עותקים. שש שנים אחרי הדרמה הגרמנית המצוינת, Blueprint, בה פרנקה פוטנטה מגלמת פסנתרנית שיולדת בת שהיא שכפול גנטי מדויק של עצמה, מביא פליגאוף את הגרסא שלו. Womb מקשר את מושגי הנרקיסיזם הכרוכים ביצירת השתקפויות של האני, לאחד המיתוסים האנושיים הבסיסיים ביותר – המיתוס של אדיפוס. הפעם לא מדובר באישה שמשכפלת את עצמה, אלא בכזו שמשכפלת את אהוב ליבה המת, יולדת את העובר המשובט שלו, ומוצאת עצמה בנסיבות חיים בהן הילד נאלץ לחסות ברחם המטאפורי שלה עד לבגרותו. אבל אז זה כבר מאוחר מדי.
 

Womb לא שואף לתת צורה וצבע לעולם עתידני מורכב מדי. הוא מפשיט את העולם הזה לכדי מערכת של הסמלות, כמו בשיר שטוף צבעי כחול-אפור מדכדכים. בעולם שבו שיבוט של בני אדם הפך להיות עניין שבשגרה, ה"עותקים" (כפי שהם מכונים בלעג ע"י החברה השוביניסטית) סובלים מהתנכרות והתנכלות. אווה גרין מגלמת את דמותה של רבקה, צעירה שמתאחדת עם חבר ילדות לאחר שנים של פרידה, וזמן קצר מאוד לאחר האיחוד המרגש הזה, מאבדת אותו בתאונת דרכים שרירותית. היא מבקשת מהוריו של תומס רשות להרות עם חומר גנטי הלקוח מגופתו, ולמרות הסתייגות אמו של הבחור, זוכה לברכתו השקטה והמיוסרת של האב. רבקה יולדת את תומס מחדש (היא גם נותנת לילד את שם המקור הביולוגי שלו), אך כשהיא למדה על היחס העוין של סביבתה ל"עותקים" אחרים, היא מבודדת את תומס בבית עץ מלנכולי לשפת הים, כדי למנוע ממנו את ההתנכלות וגם את החשיפה לאמת שמאחורי הבאתו לעולם. בית העץ הזה משמש את הבמאי כדימוי לאותו רחם ממנו לא יכול תומס להתנתק, שבוי תמידית בפנטזיה (ובאבל הנצחי) של אמו.
 

האסתטיקה המינימליסטית של הסרט לא באה לידי ביטוי רק בצבעוניות העגמומית, הכחלחלה שלו, אלא גם בפסקול – לא רק מבחינת הסאונד שהוא מכיל אלא גם בזכות הסאונד שהוא לא מכיל. משהו שלו אך מטריד מרחף מעל הדימויים הקפואים של חוף הים שמציב פליגאוף. לכן, כשפתאום יש פרץ מחריש אוזניים של, נאמר, דפיקת כוס פראית על שולחן האוכל, הוא אפקטיבי פי כמה וכמה. המוזיקה נעה בין אלקטרוניקה מינימליסטית לניגון גיטרה מלנכולי לדממה מעיקה, כמעט אפוקליפטית.
 

אם ניתן היה לחשוב ש-Womb הוא מיצג אסתטי גרידא, הרי שההופעות של שחקניו מפריכות את הטענה הזו, בייחוד אלה של שני השחקנים הראשיים. אווה גרין ומאט סמית'. גרין בהחלט מפתיעה, מצליחה לצאת מנישת הצעירה הסקסית, כפי שבאה לידי ביטוי בסרטים כמו החולמים או קזינו רויאל. פליגאוף נותן לה הזדמנות לגלם דמות שמתבגרת והיא עומדת בגבורה במשימה הלא פשוטה, מסגלת לעצמה סוג של כבדות, וקורמת עור של דיפרסיה ועייפות. למרות שהיא רק בת שלושים, לקראת סיומו של הסרט קל מאוד להאמין לה שהיא אישה בת 40 שחיה בבועה, נכנעת כליל לטעות הקריטית שעשתה בצעירותה. סמית', המוכר כד"ר Who בגילגול האחרון שלו, הוא פקעת של כישרון דרמטי, מסור כולו לדמות שמשלבת אינפנטיליות עם אינטליגנציה גבוהה. פליגאוף מצליח לפסל מחומריו של סמית' את דמות הילד הנצחי – דמות שמשלבת כריזמה שובת לב עם פרצי אלימות. טומי שלו הוא שילוב מסקרן של סקס-אפיל וא-מיניות, עד כמה שניתן להכיל ניגוד שכזה בדמות אחת. הוא עדין נפש ואינטליגנטי, אך בו זמנית משדר משהו מסוכן. טומי הוא תמצית הדילמה שמלווה את עקרון השיבוט וההנדסה הגנטית; מצד אחד מלהיב, מצד שני מעורר פלצות.