23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

גרמניה, שנת 0

 

סרט חדש מבצע באירופה סדר מחודש, כרקע לתלאותיה של משפחה בורגנית בטרנזיט. לצידו הגיעו לאוזן עוד שניים מגרמניה – סרט פשע מנוכר ומהוקצע ומותחן פסיכולוגי אפל שהוא במקרה גם סרט הביכורים של טום טיקוור

ערן קידר (24/08/11)
 
Red
 דניאל ברוהל ב-The Coming Days

רוחות של שינוי מנשבות ברחובות תל אביב, אבל לא רק בה. כשהעולם הערבי מפרק את משטריו וכשארצות הברית מתחילה לאבד השפעה בזירה הבינלאומית, נראה שהעשור הנוכחי עומד להיות מלא הפתעות, קצת כמו העשור המקביל לו לפני מאה שנים. אווירת אי הוודאות הזו על רקע שינויים גלובליים, נובעת גם מסרטו של לארס קראומה, The Coming Days – לכאורה עוד דרמה משפחתית, אבל רק לכאורה. זאת משום שלמרות שהסרט פוצח בהווה הוא גולש אט אט אל העתיד הקרוב, פורש לא רק את ההתפתחות האישית של הדמויות, אלא גם את זו של אירופה בכלל.  אחת מבנות המשפחה הבורגנית מגרמניה, לאורה קופר, מתאהבת, אך מגלה שלא תוכל להרות מהגבר שבחרה, בשל אי-התאמה גנטית נדירה. אחותה, ססיליה, נשואה לפעיל פוליטי רדיקלי, שעד מהרה גורר אותה למזימת טרור בנוסח באדר-מיינהוף (השחקנית יוהנה ווקאלק גילמה, אגב, את דמותה של גודרון אנסלין בסרט כנופיית באדר-מיינהוף של אולי אדל). האח הצעיר והלא מגובש רגשית, מטשטש את בעיותיו ע"י התגייסות לצבא. בבוא היום יצטרף לכוחות של ארצו במלחמה המתרחשת אי-שם באסיה, על שדות הנפט האחרונים שעוד נשארו בעולם.

 

אט אט מחלחלים לסרט כל האספקטים העתידניים שלו, בייחוד בתחום הגיאו-פוליטי. משבר ההגירה מתנפח למימדים מטרידים, כשהמוני אפריקאים צובאים על דרום אירופה, גוררים תגובה דיסטופית בצורה של חומת ענק המפרידה בין צפון גרמניה לדרומה. מעבר לחומה – כאוס טוטאלי. נראה שאימת "החומה" עדיין מרחפת מעל התודעה הגרמנית, החרדה הבסיסית מחלוקות פוליטיות, הסיוט הגדול של כל תומכי הגבולות הפרוצים והתנועה האנושית החופשית. התזזית הפוליטית באה לידי ביטוי גם בסצנה ארוכה של התנגשות חזיתית בין המוני מפגינים לכוחות המשטרה. זה נראה הרבה יותר סנסציוני ממה שאירע בתל אביב בחודשיים האחרונים.

 

קראומה עוסק במעבר הזמן והשפעתו לא רק בתחום הפוליטי אלא גם בתחום האישי. הסיפור הרפואי שמגדיר את דמותה של לאורה קופר מכיל בתוכו ויתור על האהבה. הויתור הזה מסתבר כמיותר בהיפוך ציני של היוצרות, כשלאורה מגלה, כמה שנים לאחר ההפלה הראשונה שעברה, שחוסר ההתאמה הגנטית בינה לבין הנס קרמר (דניאל ברוהל בתפקיד נוגע ללב, כהרגלו) ניתנת לגישור באמצעות הליך רפואי חדשני. מסתבר שגם האהבה, על מנת להתממש, צריכה להגיע, לעיתים קרובות, בתקופה הנכונה. כשהיא שואפת לתקן את העוול שגרמה לבן זוגה, היא נאלצת לעשות זאת תחת ממטרי הכאוס הפוליטיים של סוף העשור השני. וזה כבר לא כל כך פשוט.

 

ראוי לציין את החיזוק לדרמה באמצעות העיצוב האמנותי. קראומה לא קופץ מעל הפופיק ולא מנסה לתאר מציאות עתידנית מופרכת. הוא נאמן לקצב ההיסטוריה ומביא את השינויים הטכנולוגיים בנגיעות מכחול דקות. בולטת בעיקר ההתפתחות בממשקי התקשורת השונים. מסכים, למשל, הופכים להיות נזילים יותר במהלך העושר שחולף על המסך, משולבים בצורה אורגנית יותר בסביבה העיצובית. מהאספקט הזה, בולטת גם סצנה אחת בחלקו האחרון של הסרט, שמתקיימת במסעדה החוזרת על עצמה מספר פעמים לאורכה של הדרמה. בסצנת המסעדה האחרונה מופיעה זמרת במרכזה, שכאילו לקוחה מעולם המועדונים של ימינו. כך רואה קראומה את החדירה של תרבות הקלאברים לתוך המיינסטרים הבורגני. צעירי שנת אפס מגיעים לפרקם.

 

Biutiful
In the Shadows
 

 

בחזרה למלוויל

 

קור עז נושב מסרטו של תומס ארסלן, In the Shadows – קור שנושב ברחובות מטאליים נטושים, נטולי חום אנושי, נטולי חמלה, רחובות של "חוק הג'ונגל". ממרחק מנוכר מתאר ארסלן את מהלכיו של שודד בודד שמשתחרר מהכלא ומעוניין להנחית עוד מכה אחת אחרונה בשביל הפנסיה. טרויאן הוא מקצוען. את המשאים ומתנים שלו הוא מנהל בקור רוח, בפנים חתומות. הוא לא סומך על זרים, תמיד שומר על מרחק תגובה. סצנה אחת מספיקה כדי להבהיר את מידת המקצוענות שלו. בחדר מלון הוא מחכה, יחד עם שותף פוטנציאלי, לשותף שלישי שיגיע. השלישי מאחר – נורה אדומה כבר נדלקת במוחו של טרויאן. המנורה הזו שולחת אותו לגלות את סימני ההזרקות בזרועו של המאחר. הוא יוצא מהדלת בלי להניד עפעף. שוד לא מבצעים עם נרקומנים. נקודה.

 

לטרויאן יש שותפה סמויה, עורכת דין שגם אם היא מאוהבת בו, שומרת על מרחק מקצועי. ארסלן מפגיש אותם במיטה פעם אחת ויחידה, אבל קצת קשה לראות שם רגש. גם אם האהבה קיימת בין שני המקצוענים, התשוקה שלהם נתונה תחת שליטה, ההרהור על עתיד משותף נותר בגדר תוכנית. הם אף פעם לא מתפרקים. לאורכה של הסצנה אין שם אפילו לא נגיעה אחת. נראה שארסלן לא מאבד שליטה על הסגנון שלו, הוא נאמן לניכור הזה שכה מהדהד את סרטי הפשע של ז'אן-פייר מלוויל. כמו בסרטיו של המאסטר הצרפתי, שבתורו הושפע מהפילם-נואר האמריקאי, גם ב-In the Shadows הנטייה היא לחשוף עולם שאין בו גיבורים – עולם מושחת עד היסוד, שהחוקים בו הם חוקים דרוויניסטים לגמרי. מתעלה על כולם איש "החוק". השוטר בסרט הוא לא פחות מאשר פסיכופאט מדופלם. הוא מצטייר באור שטני יותר מאשר כל הנבלים ועברייני הצעצוע האחרים בסביבתו של טרויאן. הקולנוע הזה פוצע, כי הוא מתאר עולם שאין בו חסד ואין בו תקווה ואין בו אהבה אמיתית. It's all about the money.

 

Devil
Deadly Maria


רוץ, טיקוור, רוץ!

 

כדאי לזכור שפעמים רבות, במיוחד כשמדובר ביצירה הקולנועית שלפני עידן ה-DVD, נעשתה לנו הכרות עם יוצרים רק אחרי שאחד מסרטיהם פרץ את גבולות ארצו באופן מובהק. הסרטים שקדמו לפורץ הדרך נפלו לבור של שכחה. את טום טיקוור הכרנו בזכות ראן לולה ראן האנרגטי שלו, ולאחר מכן, עם הנסיכה + הלוחם ושמיים, הפך לקול החזק ביותר שניבא את ההתעוררות בקולנוע הגרמני שלאחר נפילת החומה הברלינאית. בחודש שעבר הגיע לאוזן השלישית סרט הביכורים שלו שנעשה ב-1993, כחמש שנים לפני לולה. Deadly Maria הוא סרט דל תקציב מרהיב ביופיו ובאופן שבו הוא עושה שימוש בתאורה ועיצוב אמנותי כדי לחפור בנפשה של אישה תמהונית.

 

מריה היא אישה בסוף שנות ה-30 שחווה חיי נישואין אומללים עם בעל שמדכא אותה פיזית ורגשית, המשך ישיר למערכת היחסים הפרוורטית שהייתה לה עם אביה. האב עדיין לא נפח את נשמתו העלובה וממשיך להתעמר בה ממיטת נכותו הפתטית שבעליית הגג. סיפור חייה הגותי ניתן במערכת של פלאשבקים ארוכים, החושפים את היווצרותה של אישיות מסתגרת בעלת עולם פנימי עצוב ומשונה. מריה היא אישה שאוספת זבובים בקופסא מהודרת. יש לה כבר אלפים, לצד מבחר מצומצם יותר של ג'וקים וחרקים נוספים. מחלון ביתה היא צופה בשכן תמהוני לא פחות, ומגלה שגם לו יש אובססיות מוזרות. זה נראה כמו זיווג משמיים, אבל מה לעשות עם הבעל המעיק?

 

Deadly Maria  הוא הרתיעה של טיקוור. פולנסקי הרי לימד רבים שכדי לעשות סרט דל-תקציב מעניין ועשיר, אפשר, במקום לצאת החוצה (לוקיישנים, ניצבים, ציוד, רכבים, כסף, כסף, כסף....), לחדור פנימה אל הנפש. מהבחינה הזאת הסרט הזה מתמצת את החשיבה הקולנועית שנבעה מהתרבות הגרמנית – זו שרקמה עור וגידים באקספרסיוניזם של שנות ה-20. בקולנוע האקספרסיוניסטי לתאורה היה תפקיד חשוב כמעט כמו לשחקנים. הבחירות הצילומיות, העריכה והשימוש באור היו מהותיים ליצירת האווירה, שהיוותה נדבך בסיסי בהעברת הסיפור. מהבחינה הזו טיקוור הוא בפירוש יוצר "גרמני". כבר בסרטו הראשון ניתן לראות את המשיכה שלו לאסתטיקת הוידיאו-קליפ שכבשה את העולם במחצית השנייה של שנות ה-90. הרי ראן לולה ראן שלו היה מופת של עשייה "קליפית". מבחינתו, הקולנוע הוא חוויה קרנבלית, או ליתר דיוק – לונה-פארקית. עולים על נדנדה ועפים.