21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

במאי הדור הבא: 2011

ואלו הם השמות הלוהטים של הקולנוע העולמי, שמצטרפים לרשימת במאי הדור הבא של אנשי האוזן השלישית. קבלו רשימה ראשונה

ערן קידר (11/09/11)
 
Red
 The Hunter של רפי פיטס

מזה עשור מקיימת ספריית האוזן השלישית מדור מיוחד בו מונחים סרטיהם של במאי קולנוע צעירים יחסית (כיוצרים, לאו דווקא בגילם), שעובדי האוזן בחרו כראויים להתייחסות מיוחדת. מטרתו של המדור לחשוף את ציבור המשאילים לקולנוע מיוחד, אוטרי, אם תרצו, אך בו זמנית הוא מתפקד כנבואה והבעת משאלה. כמה מיוצגים בולטים במדפי "הדור הבא" אכן קיימו את הבטחתם, ביניהם ניתן למצוא שמות כמו דארן ארונופסקי, כריסטופר נולן, גאספר נואה, ניקולס וינדיג רפן, פארק צ'אן ווק וריצ'ארד קלי. הנבחרת מתעדכנת אחת לשנה כשחלק מהיוצרים זוכים למדפים מכובדים משלהם, במידה והם מקיימים את ההבטחה והופכים לאוטרים מוכרים ומוערכים. להלן האישים הטריים שמצטרפים לנבחרת החלומות נכון לשנת 2011 (רשימה נוספת תפורסם בקרוב). הם מזמינים אתכם לצפות באמנותם.
 

זבייה דולן
 

ילד הפלא הקנדי-צרפתי ממונטריאול, פרץ לפני שנים ספורות בלבד עם סרט הביכורים האותנטי והאינטליגנטי שלו, I Killed My Mother, והמשיך בשנה החולפת עם סרט מסוגנן ובוגר יותר – Heartbeats, שעדיין עוסק בתמות של התבגרות רגשית ומינית. דולן מככב בשני הסרטים, בהם הגיבורים הנוירוטיים מייצגים אלטר-אגואים שלו. הקדשנו לשובב הזה את מדור "אורות הבמאי" באתר לפני כחצי שנה, ואתם מוזמנים לעיין בו כאן.
 


צ'ארלס פרגוסון
 

פרגוסון הוא איש אשכולות אמיתי, רב-תחומי, סינפיל שהפך לדוקומנטריסט מרשים ומעמיק בחמש השנים האחרונות. עד 2007 רכש לעצמו פרגוסון תארים רבים, בין היתר כמתמטיקאי, ד"ר למדע המדינה ואיש מחקר ב-MIT, יועץ בבית הלבן (ובעוד כמה מוסדות ממשלתיים) ויזם בתחום ההייטק. לאורך השנים הפגין אהבה גדולה לקולנוע כצופה, והיה מתמיד של מספר פסטיבלי קולנוע ברחבי ארה"ב. ואז הוא החליט לעשות מעשה, ולהפוך את ההובי למקצוע, מה שהתברר כמשתלם ביותר גם לצופים, גם לסיפוק האישי (כנראה) וגם לאגו (בזכות הזכייה באוסקר על סרטו השני).
 

פרגוסון הוא איש תעודה פוליטי בעל אג'נדה ברורה ואנטגוניזם גדול לכל מה שמסריח מממשל בוש הבן. סרטו הראשון, No End In Sight, מתאר את המחדל האמריקאי בעיראק מזווית מעניינת. פרגוסון לא בא להתנגד לפלישה כהנחת יסוד. נהפוכו, הוא נותן קרדיט לכך שהפלישה והפלת משטרו של סאדאם חוסיין היו יכולים להיטיב עם העם העיראקי, אלמלא בחרו הקברניטים של הפלישה לנהוג בחלמאות קולוניאליסטית מאוסה. הוא מדגים צעד אחר צעד כיצד מהלך חיובי הפך לקטסטרופה בגלל משחקי אגו שבינם לבין התנהגות פוליטית-צבאית רציונאלית אין דבר וחצי דבר. בסרטו השני, Inside Job, הוא מטפל באותו אופן במשבר הכלכלי של 2008, במה שנראה כמו מאמר אקדמי מצולם. פרגוסון יורד לפרטים, מביא ראיות חותכות, מספק הסברים, הקדמות וניתוחים שאינם דבר של מה בכך בעולם הקולנוע הדוקומנטרי.  נכון לעכשיו, פרגוסון מיועד לביים סרט על מייסד וויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', עבור HBO Films.
 


רפי פיטס
 

סיפורו של רפי פיטס הוא סיפור חריג בנוף הקולנוע האיראני. פיטס אמנם נולד באיראן (1967), אבל משום שאביו היה בריטי, התחנך באנגליה, לאחר שהמשפחה ברחה בעקבות פרוץ מלחמת איראן-עיראק ב-1981. בשנות ה-90 עבר פיטס לצרפת, שם עבד על סטים של גודאר ולאוס קראקס. ב-1997 קיבל הזדמנות לצלם את הפיצ'ר הראשון שלו, The Fifth Season, במולדתו הישנה, במסגרת הקו-פרודוקציה הצרפתית-איראנית הראשונה. ב-2000 יצר סרט נוסף באיראן, אך את הצלחותיו הגדולות גרף עם שני סרטיו האחרונים, It's Winter ב-2006 ו-The Hunter בשנה שעברה. הדרמות הקטנות של פיטס על ניכור ובידוד חברתי מדיפות גם ריח של ביקורת פוליטית, במיוחד זו האחרונה על גבר מתוסכל שמוצא עצמו נרדף ע"י חיילים ביער. כמו עמיתיו לגל החדש האיראני, גם פיטס ניחן ברגישות ריאליסטית פיוטית, וכמוהם הוא מייצר קולנוע שנע בין טיפות הגשם העזות של הצנזורה החומייניסטית.
 

 

Biutiful
Memories Of Matsuko של טטסויה נקאשימה


 

טטסויה נקאשימה ויושיהירו נישימורה
 

 למרות שיש תחושה שהקולנוע היפני נכנס לסוג של מיתון בשנים האחרונות, יש לפחות עוד שני יוצרים חדשים ששומרים על הגחלת. אם ניקח בחשבון את טאקאשי מיאיקה, סיון סונו, הירוקאזו קורא-אדה ונאומי קוואסה, אזי השמועות על מיתון כנראה מופרכות לחלוטין. בכל מקרה, שני היוצרים היפנים שזכו להיכנס להיכל התהילה של האוזן מספקים חזיונות קרנבליים, צבעוניים, שבדרכם הפסיכית ממשיכים להתייחס לחברה היפנית, מאפייניה התרבותיים וחולייה. את שניהם אפשר לקטלג כיוצרים קאמפיים, כשהעיצוב האומנותי משלים את התכנים המופרעים של סרטיהם.
 

הראשון הוא טטסויה נקאשימה שהרשים השנה עם Confessions שלו. נקאשימה כבר לא ילד ואף עשה שני סרטים באורך מלא (ועוד כמה לטלוויזיה), לפני שפרץ עם Kamikaze Girls ב-2004. סרט זה מביא סיפור על חברות כמעט לסבית בין שתי נערות, אחת בייקרית-פנקיסטית, השנייה (הגיבורה של הסרט) נציגה מובהקת של אופנת "לוליטה" (Rorita fasshon) שבקעה מחאראג'וקו, טוקיו, בעשרים השנים האחרונות. למי שלא מכיר, מדובר באופנה על פיה נשים צעירות מתהדרות בלבוש המושפע מהעידן הוויקטוריאני ומאופנת הרוקוקו. נקאשימה מתמקם בתוך התרבות הזו וחושף עוד סיפור על צעירים יפנים שמחפשים את זהותם עם התפרקות הגישה המסורתית ביפן. המאסטרפיס של נקאשימה הוא סרטו מ-2006, Memories Of Matsuko – מלודרמה שנעה בין הומור קומיקסי לרגעי עצב סנטימנטליים אמיתיים, ושמתגאה בעיצוב אומנותי מושקע. בינתיים השלים נקאשימה סרט חדש שעדיין לא הגיע לאוזן, מה שאומר שהאיש חווה את תור הזהב שלו.
 

בעוד נקאשימה נע על הגבול הדק בין דרמה רצינית לקומדיה קאמפית, הרי שהיוצר השני – יושיהירו נישימורה, חוצה את כל הגבולות האפשריים, ומתמקם עמוק בממלכת הטראש הפסיכדלי (כיאה למי שהיה ועדיין מומחה לאפקטים מיוחדים בתחום האיפור). סייבר-פאנק, אימה, אקסטרים – אלה מילות המפתח ביצירתו, שמה שעושה אותה מעניינת היא העובדה שהוא משתמש בסגנונות הללו כדי לחשוף תופעות תרבותיות ביפן (ולבקר אותן על דרך ההומור והגועל נפש), או כדי לבצע קריאות רעננות בהלכי הז'אנרים להם הוא עושה פרודיה. Vampire Girl vs. Frankenstein Girl מ-2009 הולך על ערפדים ומדע מטורף, בעוד Tokyo Gore Police מ-2008 מסייר במחוזות המדע הבדיוני והסוציולוגיה העתידנית. עד היום הספיק לביים עוד שני סרטים ולהשתתף בפרויקט אימה בינלאומי.
 




 

 

Devil
Dream Home של פאנג הו צ'ונג

 

פאנג הו צ'ונג
 

תוך עשור הפך פאנג הו צ'ונג לאחד מבמאיי הז'אנרים הבולטים של הונג קונג, עם הספק מזהיר של סרט לשנה. למרות שמאחוריו כבר תשעה סרטים, הוא נחשף אצלנו רק בשנתיים האחרונות, כשחמשת סרטיו האחרונים נוחתים עלינו בבת אחת, ללא התרעה. מי שהתחיל את הקריירה שלו כסופר של מותחן מאוד מצליח בארצו (שעובד לקולנוע ע"י ג'וני טו), חדר במהירות הבזק לתעשיית הקולנוע האינטנסיבית של הונג קונג, וייצר סרטים שבעיקר נעים על ציר המתח-פשע-קומדיה. למרות זאת, האספקטים הדרמטיים והפיוטיים בולטים למדי בסרטיו, תוך חדירה לתחומים פסיכולוגיים אמורפיים יותר, מה שמעבה את המטען הרגשי שלהם. יותר מכל אפשר לומר שפאנג הוא יוצר פוסטמודרני שמיטיב לשלב בין ז'אנרים כדי ליצור משהו ייחודי משל עצמו.
 
ב-Isabella פאנג מפגיש גבר עם אישה שמתבררת כבתו, לה בכלל לא היה מודע. הטונים האפלים הטמונים באלמנט האינססטואלי, מנבאים את הקפקאיות של סרטו הבא, Exodus - סוג של מותחן פשע, שמהר מאוד הופך להזוי וחודר לתחום המותחנים הפסיכולוגיים, תוך שילוב של רעיונות קונספירטיביים בדבר תוכנית נשית לחסל את המין הגברי. סרטו האחרון, Dream Home, הוא יצירת אימה מופתית למדי שבהחלט יכולה לדבר להרבה מהמוחים הישראלים של קיץ 2011. מדובר בסיפורה של צעירה שתעשה הכל כדי להגיע לדירה משל עצמה. והיא מוכנה ללכת הרבה יותר רחוק מאשר רק לצאת להפגנה בכיכר.... למרות התכנים האפלים, משכיל פאנג לטפטף הומור ציני לתוך סרטיו. במקומות אחרים הוא מרשה לעצמו לגלוש לרומנטיקה, מה שמדגיש את העובדה שמדובר באמן קולנוע וורסטילי ועשיר כרימון.