19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

זהו? זה הכול?

או: למה האזרח קיין הפך לסרט הטוב ביותר של כל הזמנים? מבקר וחוקר הקולנוע, פבלו אוטין, עונה על השאלה לרגל יציאת יצירת המופת של אורסון וולס במהדורת בלו-ריי

פבלו אוטין (22/09/11)
 
Red
 Citizen Kane 
 

כל חובב קולנוע המתכונן לראות את האזרח קיין בפעם הראשונה, אינו יכול להימנע מלפתח ציפיות ודרישות שהן מעל ומעבר לכל מה שיצירה מסוגלת להתמודד עימו. סרטו של אורסון וולס זוכה לתואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" כבר כמעט חמישים שנה. זו אחת הסיבות לכך שבתום הצפייה ב"האזרח קיין" נושבת לא פעם רוח של אכזבה קלה בין הצופים: "זהו? זה הכול? זה שיא האומנות השביעית? זה כל מה שהקולנוע מסוגל להציע?".
 

מעטים לוקחים בחשבון שמעמדו של האזרח קיין הנו מעמד אבסורדי מלכתחילה, ומיקומו של כל סרט אחר במקומו בראש רשימת הסרטים הטובים שנעשו אי פעם, היה מוליד תגובות זהות. האם היה אפשר להחליף את "האזרח קיין" בסרט אחר ולטעון שהוא הוא שיא הקולנוע? כל סרט מייצג פנים אחרות, זווית אחרת, "אישיות" אחרת של האמנות השביעית. פליני, רנואר, היצ'קוק, קיארוסטמי, דה סיקה, אייזנשטיין וצ'פלין - כל אלה הביאו את הקולנוע לשיאים באמצעות גישות וסגנונות שונים. למעשה, קשה לדמיין סרט שיהיה מסוגל לעמוד בראש הרשימה ללא הסתייגויות כלשהן, מבלי שיהיה חסר בו משהו. לכן, מלכתחילה התחרות ל"סרט הטוב יותר" הנה תחרות אבסורדית בהגדרתה. כל סרט שיעמוד בראש רשימת הסרטים הטובים יעורר תגובות של הסתייגות, לעיתים אף זלזול, ותמיד יגרום להרמת גבה.
 

למעשה, אני אוהב לחשוב שתואר "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" הוא כל כך קונטרוברסאלי, שהוא אינו בהכרח תואר כבוד, כפי שנהוג לחשוב, אלא נטל, עול שהסרט הנבחר צריך לשאת. לכן אפשר לדמיין את "האזרח קיין" בתור מתאגרף החייב להגן על מעמדו צפייה אחר צפייה, אך בצורה אבסורדית: הוא ניצב בזירה ואינו נאבק על התואר מול מתאגרף אחר, אלא עומד עליה לבדו, לבוש רק במכנסי שורטס, ומתמודד עם קריאות הביקורת של הקהל.
 

הסרט הנכון, בזמן הנכון
 

האזרח קיין יצא לאקרנים ב-1941 כשסביבו שערורייה שמקורה בניסיונו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט למנוע את הפצת הסרט בטענה שקיין הוא העתק שקוף ומעוות של הרסט עצמו, ובתור שכזה מוציא לו שם רע. לצד השערורייה, הסרט זכה להערכה רבה מלווה בהסתייגויות אחדות מצד הביקורת, היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר אבל זכה רק באוסקר בודד לתסריט הטוב ביותר.
 

 ב-1952, אחד עשרה שנים לאחר הפצתו, כאשר הצביעו מבקרי הקולנוע בעולם בפעם הראשונה בסקר המגזין Sight and Sound במטרה להרכיב רשימה של עשרת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "האזרח קיין" לא רק שלא היה במקום הראשון, הוא אף לא נכלל בין עשרת הראשונים. את הרשימה הובילו סרטים כמו אוניית הקרב פוטיומקין (אייזנשטיין), אורות הכרך (צ'פלין), הבהלה לזהב (צ'פלין) וגונבי האופניים (דה סיקה). רק עשר שנים מאוחר יותר, ב-1962 תפסה יצירת המופת של אורסון וולס את המקום הראשון, ומאז לא עזבה אותו. מה קרה בשני העשורים הללו שהביא מעמד כה רם לסרט?
 

מעבר לטיבו האמנותי, נראה ש"האזרח קיין" היה הסרט הנכון, בזמן הנכון. שנות ה-50 היו סוערות בחקר הקולנוע. אחרי שלושה עשורים בהם נטיית הוגי האמנות השביעית בעולם הייתה לנסות לקדם את מעמדו של הקולנוע כאמנות שווה לאמנויות האחרות, החלו בשנות ה-50 להתבסס תפיסות אידיאולוגיות שונות שעזרו לשייך באופן סופי את הקולנוע למשפחת השירה, המחול, התיאטרון והמוזיקה. בהקשר זה, נראה שסרטו של וולס התאים כמו כפפה ליד לתפיסות השונות והסותרות שקמו באותה התקופה, והצליח בעקבות זאת להפוך לאהוב על כל הדעות.
 




Biutiful
אורסון וולס בתפקיד קיין 
 

אוטריזם
 

אחת התפיסות הבולטות הייתה התפיסה של הבמאי כ"אוטר" – אמן האחראי על יצירת האמנות, המשאיר את חותמו האישי בה. תפיסה זו הייתה צריכה להתמודד עם העובדה שבאותה התקופה, האולפנים בהוליווד הרשו לעצמם לחתוך ולשנות את הסרטים מבלי להתחשב בדעות הבמאים. הסרטים נחשבו למוצר מסחרי והבמאים לשכירים, פועלים בתוך תעשיה שמטרתה לדאוג לכך שהמוצר יהיה מוכן בזמן וברמה מקצועית. הסרט היה בבעלותו של האולפן שיצר אותו ולא בבעלותו של הבמאי ש"ניהל" את עשייתו. מבקרים צעירים, תחילה בצרפת ובאירופה ואחר כך בארה"ב, טענו שיש במאים אמריקאים שמצליחים להשאיר חותם אישי על יצירותיהם, למרות המערכת התעשייתית ההוליוודית. בהקשר זה, אורסון וולס הפך לסוג של במאי דגל. יוצר גאון אך מקולל שסובל מהמערכת הדרקונית ההוליוודית שלוקחת ממנו את סרטיו ומשנה אותם בעריכה. עם זאת, כאשר ביים את סרטו הראשון, זכה וולס לחוזה שלא היה לו תקדים בהוליווד. חברת RKO הסכימה לא להתערב בהחלטות הבימוי שלו והתוצאה הייתה "האזרח קיין". אפשר לראות בהכתרתו עמדה אידיאולוגית ברורה: אם אוטר אמיתי זוכה לחופש יצירתי מוחלט, הוא מסוגל לעשות את "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים". עבור אלה שדגלו בתפיסת האוטר, "האזרח קיין" היה ההוכחה לכך.
 

קלאסי, מודרני, ריאליסטי ואקספרסיבי
 

במהלך שנות ה-50 אנשי קולנוע לא רק חיפשו לבסס את הקולנוע כאמנות, אלא גם לזהות את האומנות השביעית כאומנות מודרניסטית. "האזרח קיין" הופץ מחדש בבתי הקולנוע ב-1956 (ושודר בטלוויזיה כאשר RKO פשט רגל ומכר את הסרטים שלו לשידורים טלוויזיוניים) והתגלה כסרט שהקדים את זמנו – סרט מודרניסטי המספק מגוון נקודות מבט ומעלה שאלות בנוגע למשמעות האמת, מהות האדם ובניית הסובייקטיביות. "האזרח קיין" הפך לאחת ההוכחות החזקות לכך שהקולנוע הנו אמנות בוגרת שמסוגלת להתמודד עם נושאים מורכבים ואקטואליים באמצעים קולנועיים. לא מפתיע, בהקשר זה, שב-1962, במקום שני ברשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים, התמקם מייד לאחר "האזרח קיין" סרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, אוונטורה, סמל חד משמעי של המודרניזם הקולנועי.
 

דיון נוסף שהתרחש בזירת החשיבה הקולנועית באותן השנים, היה הדיון המתמשך על מהותו של הקולנוע. שתי אסכולות בלטו בהקשר זה: האסכולה הריאליסטית, שנציגיה הבולטים היו אנדרה באזין (שפרסם את ספרו על וולס כבר ב-1950), זיגפריד קראקאוור ואחרים; והאסכולה הפורמליסטית, שאת השראתה קיבלה מכתביהם של סרגי אייזנשטיין, ארווין פנופסקי ועוד. הדיון התחלק לאלה (הריאליסטים) שטענו שהקולנוע מטבעו מציג מציאות ולכן הכלים הבולטים שלו הם הטייק הארוך, המשחק הריאליסטי וכדומה, לבין אלה (הפורמליסטים) שטענו כי מטבעו הקולנוע מעוות את המציאות, ואם לא, הוא חייב לעשות זאת בכדי להפוך לכלי אמנותי ולמען יצירת אמירה אומנותית. לכן הכלים הבולטים שלו הם העריכה וההזרה. לא במקרה, ברשימת עשרת הסרטים הגדולים בכל הזמנים מ-1952 התמודדו במקומות מאוד גבוהים "אוניית הקרב פוטיומקין" כנציגו הבולט של הפורמליזם ו"גונבי האופניים" כנציגו הבולט של הריאליזם. שניהם שיאים קולנועיים בתחומם. לאורך השנים ובזכות שלל הטכניקות שלו, נהפך "האזרח קיין" לתופעה אומנותית יוצאת דופן שהצליחה לשכנע הן את הריאליסטים שמדובר בסרט ריאליסטי (טייקים ארוכים, צילומים בעומק שדה וכו') והן את הפורמליסטים שמדובר בסרט לטעמם (תאורה אקספרסיבית, עריכה שמושכת תשומת לב לעצמה, זוויות צילום מוגזמות ועוד). לא רק שהצליח "האזרח קיין" לזכות לקונצנזוס גם בהקשר זה ולהתחבב על שני המחנות הנצים, אלא ששמר על מעמדו המיוחד גם כאשר הוא ליווה את הדיון הקולנועי במעברו משלביו הקלאסיים יותר (בהם ההתנגשות בין ריאליזם ופורמליזם עמדה במרכז) לשלב החדש שמרכז עיסוקו באוטריזם, במודרניזם ובניתוח השפה הקולנועית באמצעים סמיוטים.
 

ב-1962, לאחר עשור פורה מבחינת חשיבה קולנועית, וגדוש שינויים מבחינת עשייה, "האזרח קיין" הצליח להשתחל לראש רשימת הסרטים הטובים ביותר באופן חד-משמעי. הסרט הצליח להוות נקודת איחוי של מגמות שונות, כיוונים שונים ואסכולות שונות ולהפוך ל"דרלינג" ייחודי שכל אחד יכול היה להביא אותו כדוגמא כדי להוכיח את טענותיו.




Devil
 


סרט מושלם

 
האזרח קיין מצליח להיות רב פנים ורב ממדים. בשנות ה-90 לורה מלווי כתבה ספר בו היא בין היתר מנתחת אותו מנקודת מבט פסיכואנליטית. אם נרצה, היה אפשר להתעקש על כך שהקדים את זמנו בנתנו ביטוי למאפיינים של קולנוע דיגיטאלי, שכן המצלמה מנסה לעבור דרך קירות או תקרות וליצור אפקט של זרימה בלתי מוגבלת בחלל ובזמן. אפשר גם לדמיין שהפיכת הסרט לשיטת תלת-מימד האופנתית כיום, הייתה עשויה לנפק תוצאות מרשימות, כי וולס השקיע רבות ביצירת קומפוזיציות אל עומק הפריים, המתאימות מאוד לטכנולוגיית התלת-מימד. כל אחד והקיין שלו – כמו ריבוי הסיפורים על קיין בסרט עצמו, כן ריבוי זוויות ההסתכלות עליו. כמו גיבורו, הסרט משנה את פניו, תלוי במי כותב עליו (דבר שבאופן עקרוני קורה עם כל סרט, כמובן, אך עם "האזרח קיין" נראה כי זה בולט אף יותר וזה מסתדר באופן השתקפותי עם סגנונו ותכניו).
 

מבקר הקולנוע הארגנטינאי סרחיו וולף נוהג להגיד ש"האזרח קיין" הנו סרט מושלם. הכוונה שלו במילה "מושלם" אינה שהוא "הסרט המושלם", אלא שהסרט עונה בהצטיינות לרשימת מכולת של טכניקות קולנועיות שעשויות להידרש מסרט כלשהו. למשל: שימוש מרשים ובעל משמעות בתנועות מצלמה? יש. צילום ותאורה וירטואוזיים? יש. משחק איכותי ויוצא דופן? יש. איפור, תלבושות, תפאורות, תסריט, דיאלוגים, עריכה, עריכת סאונד – בכל אחד מהתחומים האלה "האזרח קיין" מצטיין, מרשים וסוחף. אפשר לעבור על הרשימה ופשוט לסמן "וי". לא מדובר בהכרח בסרט שמגשים בצורה המושלמת ביותר את כל אחת מהטכניקות, אלא ביצירה שמצליחה לבצע בצורה מרשימה ורעננה את כל אחת מהן. שלל הטכניקות, ככל הנראה, יצרו מכלול שראוי להיקרא "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים", שכן הוא מתאים את עצמו לכל דורש.
 

עתידו של האזרח הגדול
 

למרות תכונה אסתטית מרתקת זו, נראה כי מעמדו של "האזרח קיין" נשמר ב-50 השנים האחרונות בעיקר כי הדור הצעיר שהכתיר אותו אז, עדיין נמצא בסביבה ומצביע בעד הכתרת הסרט. בנוסף, מעמדו של "האזרח קיין" הפך כבר לקונבנציה. שלא כמו עם יצירות אחרות שקל יותר להתעלם מהן, "האזרח קיין" מזמין נקיטת עמדה. כלומר, גם מי שלא כולל את "האזרח קיין" ברשימת הסרטים הטובים ביותר שראה, מוצא את עצמו מחויב להגן על עמדתו, דבר שלא חייבים לעשות אם משמיטים סרט מסוים של טרקובסקי, היצ'קוק או רנואר לצורך העניין (ואף לא אם משמיטים סרט אחר של וולס). זאת הסיבה לכך שכשחושבים על כך, החינוך להערכתו של "האזרח קיין" הינו חינוך להערכת המיתוס של הסרט לא פחות מאשר חינוך להערכת הסרט עצמו (אני זוכר שבעצמי, כתלמיד תיכון במגמת תקשורת, למדתי להעריץ את "האזרח קיין" הרבה לפני שראיתי את הסרט).
 

האם צמיחתו של דור חדש בעידן האינטרנט תפתח צרכים אינטלקטואלים ורגשיים חדשים שיובילו להכתרת סרט אחר בראש הרשימה? או שמא הקונבנציה השתרשה כה עמוק שקל היום להמשיך ולהטיל את נטל "הסרט הטוב ביותר" על "האזרח קיין"?  בשנה הבאה יתקיימו הצבעות חדשות ב-Sight and Sound,  ויתכן שמעמדם של קופולה, סקורסזה, היצ'קוק, קובריק, לאונה ואחרים יאיים על מעמדו של "האזרח קיין" (נולאן, חביב הדור הצעיר עוד יותר, יצטרך אולי לחכות עוד כמה עשורים, כנראה). השאלה היא האם תהיה משמעות לכך שסרט אחר יתפוס את מקומו של "האזרח קיין" אחרי חמישים שנה. בין אם יישאר ובין אם יוחלף, ניתן לקבוע כי "האזרח קיין" מסמל תקופה מסוימת בהגות הקולנוע ובטעם הקולנועי של האנשים שהובילו את ההגות. לכן השאלה שצריכה להישאל היא לא מהו הסרט הטוב ביותר, אלא מדוע קיים (או היה קיים) הצורך לקבוע כי ישנה בכלל יצירת אומנות שהיא טובה יותר מכל יתר היצירות שנעשו. צורך זה מייצר מצב מעוות ולא הוגן כלפי כל יצירה נבחרת. כשלוקחים את כל זה בחשבון, ניתן לגשת לצפייה מחודשת (או ראשונה) ב"האזרח קיין" ולהפגין כבוד רב כלפיו. הרי גם אם נחליט שהוא לא "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים", נוכל להכיר בכך שעד עצם היום הזה, הוא נושא את כתרו הכבד, המאולץ והמזויף מיסודו בגבורה ראויה להערכה.