24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Black Venus

אחרי הגרגר והדג המרגש שלו, חוזר עבדלאטיף קשיש עם דרמה היסטורית מבריקה שמעמידה אותו בשורה אחת עם גדולי הריאליסטים של הקולנוע. סרט החודש של האוזן השלישית על אישה כספקטקל בעידן העבדות

ערן קידר (03/10/11)
 
Red
 

אחת ממעלותיו של ה"היסטוריון" הקולנועי טמונה ביכולתו לעבד סיפורים אישיים כך שיהוו עדות לתמות חברתיות רחבות יותר, כאלה שמשקפות הלכי רוח תקופתיים. עד לפני כחמישים שנה נהוג היה להתייחס להיסטוריה כתחום מחקרי המתאר מהלכים פוליטיים-כלכליים-צבאיים, תוך הדגשת נקודת התצפית של האליטות, שכן הן אלה שבדרך כלל רשמו אותה.  עלייתה של הגישה הפוסטמודרנית, גם במחקר ההיסטורי, הובילה לניתוח אספקטים חדשים בהתהוות התרבות האנושית, תוך התייחסות הולכת וגוברת להיסטוריה של אלה שקולם הושתק. בין המושתקים גם ילידי מה שנקרא במערב "העולם השלישי", הפורלטריון נטול ההשכלה ויכולת התיעוד האישי, והנשים (50 אחוז מהאוכלוסייה...) שבאופן גורף נוהלו ע"י הגברים. אז מסתבר שגם המושתקים דיברו, אולי בדרכים מעט שונות מההגמוניה, ומסתבר שגם המתעדים השונים התייחסו לסוגיות שפשוט לא זכו לתהודה. זה לא אומר שהתיעוד לא היה שם, וזה בטח לא אומר שאין היסטוריה אחרת מלבד זו של איש המערב, הלבן, בן המעמד הגבוה. Black Venus אינו הראשון שמשקף את הגישה ההיסטוריוגרפית החדשה הזו, אבל הוא בהחלט מהבולטים שעושים זאת לאחרונה, בזכות העומק הפסיכולוגי שלו וגישתו המורכבת להיבטים סוציולוגיים.
 

סארקי "שרה" באארטמאן הייתה בת שבט הקויקוי הדרום אפריקאי (בפי המערבים: ההוטנטוטים), שנולדה בסוף המאה ה-18 בשטח שהיה תחת שליטה קולוניאלית הולנדית. היא הייתה שפחה שהציתה את דמיונו הכלכלי של אחד – הנדריק צזאר שמו (אחיו של הבעלים שלה), שהציע לה בסביבות שנת 1810 לנסוע איתו ללונדון, על מנת להופיע בירידים. בשטח, המופע היה פריק-שואו לכל דבר, במהלכו הייתה שרה נחשפת כסוג של חיית-אדם, מפלצת עם אינטליגנציה, קוף שעשועים מול המון מתלהם. שרה כבר מתחילה להביע אי-שביעות רצון ממעמדה החדש והתנגדות להמשך המופעים המשפילים, כשלתמונה נכנס מאלף הדובים ראו (Reaux), שמוצא פוטנציאל גדול במשמניה של שרה וב"אפיל" הפרימיטיביסטי שלה. ראו יוזם מסע הופעות פרוורטי ברחבי צרפת, כזה שמדלג בין חצרות האריסטוקרטיה לאלה של הליברטינים (בני אצולה משוחררים מינית שניהלו אורגיות פרועות בנוסח המרקיז דה סאד), שמגיע בסופו של דבר גם לחיקם של המדענים המקומיים, הנטורליסטים המעוניינים לחקור את שפתיו המוגדלות של איבר מינה.

 

Devil
 

הגדולה האמיתית בסרטו של יוצר הגרגר והדג, עבדלאטיף קשיש, היא היכולת שלו לבחון הן את מערכת היחסים של שרה עם הגברים השולטים בחייה, הן את המעגלים החברתיים בתוכם היא נודדת, בעין אובייקטיבית עד כמה שניתן. הוא לא ממהר להכניס את שרה לנישת הקורבן באופן גורף, ומראה את המקומות בהם היא מצטיירת כבעלת דעה עצמאית או סטטוס משוחרר. אם בסצנה אחת היא מוצגת כחיית קרנבל מנוצלת, הרי שבסצנה הבאה היא כבר מתווכחת עם צזאר על מעמדה בעודה מעשנת סיגר (זה לא עוזר לה, מן הסתם). קשיש לא מעוניין ליצור דמות חד-מימדית שכולה זועקת קורבנות סטריאוטיפית. הוא מעדיף להראות תמונה קצת יותר מהימנה, על פיה הדיכוי קיים ברמה הפסיכולוגית ועד כמה הקורבן, פעמים רבות, משתף פעולה עם המקרבן שלו, מתוך הנחה שהוא על דרך האמנסיפציה. גם הצד המקרבן במשוואה הזו זוכה לייצוג מורכב. כך למשל מצטייר ראו בתחילת הקשר שלו עם שרה, כמישהו שרואה את היופי במנהגיה, במחול הפולחני שהיא מבצעת, בתנועות גופה. נראה כאילו הוא באמת מנסה להפוך את הפריק-שואו למיצג אומנותי. כמובן שמאוחר יותר יתברר שהוא פשוט נהנה מהאפיל האינטליגנטי יותר של מופעי המחול האפריקאי, בדרכו לצאת מנישת מופעי הרחוב ההמוניים לכיבוש הסלונים היוקרתיים של האריסטוקרטיה הצרפתית. דוגמא נוספת למורכבות סרטו של קשיש נוגעת בדיוק בדרך בה הוא בוחר לייצג את בני האריסטוקרטיה הזו. מצד אחד הוא מראה כיצד הנשים האירופאיות משתפות פעולה בהתלהבות (ולעיתים אף תופסות את המושכות) עם מפגן הראווה המחפיץ שמספקת שרה, מצד שני הוא נותן ביטוי גם לגילויי התקוממות נגד התופעה מצד חלק מהצופים בה, חלקם גברים.

 


 

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמעבר לעיסוק בקולוניאליזם, החפצה מינית ודיכוי נשים, מבצע קשיש רטרוספקטיבה מעניינת לתרבויות השונות של המעמדות השונים באירופה של תחילת המאה ה-19. גם קשה שלא לתהות כיצד הפריק-שואו של שרה באארטמאן מתקשר לתרבות הפריק-שואו העכשווית, זו של תוכניות הריאליטי הכובשות הן את הטריבונות של האספסוף, הן את הקבינות של בני המעמד העליון. סצנה ספציפית אחת שואלת שאלות מאוד מסובכות ונותרת זמן רב בזיכרון, גם לאחר הצפייה – זו של הופעתה של שרה מול הליברטינים. לכאורה מדובר בחצר של בני אצולה משוחררים מינית, כאלה שמנבאים את תרבות ה-BDSM הרווחת בימינו. אלא שיחד עם השיחרור האנטי-דתי הזה, שמבשר גם את שחרור האישה, מתקיים ניצול סאדיסטי אמיתי של אדם בעמדת עבד אמיתית (לא משוחקת או תיאטרלית). שאלת ה"איפה עובר הגבול" היא שאלה לגיטימית ביחס למסכת השעשועים הרווחת גם בימינו – איפה עובר הגבול בתוכניות הריאליטי, לדוגמא, בין חשיפה אישית אמיתית למצב של מציצנות שטחית שיש עימה ניצול ושימת אנשים ללעג. איפה המשחק משוחרר העכבות, זה שבא כאנטי-תזה למוסרנות המדכאת של הדת, הופך למיצג סאדיסטי בנוסח שעשועי הקולוסיאום של רומא העתיקה. קשיש עומד כאן על אחת השאלות התרבותיות המהותיות של המאה ה-21, והוא עושה זאת במיומנות, בסבלנות ועם הרבה חמלה אנושית.