25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: The Strange Case of Angelica 

הבמאי הוותיק ביותר בעולם, הפורטוגזי מנואל דה אוליביירה בן ה-103, יצר סרט חלומי שנשען על מסורות קולנועיות, ומהווה סיכום יפהפה ליצירתו ארוכת השנים. על אהבה אבסולוטית, מוות וכוחה של העדשה בסרט נובמבר של האוזן השלישית

אסף מגל (01/11/11)
 
Red
 The Strange Case of Angelica

מתי לאחרונה צפיתם בסרט של במאי שהקריירה שלו פורחת גם לאחר יום הולדתו המאה? סרטו האחרון של מנואל דה אוליביירה הוא תמהיל של ישן וחדש, ומהווה מסגרת אוטוביוגרפית לעבודתו, כמו למדיום הקולנועי עצמו. את סרטו הראשון, Labor On The Douro River (המופיע כתוספת בדי. וי. די של The Strange Case of Angelica) יצר דה אוליביירה בשנת 1931. סרט זה השייך לעקרון סרטי "סימפוניית העיר" מתאר באופן פואטי את נהר הדואורו הזורם לרוחבה של פורטוגל. בתקופה זו הושפע דה אוליביירה מורטוב ואייזנשטיין, אך בעיקר מסרטו של ולטר רוטמן, ברלין, סימפוניה של עיר. בתקופה זו יצר סרטים דוקומנטריים נוספים המספקים זוויות צילום חדשניות שנערכות במסורת המונטאז' הסובייטי.
 

בשנת 1942 יצר דה אוליביירה את אחד מניצני הניאו-ריאליזם, Aniki Bobo. סרטו העלילתי הארוך הראשון מתמקד בילדי העיר פורטו, הרפתקאותיהם וחלומותיהם. סרט זה מבשר את יצירות המופת שהפיקו רוסליני ודה סיקה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה. עקב כישלונו המסחרי של הסרט, והמצב הפוליטי הקשה בפורטוגל בזמן דיקטטורת סלזר, אוליביירה חדל לעשות סרטים במשך כ-20 שנה. בשנת 1963, הוא חזר לפעילות ענפה, ובמהלך 20 השנים האחרונות ביים סרט אחד לשנה. דה אוליביירה תופס את האומנות השביעית כמדיום האולטימטיבי, כמראה למציאות, וכאסתטיקה שנבנית על יסודות הספרות, התיאטרון והציור. גוף עבודתו כולל סרטים ארוכים ותיאטרליים, בעלי דיאלוגים מורכבים. אין עניינו בהצלחה מסחרית, אלא ביצירת דיונים אודות החיים, המוות, הזמן והאומנות. סגנונו האוטרי הייחודי מקנה לו מעמד כגדול במאייה של פורטוגל ושל הקולנוע העולמי בכלל.
 

The Strange Case of Angelica עוקב אחר איזאק, פליט יהודי שנקרא בלילה גשום אחד לצלם את גופתה של אנג'ליקה - בת אריסטוקרטים נוצרייה שנפטרה בערב חתונתה. כאשר איזאק מכוון את מצלמתו אל הנערה, מבעד לעדשה הוא רואה אותה פוקחת את עיניה ומחייכת לעברו. מרגע זה איזאק הופך רדוף, נמשך אל עולם העבר, ומתנתק מסביבתו. הוא עוקב אחר קבוצת פועלים הנשקפת מחלון דירתו, ומחלק את זמנו בין תיעוד שיטת עבודתם המסורתית לבין הזיות אודות התאחדות עם אנג'ליקה בעולם רוחני בו מתאפשרת אהבה אבסולוטית.
 

עלילה בסיסית זו, פשוטה ככל שתהיה, מכילה בתוכה רבדים עמוקים ורגישויות שרק במאי ותיק כדה אוליביירה מסוגל לספק. הלה נוהג תכופות לייצר אינטר-טקסטואליות לסרטים מוקדמים, ליצירות ספרותיות, וליצירות אומנות אחרות. עלילת הסרט היא מעין מיתוס אורפאוס מודרני, אודות אדם המתאהב עמוקות, ויוצא למסע אל השאול על מנת להתאחד עם אהובתו. בדומה לאורפאוס של קוקטו, גם איזאק מקשיב לרדיו המכיל מסרים מן העולם הבא, גם היציאה לאודיסיאה שלו מתחילה בנסיעה ארוכה במכונית, ואת הגעתו ליעד מקדמת מראה המהווה חיץ בין העולם הזה לעולם הבא. 

 

Devil
 

כמו ביצרים של אנטוניוני ומציצן של פאוול, גם גיבורנו הוא צלם. אך הפעם הסרט אינו עוסק בפרשיית רצח או בסדיזם, אלא במסע רוחני וביכולתו של הצילום לגשר על הזמן. דה אוליביירה מייצר סמי-אוטוביוגרפיה ומביט בעצמו בצעירותו. מרחב הסרט הוא נהר הדואורו, הלוקיישן של סרטו הראשון, ואת הדמות הראשית משחק נכדו של הבמאי שלא אחת מצולם על רקע של עצי זית (שם משפחתו של הבמאי). מצד אחד נדמה כי הסרט ממוקם בשנות ה-50 של המאה הקודמת (שנת כתיבתו של התסריט הייתה 1953), מצד שני המכוניות והמכונות המודרניות מסגירות את טכנולוגיית המאה ה-21. תעתועי זמן אלה אופייניים לבמאי, שנוטה להאריך את זמן ההווה לפרקים, או לייצר קאטים אליפטיים המדלגים על פרקי זמן ממושכים. איזאק תולה את התמונות אותן הוא מצלם בחדרו אחת ליד השנייה, ומזכיר לנו הצופים כי הזמן הקולנועי מורכב מפריימים בודדים שעומדים זה לצד זה בסדר עוקב. בנוסף, הוא מדגיש את יכולתה של המצלמה להקים את המתים לחיים, שכן רק איזאק המביט דרך עדשת המצלמה רואה את אנג'ליקה מחייכת. שאר הנוכחים בסצנה אינם מודעים כלל למתרחש.
 

תחיית המתים מתרחשת גם בהקשר למודה אנטיקה - הדרך הישנה בה התנהלו החיים ליד נהר הדואורו. עובדי האדמה אותם מתעד איזאק חורשים את האדמה עם מעדרים לקצב שירה - שירה שתהדהד בעולמו של איזאק עד סופו של הסרט. שילובו של העתיק במודרני מאפשר את תחייתו של המדיום הקולנועי, זה אשר מוספד לעיתים כה קרובות בשנים האחרונות. איזאק הוא דמות מחוץ לזמן המתעד עולם שהולך ונעלם. במובן זה הסרט מספק טון קודר אודות גורל של מוות ידוע מראש. העיירה אותה מצלם דה אוליביירה כולאת את איזאק, ופסל בעיר מצביע על דרכו, על יציאתו למסע ועל סיומו. כמו גיבוריו של מלוויל, גם איזאק הוא גיבור שהגורל מכתיב את צעדיו. בדומה לאלן דלון בסרט הסמוראי, איזאק מבודד מהסביבה, ולא אחת ממוסגר בפריים עם ציפור בכלוב, כאדם שאין לו יכולת בחירה אמיתית. דה אוליביירה טוען כי האדם הוא תוצר הנסיבות; הוא מצטט את שפינוזה  (אנוס יהודי מספרד שעבר דרך פורטוגל בדרך להולנד), שטען כי החופש הוא אשליה לאדם שאינו מודע לכוחות הגדולים יותר שפועלים עליו. ייתכן כי בחירת זהותו של הגיבור כיהודי אינה מקרית: יהודי פורטוגל נרדפו על ידי השלטון, ונאלצו להסתתר בה כאנוסים. איזאק מעורר חשד בסביבתו הנוצרית, הרואה בו גורם זר.
 

באמצעות אפקטים של מחשב, לראשונה בסרטיו של הבמאי, איזאק ואנג'ליקה עפים מעל העיר בעולם חלומי בצבעי שחור ולבן - כבציור של מארק שאגל. האסתטיקה מושפעת רבות ממלייס, ומאפשרת לבמאי להשתמש באמצעי מודרני על מנת לשחזר דווקא את דימויי העולם הישן; הסצנה כלקוחה מסרט אילם, שמייצגת את מימד החלום לפני שחדר אליו הקול והוביל את הקולנוע אל מחוזות הריאליזם. הסרט מצולם במינימום תנועות מצלמה, ובמינימום עריכה. המצלמה מתעכבת על החלל גם כאשר הדמויות עזבו כבר את הפריים. דה אוליביירה מעורר את העבר באמצעות צילומי בניינים וארכיטקטורה, לצליל יצירות פסנתר של שופן. הדיאלוגים דחוסים, לקוניים, והדמויות הסובבות את איזאק משמשות כמקהלה יוונית אשר עוקבת אחר מסעו של הגיבור. באחת הסצנות היפות ביותר בסרט, חתול הבית מביט בציפור ממושכות, מבטו מופרע רק לנוכח נביחת כלב מהחלון. דה אוליביירה מתאר את שרשרת המזון האכזרית, שנשארת אדישה לתקוות האדם, או למהלך הזמן. בשרשרת זו, איזאק מהווה חוליה העוברת מטמורפוזה מחומר לרוח. אנג'ליקה היא האהבה עצמה, הרצון של איזאק באהבה אבסולוטית. האמן, בין אם הוא איזאק או דה אוליביירה עצמו, יוצר מתוך ניסיון להגיע לאבסולוטי, אך זה אינו מתאפשר לו על פני האדמה. זהו תהליך מתסכל, המגיע לפרקו רק במוות - ממלכת האבסולוטי.