20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: קן ראסל

בתחילת החודש הלך לעולמו הבמאי הבריטי קן ראסל. למרות השערוריות, ראסל מת בשינה בגיל 84 – הכי לא סנסציוני שאפשר, וטוב שכך. ראסל היה פורץ דרך, מהפכן עם נטיות אירוטיות שאהב מוזיקה והעמיד את יוצריה במרכז יצירתו. האוזן מפנה זרקור לזכרו

ערן קידר (08/12/11)
 
Red
  רוג'ר דאלטרי ואן מרגרט ב"טומי" 

בשני העשורים האחרונים, נראה כאילו קן ראסל נשכח והפך להיסטוריה קולנועית. למרות שהחל את דרכו יחד עם קן לואץ' ומייק לי בשנות ה-60 (שניהם עדיין פעילים ובועטים), משנות ה-90 העדיף ליצור בקנה מידה צנוע – סרטים קצרים, דוקומנטרים לטלוויזיה וכו'. גם הסדרה האירוטית שלו, ליידי צ'אטרלי מ-1993, לא זכתה לתהודה. במבט מלמעלה, אפשר לומר שהקולנוע של ראסל כבש פסגות בשנות ה-70, וכשיוצרים חדשים תפסו את מקומו בפארק השעשועים הפוסטמודרני (אלמודובר, טרנטינו), הוא פרש לפינות נידחות. עובדה זו לא מעציבה כל כך בידיעה שבמהלך אותו עשור פורה, שינה ראסל את פני הקולנוע הבריטי, חתר תחת מוסכמות רבות, שינה חוקי התנהגות ושיחרר את האנגלים מהקורסט, תרתי-משמע. הסרטים שלו חצופים, נטולי כבוד לחוקים, אנרכיסטיים בצורתם ובתכניהם. קן ראסל שנפטר בשבוע שעבר היה enfant terrible, וזה היה פשוט נהדר.
 

בדומה לטוד היינס , ג'וליאן טמפל ולצד הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה, אהב ראסל לעשות סרטים על מוזיקאים ועל תרבויות מוזיקליות. מתחילת דרכו ב-BBC יצר סרטים שיותר מאשר היוו ביוגרפיות, היו או הגיגים אימפרסיוניסטיים או השתקפויות פסיכדליות, הרבה בהשפעת הסיקסטיז ותרבות הנגד. כך הפכו חייו של המלחין האוסטרי הפוסט-רומנטי, גוסטאב מאהלר, למיצג תיאטרלי ופאסטיש קולנועי. כנ"ל לגבי סרטו של ראסל ליסטומניה על המלחין פרנץ ליסט, שמוצג בסרט ככוכב רוק בנוסח המחצית השנייה של המאה ה-20 (למרות שחי באמצע המאה ה-19). למעשה, שאף ראסל לספר את סיפוריו בהקשרים עכשוויים, ליצר חוטים תמאטיים בין ההווה לעבר, קצת כמו שבמאים רבים עובדים בתיאטרון, ובטוח לא כפי שהתייחסו לביוגרפיות בקולנוע בשנות ה-60 וה-70. בצורה זו יכול היה להגיב לתופעות חברתיות בלי המחויבות כבדת הראש של הריאליזם ה"קיצ'ן-סינקי" (Kitchen Sink Realism היא תנועה קולנועית בריטית בשנות ה-60).


 


מעניין לעניין באותו עניין, שאף ראסל לשנות את דרכי הייצוג הקולנועיים והתנגח עם הממסד השמרני. סרטו על הקומפוזיטור הבריטי, אדווארד אלגר היה אמור להיות דוקומנטרי טלוויזיוני לכל דבר, אבל ראסל התעקש לבצע שחזורים דרמטיים עם שחקנים, והעדיף ייצוג תיאטרלי על פני חומרי ארכיון, תמונות סטילס ועוד כהנה אלמנטים שגורים בתחום. אגב, זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ב-BBC דוקו בן שעה על דמות אמנותית; עד אז אייטמים מסוג זה היו קצרים בהרבה. ראסל היה פורץ דרך לא רק בחזון האמנותי שלו ובצורך שלו לשבור מוסכמות צורניות. הוא ייזכר על ידי הרוב גם בתור שובר טאבואים מיניים, קצת כמו נגיסה אושימה. אחת מיצירות המופת הפופולאריות שלו, נשים אוהבות מ-1969, תיזכר בזכות היאבקות בעירום בין שני גברים, על כל המשמעויות ההומו-אירוטיות שלה. זו גם היצירה שפתחה דלת להצגה של איבר המין הזכרי (aka זין) בקולנוע הבריטי. בסופו של יום היה ראסל אירוטיקן מחונן וליברל אמיתי.

 

  


 

Devil
  מצבים משתנים
 

התיאטרון ואמצעי המבע שלו ריתקו את ראסל לאורכה של הקריירה הפורייה שלו (כ-70 סרטים ותוכניות טלוויזיה). למעשה, כמה מסרטיו הבולטים היו וריאציה כזו או אחרת על המיוזיקל הקולנועי. כזה הוא החבר שלי מ-1971  שכולו מחווה למיוזיקל של שנות ה-30, לברודוויי ולסרטיו של באסבי ברקלי. כזה הוא הסרט המוכר ביותר של ראסל, טומי – מיוזיקל המבוסס על אופרת הרוק המהוללת של להקת The Who. כמו ליסטומניה, מאהלר ו צ'ייקובסקי (על המלחין הרומנטי הגדול של אגם הברבורים), גם טומי הוא תגובה לכוחו ההיפנוטי, הדתי של הספקטקל המוזיקלי. המוזיקאים של ראסל הם לא פחות מגורואים.
 

הכוכבות והאלילות התרבותית ריתקו את ראסל, שהתמיד בפורטרטים של אנשים יצירתיים בעלי השפעה ציבורית ומעמד של קאלט. מלבד המוזיקאים שהוזכרו, יצר ראסל סרטים על כוכב הקולנוע האילם, ולנטינו, על הרקדנית איזידורה דאנקן ועל מפגש מכושף בין המשוררים הרומנטיים ביירון, שלי ואשתו, הסופרת הגותית פורצת הדרך, מרי שלי ( הסרט Gothic מ-1986). באמצעות דמויותיהם עסק בנרקיסיזם – קסמו והסכנות הפאטאליות הטמונות בו. מרי שלי וספרה פרנקנשטין העומד במרכז הסרט Gothic הוא הדוגמא הכי קלאסית שיש להיבריס של יוצר – במקרה זה מדען מטורף שיוצר חיים יש מאין. דמותו של המדען בעל ההיבריס חוזרת שוב בגוף יצירתו של קן ראסל, בסרט שבמידה לא מבוטלת הקדים את זמנו בחמש עשרה שנה. מצבים משתנים מ-1980 עוסק בחוקר (השחקן וויליאם הרט בראשית דרכו) ששם עצמו במרכז ניסוי מסוכן בסמים פסיכדליים. הניסוי מעורר אצלו תגובה פיזית מרתיעה והסרט מטשטש בהדרגה בין מציאות לעולם התודעה, יוצר מימדי התייחסות מקבילים. אז נכון שיוצרים אחרים כמו פולנסקי, קוקטו וקובריק עסקו כבר במושגים הללו, אבל נראה שבמצבים משתנים לוקח ראסל את התמות הללו קדימה, במה שנראה כמו צוהר אל עולם שבו המחשב והעולמות הווירטואליים הכרוכים בו, הופכים להיות דומיננטיים. אפשר לומר שמצבים משתנים הוא ההקדמה לגל קולנועי שהגיע לשיאו עם מטריקס ואקזיסטנז בסוף שנות ה-90. הסרט הזה הוא לא רק פורץ דרך, אלא גם שירת הברבור האמיתית של ראסל, שמאז לא הצליח לשחזר את הצלחותיו האומנותיות משנות השבעים. היום כדאי להביט אחורה ולהיזכר ביוצר האמיץ שתפס את הנישה של פליני בקולנוע הבריטי.