20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: היו זמנים באנטוליה 

הבמאי הטורקי נורי בילגה ציילן, האיש שמאחורי שלושה קופים המופתי, חוזר עם יצירה שמצליחה לעלות על קודמותיה. דרמה מינימליסטית, מופשטת כמעט על האדם כנוף, נכנסת לקאנון הקולנועי של המאה הנוכחית 

דניאל ויצמן (05/02/12)
 
Red
  היו זמנים באנטוליה

"היה היה באנטוליה..." כך מתחיל סרטו החדש של הבמאי הטורקי נורי בילגה ציילן , ולא בכדי. כמו "המערב" בהיו זמנים במערב, גם כאן, בהיו זמנים באנטוליה, נראה שהמרחב האנטולי הוא הגיבור האמיתי ולאו דווקא הפרוטגוניסטים האנושיים. הסרט מתרחש ברובו בערבות טורקיה ועוקב אחרי קבוצה של שוטרים, רופא ותובע מחוזי במסעם לאתר גופה שנקברה אי שם ע"י הרוצח, שמלווה אותם ושייתכן כי שכח את מקום הקבורה. למרות שמדובר במאמץ משותף בו לכל אחד מן המשתתפים יש תפקיד מוגדר וספציפי, אנו מגלים דמויות שקטות ברובן, מבולבלות וספונות בעולמן, שבעיקר מנסות להתמודד בדרכן עם הסיטואציה המשונה. התחושה הנבנית היא תסכול שאינו עובר מימוש דרמטי, מאחר והוא מבטא גם את העייפות של כל אחת מהדמויות; הרוצח רוצה כבר לסיים את ההתוודות שלו ולהתחיל לרצות את עונשו, והשאר רוצים הביתה. אף אחד לא באמת מעוניין להיות שם, אבל יש משימה שצריך לסיים אותה. לכן הדינמיקה הנוצרת נוטה להיות רגועה וכמעט ללא מחוות קיצוניות המתבקשות ממפגש כה טעון בין אנשי חוק לבין רוצח מורשע, שמוביל את הקבוצה לשום מקום ומותח את גבול סבלנותה.
 

ציילן מעניק לדמויותיו רגישות קומית להתמודד עם הסיטואציה שהיא מגוחכת בהגדרתה, למרות שתכליתה רצינית וראויה מאין כמותה. גיבורי הסרט - הרופא והתובע, שנגררו ממיטתם ונדחפו למושב רכב משותף לצד הרוצח המופנם, מפתחים סימפטיה וחמלה כלפיו, בניגוד לשוטרים האלימים, חסרי הסבלנות, שלוחצים עליו להיזכר. הפער שבין תפיסת הצדק והאמת השמרנית והאינפנטילית של השוטרים לבין זו המהורהרת של התובע והרופא הולך וגדל לאורך השעה הראשונה של הסרט, עד שארוחת לילה משותפת של הקבוצה כולה מפוגגת מעט את המתח ומותירה את כולם במבוכה קלה, מעין עדות להיעדר ההיררכיות והניגודים של המשתתפים השונים.


 


 למרות שהמסע מתמקד בהמשך ברופא ובתובע, ציילן אינו נוטה להזדהות עם אף אחת מן הדמויות במובן המקובל. אלו דווקא הנופים הרבים של האזור בהם הוא עסוק ואליהם הוא נמשך, ולא בהכרח לדמויות המאכלסות אותם. נדמה כי יותר מכל, זהו אינו אלא סיפור על אנטוליה, סיפור אחד מני רבים המקופלים בין העצים, העשבים והגבעות שלה. כפי שמציע בצחוק אחד השוטרים לתובע, יום אחד הלילה ההזוי הזה יהפוך לסיפור אותו יספרו לילדים ולנכדים. ציילן מתעניין בנתיבים שגופים שונים יוצרים כאשר הם "מתגלגלים" לאיטם – תפוח שנסחף לאורך שובל מים, שיירה קצרה של מכוניות שמאירות את השממה החשוכה ובונות מסלול עם שובל של אור.
 


למעשה, הסרט כולו עוסק במפות, בהתמצאות, בגבולות (האם הגופה קבורה באזור שיפוט כזה או אחר?) ובאזורים אותם ניתן ללמוד ולהכיר או ללכת לאיבוד בהם. ככל שחולף הזמן, נראה כי אף אחד אינו באמת מכיר את הסביבה ולא ברור בכלל לאן צריך להמשיך. בסרטיו של ציילן, נופים נעשים מרתקים ודינאמיים כמו גופים אנושיים, בשעה שגופים אנושיים הופכים בעצמם לנופים. לדוגמא, באותו רגע יפהפה של ארוחה משותפת שקטה, החבורה מפוזרת בחדר גדול ולוגמת תה, והמצלמה חולפת על פני גופם ופניהם העייפות והמזיעות של המשתתפים, מאירה אותם כך שתוויהם נעשים מפורטים וניכרים להפליא, כאילו הרכיבו מפה או ציירו שביל מפותל. כדי להדגיש את האופי הממפה של הגוף האנושי ואת האופי הגופני של הסביבה הטבעית, ציילן נוטה לעמעם את האינדיבידואליות הספציפית של הדמויות. הוא משקיט אותן למינימום הנדרש (בלי להפוך אותן לשטחיות, חס וחלילה), כך שהפנים יהיו בעצמן אקספרסיביות מספיק מבלי שיצטרכו לדבר בפועל. במקביל, הנוף הולך ומאבד צורה - כל אחד מן האזורים אליהם מגיעה הקבוצה שונה מקודמו, ויחדיו הם אינם בונים מסלול ברור שיארגן אותם ויאפשר לנו לעקוב. כך הופכים הבלבול והיעדר האוריינטציה משותפים לדמויות ולצופה כאחד. היו זמנים באנטוליה אינו סיפור על אדם כזה או אחר, על תעלומת היעלמותה של גופה או על טרגדיות אנושיות. הוא מבקש לנטות לנקודה בה האדם והנוף אינם מובחנים עוד זה מזה, בלי שאף אחד מהם יאבד את החיוניות שבו ובלי שהדרמה המתרחשת תתרוקן ממשמעות.