23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: תיאו אנגלופולוס 

בחודש שעבר נהרג גדול במאי יוון במאה ה-20, במהלך צילומי סרטו החדש, שאמור היה לסגור טרילוגיה. שבוע לפני כן הגיע לאוזן מארז מיוחד של כמה מסרטיו הפחות מוכרים, בעיקר מראשית דרכו בשנות ה-70

ערן קידר (26/02/12)
 
Red
  על רגל אחת 

בתחילתו של הסרט על רגל אחת, מגיע עיתונאי לסקר עיירת פליטים שנוצרה על הגבול שבין יוון לאלבניה. באחת הסצנות הראשונות, לוקח אותו הקצין הממונה לסיור קצר על הגשר שמפריד בין שתי המדינות. הקצין נעמד על הפס הכחול שמסמן את הגבול, מרים רגלו ומותירה תלויה באוויר, כשבצדו השני של הגשר, חייל אלבני מתקרב עם נשקו ונעמד בפוזה מאיימת. הקצין היווני פונה לעיתונאי ושואל אותו: "האם אתה יודע מהם גבולות? בקו הכחול הזה מסתיימת יוון. אם אקח צעד אחד נוסף, אהיה במקום אחר. או שאמות". באחת הנקודות בסרט, שואלת הדמות המגולמת ע"י מרצ'לו מסטרויאני את השאלה: "כמה גבולות עלינו לעבור לפני שנגיע הבייתה?" שני הציטוטים הללו מתמצתים את אחד הרעיונות הבסיסיים בהם עוסק הקולנוע של תיאו אנגלופולוס – גבולות בהוויה האנושית, על כל האבסורד המשתמע מהם, והחיים כמסע ארוך ומייגע, שכולו ערגה למשהו אחר, מיתי; ערגה אל הנחלה הבלתי אפשרית. 
 

את אחד הגבולות הקיומיים האלה בהם עסק, עבר אנגלופולוס עצמו לפני כחודש, כשחצה כביש בפיראוס במהלך צילומי סרטו האחרון, ונדרס למוות ע"י רוכב אופנוע. אחד הגדולים של מה שמכונה "הקולנוע האירופי האמנותי", הותיר אחריו כמה מהסרטים המורכבים, המרגשים והקשים ביותר לצפייה בתולדות הקולנוע. אורי קליין טען במאמר שמותו מסמן את המוות הסופי של מסורת הארט-האוס האירופית שהתהוותה בשנות ה-60 ע"י אנטוניוני, גודאר וברסון, והגיע לשיאים בקולנוע של וונדרס, פסבינדר והרצוג  בשנות ה-70; וגם אנגלופולוס – העילוי היווני, היוצר הדורשני והכפייתי, שמרד ומרד בנעוריו כדי להביא את חזונו, ולבסוף הגיע לנחלה היצירתית, כשזכה לשבחי הביקורת ולפרסי הפסטיבלים.


 


את הקולנוע של אנגלופולוס ניתן לחלק לשני אפיקים מרכזיים – אלגוריות פוליטיות-היסטוריות ואלגוריות מטאפיזיות. פעמים רבות, חפפו שני האפיקים זה את זה במהלך סרט אחד, אולי משום השקפת עולמו המרקסיסטית של היוצר, שנטה לנתח את מקומו הרגשי של האדם בהקשרים פוליטיים של שליטה ודיכוי. מה שבטוח זה שהקולנוע האנגלופולאי הוא בהחלט קולנוע אלגורי. הוא נח על עקרונות הסימבוליזם יותר מאשר על אלה של הריאליזם, ומתחבר פעמים רבות למהות האידיאולוגית של התיאטרון הברכטיאני, השואף לדבר על האדם באמצעים מנכרים (ומתוך המשנה המרקסיסטית, מן הסתם). חשיפת המנגנון וההתייחסות למדיום הייתה מהותית בתיאטרון של ברכט, בדיוק כפי שהמדיום הקולנועי ודרכי פעולתו היוו חלק נכבד בהיבטים הפורמליסטיים והתוכניים של סרטי אנגלופולוס.

 

ההיבט הפורמליסטי הבולט בשפה הקולנועית של אנגלופולוס היה השימוש הוירטואוזי בשוט הארוך. מעבר לאתגר הכרוך ביצירת סרט שמורכב משוטים ארוכים (בניגוד לקונבנציות העריכה שחותכת בין לונגים לקלוז-אפים), נראה שהסגנון הזה בפירוש מתלבש על התמות של אנגלופולוס ועל אמירותיו. כוחו של התיאטרון מצוי בעובדה שההתרחשות איננה אשליה של המשכיות. העריכה בקולנוע מייצרת אשליה שכזו כשהיא חותכת בין שוטים שצולמו מכמה זוויות. ההתכתבות של אנגלופולוס עם התיאטרון, אם כך, נוכחת גם בסגנון הזה. מכיוון שהסימבוליזם בסרטיו עולה על הריאליזם, כך מתחזקת התחושה התיאטרלית עוד יותר. הקולנוע אצלו מוותר על הצורך שלו לחקות מציאות, כי בכוחו לקחת את הלא-מציאות של התיאטרון ולהעביר אותה למרחבים מאתגרים יותר. במקום במה בתוך אולם סגור, אנגלופולוס בחר את יוון, על נופיה הטבעיים ועיירותיה הנידחות, כבמה שלו. ואם כבר בגבולות עסקינן, הרי שגם בבחירה הצילומית שלו התנגד אנגלופולוס ל"גבול" שמייצר הקאט הקולנועי.

 

השוט הארוך היה גם אמצעי להגדרת הקולנוע שלו כפוליטי. נראה שאביו הרוחני בתחום הזה היה הבמאי ההונגרי מיקלוש יאנצ'ו. עוד לפני אנגלופולוס, השתמש יאנצ'ו במדיום כדי להעביר רעיונות היסטוריים ופוליטיים, תוך התנערות מהמימד הפסיכולוגי של הדמויות האנושיות. אצל שני הבמאים הללו, הדמויות משרתות רעיונות, מגזרים חברתיים, מעמדים פוליטיים. השוט הארוך מאפשר להסתכל על האנושות כאילו היה הצופה מתצפת על שדה קרב מנקודה גבוהה, על בני אדם כחלק מקבוצה או המון. בסרטים מוקדמים כמו Days of 36, מסע השחקנים ו- Alexander the Great, למשל, העניין הזה בולט מאוד. אנגלופולוס שיכלל שתי וערב את השוטים הארוכים שלו. הוא נתן להם פונקציות נוספות, כמו למשל טשטוש הגבול (שוב אותם גבולות מטאפיזיים) בין הווה לעבר, בין מציאות לפיקציה. בשוט אחד נהדר בסרט מסע השחקנים (שנחשב לאחד מיצירותיו הגדולות ביותר), עובר אנגלופולוס בין תקופות תוך כדי צילום המשכי אחד. כך הופכת ההיסטוריה של יוון במאה העשרים לבליל, כאילו רוצה היוצר לומר שההיסטוריה היא מלחמה מתמדת, ושלא משנה מי הכוחות הפועלים (קומוניסטים, לאומנים, נאצים, בריטים וכו'), האדם הבודד מוצא עצמו נדרס. במקרה של הסרט הזה, האדם הבודד מיוצג ע"י קבוצה נודדת של שחקני תיאטרון. דוגמא יפה נוספת היא שוט בסרט נצח ועוד יום מ-1998, כשתנועת pan ארוך מעל נהר מסמנת מעבר בין המציאות בהווה לסיפור המתרחש במאה ה-19. 

  

Devil
  Alexander the Great
 

השוט הארוך, העוקב, השואף לתפוס תנועה רציפה, מתלבש יפה גם על תמת הנדודים שחוזרת כמעט בכל סרטיו של אנגלופולוס; ולא סתם נדודים, אלא כאלה הטעונים בסבל: הגירה, גירוש, הגלייה, חזרה מגלות. אין זה נדיר למצוא בסרטיו קבוצות של אנשים האוחזים במזוודות, רכבות, חשמליות, אוטובוסים. אנשים בתנועה. רבים מסרטיו הם סרטי מסע, כאלה שמתרחשים בדרכים, על כבישים, בואדיות בין הרים, בעיירות שכוחות אל. שני סרטיו המפעימים ביותר – נוף בערפל ונצח ועוד יום מתגלים ככל שהדקות עוברות כמסעות מטאפיזיים אלי משמעות, אלי מוות, אלי גבולות שאחריהם יש "מקום אחר".

 

כשבוע לפני מותו הפתאומי של הבמאי, הגיעה לאוזן השלישית מהדורת Artificial Eye חדשה של כמה מסרטיו (בעיקר המוקדמים), חלקם לראשונה ב-DVD. סוף סוף ניתן לצפות בסרט הביכורים שלו מ-1970, Reconstruction שמביא פרשיה של רצח גבר בידי אשתו והמאהב שלה. בניגוד למצופה, סרטו אינו מותחן וגם לא מלודרמה אלא יותר ניסוי לקראת מה שעתידה להיות שפתו הקולנועית. Days of 36 שבא אחריו, גם הוא במהדורה היפה הזו, וכמו שלושה נוספים במהדורה – Alexander the Great, מסע השחקנים ו-The Hunters, פונה לתמות הפוליטיות-היסטוריות שהעסיקו אותו מרבית חייו. באמצעות הקולנוע שלו, הביא אנגלופולוס את תולדותיה של יוון במאה ה-20, על מלחמת האזרחים הנוראית שפקדה אותה מיד לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, ועל המאבק הפנימי בין השמאל היווני לימין המיליטריסטי.

 

הקולנוע של אנגלופולוס שופע תנועות של המונים ואירועים פומביים. מצד אחד ניתן למצוא הרבה הפגנות, מצעדים והתכנסויות בעלות משמעות פוליטית, ומצד שני הרבה מאוד סצנות של הוויי ופולקלור. ברבים מסרטיו פעילות חברתית (פוליטית או אחרת) עומדת מעל הפסיכולוגיה האישית, וגם אינטראקציות אישיות מתרחשות על רקע אירועים פומביים, חתונות, מסיבות ובילוי במסבאות ומועדונים פרובינציאליים. זה נכון מאוד לגבי סרטיו המוקדמים, אך קצת פחות לגבי סרטיו המאוחרים, בהם נראה שניסה לפנות יותר ויותר אל הנפש. מסעם של שני ילדים למצוא את אביהם הופך למסה מצמררת על אובדן התום בנוף בערפל. מסע היפרדות מהחיים של סופר העומד למות ממחלה סופנית בנצח ועוד יום, הופך לפיוט על משמעותם של קשרים אנושיים, כשהוא פוגש ילד אלבני קטן ומחליט להפוך את הצלתו לפרויקט סיום. נראה שעם הגיל, הפסיק אנגלופולוס להירתע מהאישי והאינטימי, וגם בחר למתן את האלגוריה (אם כי בפירוש לא ויתר עליה) לטובת ההזדהות הפסיכולוגית. שני הסרטים הללו הם גם שני סרטיו המרגשים ביותר, אולי משום שבהם הצליח לארגן את הפוליטי כרקע לנפש. בשניהם הצליח לזקק את ההומניזם שלו, לראות את האדם לא כחלק מהמון, אלא כעולם ומלואו.