19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: The Mill and the Cross

בסרט בעל שפה קולנועית מיוחדת ועוצרת נשימה, משחזר לך מייבסקי ציור של פיטר ברויגל מן המאה ה-16. כל פריים כאן הוא יצירת מופת בפני עצמה

ערן קידר (04/03/12)
 
Red
  The Mill and the Cross

הנטייה הכמעט טבעית בעולם הקולנוע (שלא לדבר על התעשייה פרופר), היא לסווג סרט כ"קולנוע" עפ"י מידת הנרטיביות שלו. הקולנוע נתפס לרוב כביטוי ויזואלי למדיום הספרותי, וכל מה שחורג מהספרות מתויג כאקספרימנטלי או כשייך לעולם האומנות הפלסטית, כוידיאו-ארט. למרות הנטייה הזו, כבר לפחות ארבעים שנה נוצרה נישה בעולם הקולנוע לסרטים מופשטים יותר שמתחככים בשירה, באומנויות המיצג, הציור וצילום הסטילס, ואפילו במרחב האקדמי של המסה וההגות. היוצר הפולני לך מייבסקי הצטרף בשני העשורים האחרונים לשורה ארוכה של קולנוענים שמחפשים לפרוץ את הגבולות שהציב הממסד, יוצרים כמו גודאר ופזוליני, פיטר גרינאוויי וטסאי מינג ליאנג. מייבסקי הגיע לישראל לפני מספר שבועות כאורח של פסטיבל אפוס (קולנוע על אומנות), והציג את סרטו האחרון, The Mill and the Cross, שהוא דוגמא מופתית לאפשרויות מרחיקות הלכת של המדיום. הסרט מהווה דיון אסתטי ורעיוני בציור אחד מתקופת הרנסנס, ציורו של פיטר ברויגל האב משנת 1564 – "התהלוכה לקאלבארי" (The Procession to Calvary).
 

מייבסקי מתנסה שנים רבות במשחק עם הטקסטורות של הקולנוע. זהו גם לא ניסיונו הראשון לפענח ציור קלאסי – הוא עשה זאת ב-2004 עם טריפטיך של הירונימוס בוש, The Garden Of Earthly Delights. ב- The Mill and the Cross הוא מחייה את הציור של ברויגל בעזרתה האדיבה המצלמה, ונותן לעצמו, באמצעות דמותו של ברויגל המגולמת ע"י רוטגר האוור, לשוטט בתוכו כדי לעמוד על תכניו ומסריו. מעבר לכך, הוא מלווה כמה מהדמויות המופיעות בציור המקורי, שמהווה ציור אלגורי להווי התקופה ולאירוע פוליטי ספציפי בתולדות פלנדריה – הכיבוש הספרדי האלים. חיי השגרה של האיכרים המופיעים בציור מובאים בשוטים ארוכים ומדיטטיביים, לעיתים בנימה הומוריסטית שמוסיפה חיים לקאנבאסים כמו גם גישה חתרנית משהו למורבידיות הכללית ולטון העגמומי. סצנה זכורה במיוחד היא זו בה בית איכרים מרובה ילדים מתעורר לחיים לפנות בוקר, לתוך טקסטורה בארוקית מרהיבה ביופייה.


 


לאחר מכן מגיעים גם האימאז'ים המבעיתים יותר, אלה שמתייחסים לפרטי הצליבה והרדיפה הפוליטית בציור. מייבסקי מדגיש את האינטרפרטציה החילונית שעמדה במרכז עבודתו של ברויגל. למרות שהתמות הנוצריות המשיכו לשלוט באומנות הרנסנס, האמנים הגדולים כבר יצאו מהמנטליות המשת"פית (עם הכנסייה) של ימי הביניים, ויצרו תמונות חתרניות. הם המשיכו להשתמש באיקונוגרפיה המוכרת, אך נטעו בתוכה מסרים פוליטיים או הומניסטיים. ברויגל השתמש בתמת הצליבה של ישו ורדיפת הקדושים כדי להביא את ביקורתו הנוקבת על ההתעמרות של החיילים הספרדיים באוכלוסייה הפלמית. מריה שלו, (שבסרט מגולמת ע"י שרלוט רמפלינג), הופכת מאלה-קדושה מיתולוגית לאם המתאבלת על בנה, במובן הכי פרוזאי והכי נוראי. כשעורבים מנקרים את עינו של המעונה, אין זה דימוי של קדושה אלא של סבל אנושי. דמותו של ישו יורדת אל העם ומשמשת דמות איקונית לסבל הקיומי של כל אדם תחת מגפיו של כיבוש צבאי אלים. את הסצנה משחזר מייבסקי ללא שימוש ב-CGI, ובהקשר הזה מומלץ מאוד לצפות במייקינג-אוף המסופח למהדורה.

סרטו של מייבסקי ייחודי בזכות היותו בן כלאיים. אפשר לקרוא לזה דוקו-דרמה, אפשר לקרוא לזה מסה קולנועית בסגנון סרטיהם של גודאר וכריס מארקר. אולם נראה שיותר מכל זהו ציור סינמטי, או שיחזור סינמטי של ציור. מייבסקי שם דגש גדול על האופי הטקסטורלי של סרטו – התאורה המהוקצעת, הכפייתיות בארט, בתלבושות, בהעמדה. כדי להבין כיצד ליצר את המיזנסצנות שלו, ישב מייבסקי לילה שלם עם הציור עד שהבין שפרטיו השונים מצוירים מפרספקטיבות שונות. למעשה, אפשר לומר שהציור של ברויגל הוא גרסא פרימיטיבית של קולנוע. הוא מביא סיפור בתמונות, כשכל פרט הוא שוט המצולם מכיוון אחר. העניין הזה מכניס אלמנט נוסף לסרט, אלמנט מטא-קולנועי. מייבסקי משתמש בציור מהמאה ה-16 כדי לדבר על אומנות במאה ה-21, כזו שמתייחסת למושגים חדשים כמו "זמן" ו"תלת-מימדיות". באמצעות סרטו חושף מייבסקי את ברויגל כאמן בעל חזון, אמן שהקדים את זמנו, שבתוך תוכו שאף לעבוד במימדים שמעבר ליריעת בד דו-מימדית. את אינספור הפרטים שהופיעו בציור היחיד של ברויגל, מפרק מייבסקי למספר רב של שוטים, עם התייחסות למדיום הציורי הדומם, אך בו זמנית תוך הפחת חיים בסיטואציות והענקה של נפח טמפורלי. אפשר אפילו להניח שבאמצעות נרטיבים קטנים, מלל ומוזיקה, מממש מייבסקי את הפנטזיה הלא מודעת של ברויגל, הצייר הרנסנסי, להיות אמן קולנוע. הוא עושה זאת במסירות, שלא לדבר על גאונות.