25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

האוזן השלישית: ממלאים מצברים

לרגל חגיגות 25 שנה לאוזן השלישית, מספר יוצרי קולנוע ישראלים משתפים על הקשר המיוחד שלהם עם ספריית הדיוידי. שמחנו להיות שם עבורם

האוזן השלישית (20/03/12)
 
Red
  אבי נשר ממליץ: Leap Year 

אבי נשר
 

במהלך השנים האחרונות הפכו הביקורים השבועיים שלי ב"אוזן השלישית" לאחד הריטואלים התל-אביביים האהובים עלי ביותר. מעבר לרצון ולצורך בהתעדכנות מתמדת בהוויית  הקולנוע העולמי, נעימה לי עצם השהות בחלל החנות. אני אף פעם לא מגדיר עבור עצמי בדיוק מה אני מחפש, ואני אף פעם לא מגביל את עצמי בזמן. אני נהנה להעביר זמן בחברת סרטים חדשים וישנים, לצד אנשים טובים שעוצמת אהבתם לקולנוע לא נופלת מעוצמת אהבתי שלי. אני נהנה לשוטט בין הכונניות העמוסות בעולמות מצולמים, כשברקע מתנגן  פסקול של סרט כלשהו, כמו מנטרה מרגיעה ומנחמת.

כשאני מתחיל לעבוד על תסריט חדש אני נוהג לאתגר את עצמי במפגשים עם סרטים שמחוברים לאותו צייטגייסט איתו אני מתמודד - סרטים שנעשו על ידי יוצרים שונים, במדינות שונות, בתקופות שונות. לפני שהתחלתי לכתוב ולביים סרטים עסקתי בכתיבת תיאוריה קולנועית, ודומה שתובנת התיאוריה עדיין חשובה לי עד מאוד כמפתח לפיצוח דמויות, מצבים וטון. תהליך פענוח התובנה תמיד מתחיל אצלי בריטואל ה"אוזן" – ביקור במקדש קולנוע שמאפשר לי להתבודד בחברותא, ללכת לאיבוד בתוך עצמי ובתוך קוסמוס מקיף של יוצרים עמיתים.
 

באוזן גיליתי כמה מהיוצרים החדשים האהובים עליי ביותר, וצפיתי בסרטים שמעולם לא הגיעו
לבתי הקולנוע: The Consequences of Love של סורנטינו, Kill List של בן וויטלי, Leap Year של מייקל ראו, היו זמנים באנטוליה של נורי בילה ג'יילאן ואפילו שכונה VS חייזרים הזחוח של ג'ו קורניש.  כל תגלית כזאת מעשירה את עולמי, מעמיקה תודעתי, מחדשת אמונתי.
 

מבקר קולנוע מקומי מכובד כתב לפני כמה שנים שכנראה אין מנוס מקביעת מותו של הקולנוע. כאשר אני נמצא באוזן אני חש עצמי מתחזק ומתעודד, ולשמחתי הרבה אני נוכח לדעת כי השמועה אודות מות הקולנוע היא מעט טרם זמנה... 
 

הכותב הוא מפיק, במאי, תסריטאי ויוצר סרטי הקאלט "דיזנגוף 99'", "הלהקה", "סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי" ו"הסודות".



 

Biutiful
אדם סנדרסון ממליץ: לב פראי 
 

אדם סנדרסון
 

מכיוון שמעולם לא למדתי בצורה רשמית, האוזן השלישית הייתה למעשה בית הספר שלי לקולנוע. בשנת 1990, אחרי שהיינו מנויים ב"אחים קשתי" וב"ענק הווידאו", אמא שלי שמעה על ספרייה מיוחדת בשיינקין, ועשתה לנו מנוי שם. אני זוכר אותי קונה קלטת VHS של "מאחורי הקלעים של סיוט ברחוב אלם 4", ובזמן שהמוכר מחזיר לי את העודף, אני מציץ על הטלוויזיה הדלוקה מאחוריו. מוקרן שם לב פראי. בסצנה רואים את לורה דרן רוקדת על מיטה, המצלמה יורדת לרגליה. קאט. הרגליים האלה רוקדות עכשיו על רחבת ריקודים. כישוף. בחנות הזאת יש קולנוע חדש, קולנוע אחר. בוא תנסה. הסרט הראשון המהפכני שלקחתי היה נהג מונית. אני זוכר שאחרי שהסרט נגמר הרגשתי שמשהו השתנה בי. החוויה הזאת, האלימה וההזייתית, שלא דמתה לשום סרט של ספילברג שראיתי עד לאותה נקודה, הייתה מהממת. סקורסזה נכנס פנימה וחדר מתחת לעורי לעד. אי אפשר היה לחזור אחורה. זו הייתה כמו חוויה דתית. הטבלה בתוך מים אחרים.
 

הייתי יושב עם הקטלוג המודפס ומסמן סרטים שאני רוצה לראות. סימנתי בעיגול את הלזאפופין  רק בגלל שזה היה השם היחיד שהכרתי. הקטלוג היה עצום בגודלו, מלא בשורות צפופות, אוטוסטרדה של אותיות קטנות, על עטיפתו צילום שחור לבן של לאן נעלם דניאל וקס? ומתחת כתוב "עכשיו בווידאו!". עם השנים גיליתי באוזן את הפילם נואר, את ליאוס קאראקס, את פקינפה, את פריץ לאנג. יותר מאוחר  גיליתי שהאוזן נמצאת ברחוב מאוד אופנתי, ולהגיע אליה בתקופת התיכון טמן צורך כפול- אחד היה כמובן כדי לקחת סרטים ושני היה כדי לעבור בשיינקין. תמיד הרגשתי שבלי האוזן אין לי תירוץ להיכנס לרחוב. "מה קורה?" "סתם, קופץ לאוזן", זה היה האליבי.
 

החיפוש אחר סרטים, תוך כדי חיפוש אחר בחורות, היה מבלבל לעיתים. הייתי מוצא עצמי מסתכל על מדפי סרטים לא ברורים רק כדי לעמוד ליד איזו בחורה אניגמטית. לא אוזר אומץ כדי לייצר שיחה ואז נשאר עם המבט תקוע ב"תעודה – טבע" בעוד היא מתרחקת למעמקי הספרייה. עם השנים שחלפו אני חושב שהאוזן הוא המוסד התרבותי החשוב ביותר שגדלתי עליו; הוא תמיד היה ויהיה המקום שאליו התקבלתי ללא בחינות וציונים וממנו יצאתי עם תואר. במשהו.
 

הכותב הוא מייסד קבוצת הקולנוע "באבון", במאי ב"ארץ נהדרת",  מביים פרסומות וקליפים, שפיצ'ר הביכורים שלו הוא "זוהי סדום" (ביחד עם מולי שגב).
 


יעל פרלוב
 

האוזן השלישית היא הבית: הבית לסרטים של אבי, דוד פרלוב, הסינמטק של הילדים שלי.
כיף לבוא ביום שישי אחה"צ ,כיף לבוא בערבים, כיף לטפס במדרגות ולדעת ששם, על המדפים, מונחים הסרטים האלה שעיצבו את חיי.
 

הכותבת היא מרצה לקולנוע, עורכת של סרטים תיעודיים ושל סרטיו העלילתיים של דובר קוסאשווילי – "חתונה מאוחרת", "מתנה משמיים" ו"התגנבות יחידים".


 

Devil
 נדב לפיד ממליץ: Dog Days


נדב לפיד
 

בתור מנוי אוזן די וותיק, יש מן הסתם לא מעט במאים שהתוודעתי אליהם דרך האוזן, בעיקר במאים שנתקלתי בהם לראשונה בפסטיבל או בבית קולנוע ואז מצאתי את הסרטים המוקדמים שלהם בספרייה. כך למשל אולריך זיידל האוסטרי, שאחרי שראיתי את Dog Days שלו בפסטיבל ירושלים, השלמתי את שאר הסרטים שלו בספריה. כך לגבי במאי מופלא בעיני, מרקו בלוקיו.
 

אבל נראה לי שחוויית האוזן המשמעותית ביותר שלי התרחשה בחודשים שלפני צילומי השוטר. החלטתי שבימים הדרמטיים האלה שלפני צילומים, אני צריך להציף את עצמי בפריימים מעניינים, ברגעים קולנועים ייחודיים, במהלכים קולנועיים מורכבים ואינטליגנטיים, להתמלא כולי בקולנוע מצוין; לא בהכרח כדי לשאוב השראה ספציפית, לא בגדר השפעה ישירה שקשורה לסרט, אלא יותר מתוך תחושה שכשאתה עמוס בכל כך הרבה הרהורים ואימאז'ים קולנועיים עמוקים, רמת החשיבה והרגישות שלך כבמאי עולה - זה מגביה אותך חצי מטר מעל האדמה. לכן במשך שלושת-ארבעת החודשים שלפני הצילומים, ניסיתי לצפות בסרט עד שניים בממוצע ביום, לא תמיד במלואם, לא פעם בסרטים שכבר ראיתי בעבר, ולפעמים הייתי לוקח שוב את אותו הסרט. בתקופה ההיא הייתי מבקר באוזן באופן כמעט יומיומי, ורגעי ההכרעה באיזה סרט אבחר מתוך המבחר העצום היו נראים לי רגעים גורליים, שתהיה להם בסופו של דבר השפעה, כזו שקשה להעריך ולבחון אותה, אבל בכל זאת קיימת, על דמותו של הסרט שלי, על הדבר המהותי ביותר בחיי.
 

הכותב הציג השנה את פיצ'ר הביכורים שלו, "השוטר"

 

קרן ידעיה
 

ספריית האוזן השלישית, הצוות, הסרטים, המוזיקה, מלווים אותי כבר עשרים שנה (!!) עוד ממתי שהייתי סטודנטית ענייה לקולנוע שחוסכת כסף כדי שיהיה לי את המנוי המיוחל לגן העדן של הקולנוע. אני זוכרת איך בימים של דכדוך יצירתי הייתי פשוט יוצאת לטיול לאוזן - פטפוט עם הצוות או עם מכר מזדמן, וחזרה הביתה עם סרט טוב, או דבילי, מה שהתאים לי באותו היום; סרט להשראה, סרט שיביא את המוזה או סרט שיעזור לשכוח. מאז ועד היום, כל שלב בכתיבה של פרויקט חדש, או לפני צילומים, בשלב הסטוריבורד, מתחיל בביקור ארוך באוזן וערימה של סרטים שקשורים לסרט החדש. כשגרתי בתל אביב זה קרה קצת יותר, היום כשאני בבת ים זו ממש חגיגה - ביקור פעם בחודש כדי לחדש את המלאי, למלא מצברים.
 

הכותבת היא היוצרת של הסרטים "אור" (זוכה מצלמת הזהב בקאן 2004) ו"כלת הים".

 

עידו רוזנבלום
 

הרבה שנים גרתי בשכנות לאוזן השלישית כשהיא הייתה ממוקמת בשיינקין. מוזר לחשוב על העובדה שיכולת להסתובב בין המדפים העמוסים, לחפש סרט ולעשן סיגריה (!!) בלי שאף אחד יעיר לך על זה. הקולנוע תמיד היה חלק עיקרי בחיי ולכן, כנראה, גם האוזן השלישית. "אני הולך לאוזן" יכול להיות סטיקר מבחינתי; כמות הפעמים שאמרתי את צירוף המילים האלה שווה רק לכמות הפעמים שאמרתי "אני הולך ל.."  לא חשוב.  אין משהו ספציפי שאני יכול להצביע עליו שהופך את האוזן השלישית למה שהיא. אולי אלו העובדים המתנשאים דוגמת אסא המפקד או אורן שאי אפשר להוציא ממנו חיוך. אולי זה יורם, שלפעמים אני לא באמת בא לקנות דיסק אלא רק מחכה לדבר אתו על מוסיקה. אין לי ממש אנקדוטה על האוזן, אבל מה שכן יש לי זה הרבה אהבה למקום.
 

הכותב הוא מנחה תוכניות (מונית הכסף), תסריטאי (הסרט "החוב") ובמאי טלוויזיה.

 

הגר בן אשר
 

לא זו בלבד שהאוזן הייתה מקום העבודה החביב עלי (למעט יום כיפור), הייתה היא, הלכה למעשה, בית הספר שלי לקולנוע. באוזן למדתי את כל מה שמילים אקדמיות לא יכולות להטמיע בתוך התודעה - חשיפת אין סוף לסרטים, לבמאים, לסוגים, לסוגות ולסוגיות. אין לי אלא להודות לרוחשים מאחורי הקלעים של מחלקת הוידאו, היות ולא הייתה שום דרך אחרת בה הייתי זוכה לספוג את כל אלו.
 

הכותבת היא עובדת האוזן לשעבר, שסרט הביכורים שלה, "הנותנת", יעלה לאקרנים במהלך חודש מאי השנה.



>
בנוסף - עלמא אליוט הופמן ממח' הרוק של האוזן מעלה לבלוג שלה Q&a עם מוזיקאיים החושפים חויות מסמרות שיער ומסברות אוזן