25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Into the Abyss 

מעבר להיותו אחד הקולנוענים החשובים ביותר בעולם, ורנר הרצוג עושה סרטים כבן אדם, בגובה העיניים. זו מעלתו הגדולה גם של סרטו הדוקומנטרי החדש 

אבישי קרשין (03/04/12)
 
Red
  Into the Abyss

מי שנלחם במפלצות, חייב להיזהר לבל יהפך לאחת. וכשאתה מביט אל תוך תהום, התהום גם מביטה בך.
- פרידריך ניטשה
 

מעשייה על מוות, מעשייה על חיים
- ורנר הרצוג
 

אם אתם עוד כאן אחרי שני המשפטים האלה, Into the Abyss - סרטו התיעודי החדש של ורנר הרצוג הוא הסרט בשבילכם. הסרט מגולל פרשה אלימה שבמרכזה בחור בן 28 מטקסס עם פנים של ילד ועינים מתות. מייקל ג'יימס פרי יושב בכלא באשמת רצח וממתין לזריקה הקטלנית שתסיים את חייו. זאת נקודת המוצא של הרצוג, אבל הוא לא נצמד אליה, כי כמו שכותרת המשנה של הסרט מעידה, זהו סרט על מוות ועל חיים. הרצוג עושה עבודה מדהימה בכיסוי שני נושאים שבמהותם אינם ניתנים לכיסוי בגלל שהם מופשטים מדי. הרצוג יוצר אומנות עם הלב ולא עם הראש, בלי להשתמש בנוסחאות או קלישאות. כשהוא עושה סרט על אנטרקטיקה, זה לא סרט טבע על הקוטב הדרומי, אלא על האנשים השונים והמשונים שהיבשת מושכת אליה. כשהוא עושה סרט על מוות, אותם דברים מעניינים אותו – האנשים שנמשכים, במודע או שלא במודע, אקטיבית או פאסיבית, למקום האפל הזה, המקום בו החיים מפסיקים.

 
האין מוגדר על פי היש, התהום מוגדרת על פי הצוקים המקיפים אותה, והמוות - הוא מוגדר על פי החיים; כאשר החיים מפסיקים המוות מתחיל, ולהיפך. הרצוג מתמקד בחיים שמתקיימים על סף התהום: הרוצח, שותפו לפשע, אביו של השותף, בתה המתאבלת של הקורבן, ואף יותר רחוק - הכומר המלווה את הנידון למוות בדקותיו האחרונות, הקפטן של בית המוות – המקום בו גזר הדין מוצא לפועל. כל אלה שחקנים בתיאטרון המקאברי. הרצוג הוא מראיין מחונן, יש לו דרך פלאים להגיע ישר לנפש מרואייניו, לגרום להם לפתוח בפניו ובפני המצלמה את צפונות ליבם, כנראה בזכות הילדותיות שלו, האמפתיה שהוא מקרין, המעורבות הרגשית העזה שלו שקיימת לאורך כל הסרט, למרות שרק קולו נשמע. בחציו הראשון של הסרט הוא יוצא למסע בעקבות מאורעות אותו יום אלים, ובחציו השני אחר תוצאותיו, מוסיף פיסת אינפורמציה לפיסה אחרת, דיוקן של דמות אחת לזה של דמות אחרת לחלוטין. זהו מסע בין אנשים שרובם אפילו לא פגשו זה את זה מעולם. אם ירצו ואם לא, חייהם שזורים זה בזה, כולם ענפים של אותו העץ. עץ המוות.


 


כאמור, אנחנו נמצאים בטקסס, ללא ספק מדינה עם אופי ותרבות מובהקים בנוף האמריקאי. כל המרואיינים בסרט הם שגרירים לאורך החיים הטקסני, המבטא האופייני, האופנה שכאילו לא השתנתה מאז שנות השמונים. יש משהו כמעט זר במדינה הזאת. המרחבים העצומים והמזג החם של תושביה כמו גם מיקומה בקצה הדרומי של האימפריה של הדוד סם מבדילים את טקסס משאר חברותיה לברית. המאפיין הבולט ביותר של המדינה הזאת הוא התמיכה הגורפת בעונש המוות. רוב ימני שמרן ודתי, עם חיבה בלתי נשלטת לנשק חם, נתן לטקסס מוניטין של אצבע קלה על ההדק. זה מתבטא במנטאליות של התושבים עצמם וגם בפוליטיקה של המדינה. בארבעת העשורים האחרונים טקסס הוציאה להורג יותר אסירים מכל שאר המדינות בארצות הברית גם יחד. השאלה על הלגיטימיות של סוג ענישה שכזה היא תמיד רלבנטית ונחוצה.
 

עונש המוות הוא לא הנושא המרכזי של Into the Abyss, אבל הוא תלוי באוויר לאורך הסרט כולו, והרצוג לא מתעלם מהשאלות הקשות: האם עונש המוות הוא עונש לגיטימי? האם זה הגיוני שהענישה היא וריאציה שונה על הפשע עצמו – נטילת חיי אדם? הרצוג משתדל לשמור עד כמה שאפשר על אובייקטיביות מוסרית, לא להטיף ולא לשכנע, אלא לצייר תמונת עולם כפי שהיא משתקפת בעיניו. התפקיד שלנו בתור צופים הוא להביט בתמונה ולהגיע למסקנה עצמאית. בנקודה אחת בסרט, בראשיתו של הראיון עם פרי, הרצוג מבהיר לו ישירות: "כשאני מדבר איתך זה לא בהכרח אומר שאני צריך לחבב אותך. אבל אני מכבד אותך, אתה בן אנוש ואני חושב שבני אנוש לא צריכים להיות מוצאים להורג". זאת הכנות ההרצוגית הכל כך טיפוסית לו - הוא לא מראיין, לא חוקר, לא קולנוען. הוא קודם כל בן אדם, כמו כל הדמויות בסרטו. בין אם מדובר באמן אקסצנטרי מבוואריה או רוצח אלים מטקסס, בסופו של דבר השאלה "למה אני צריך למות?" מרחפת מעל חייו של כל בן אנוש. זוהי שאלה בלי תשובה, אבל היא עדיין חייבת להישאל.