25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: פאולו סורנטינו 

לרגל היציאה לאקרנים של סרטו החדש (שון פן בתפקיד נפלא של רוקיסט מזדקן), סקירה קצרה של יצירתו המרשימה של גדול במאי איטליה היום 

ערן קידר (09/04/12)
 
Red
  שון פן ב-This Must Be the Place

למרות שנראה כי הקולנוע האיטלקי מדשדש בעשרים השנים האחרונות ולא מצליח לחזור לתור הזהב שידע משנות ה-40 עד שנות ה-70, ישנם עדיין כמה במאים ששומרים על השלהבת, ועושים זאת במיומנות ובקונסיסטנטיות מרשימה. נני מורטי הוא אחד מהם. פאולו סורנטינו לא נופל ממנו. עם קולנוע פורמליסטי מדויק ותמות רלוונטיות, אפשר להכתיר אותו כגדול במאי איטליה בעשור החולף. ההספק שלו מרשים – חמישה פיצ'רים ועוד מספר קצרים ותסריטים (שנכתבו לאחרים) עד גיל 40. אבל ההספק הוא לא קריטריון חשוב כמו העובדה שכל אחד מסרטיו הוא יצירת מופת מסוגננת, שנראית כמו חוליה באמירה קולנועית רחבה השזורה לאורך כל הקריירה שלו. סורנטינו אובססיבי כמעט בעיסוק שלו בגברים גבוליים. גיבוריו האניגמאטיים, רובם מגולמים ע"י השחקן הקבוע שלו – טוני סרווילו, שרויים במשהו שנראה כמו ספק תרדמה רגשית, ספק היסטריה. אלא שבניגוד למצופה, הם לא באים לשרת דרמות פסיכולוגיות גרידא, אלא דווקא אמירות חברתיות-פוליטיות. גיבוריו של סורנטינו מייצגים את איטליה של עידן ברלוסקוני, יותר מאשר כל הפרעה נפשית פרוזאית יותר. הם מייצגים את איטליה בשקיעתה.
 

בסרט הראשון שלו באורך מלא, One Man Up, מגלם סרווילו את דמותו של זמר פופ מזדקן, מהסוג המניפולטיבי שכל כך מזוהה עם תרבות הטלוויזיה האיטלקית, עם הרומנטיקה המיושנת והריקנית שכל כך מייצגת את הידרדרותה התרבותית של איטליה בשנות ה-80. אנטוניו פיסאפיה שוקע עד צוואר בסליז הדביק אותו הוא מייצר, זה שמכניס כסף רב לקופתו ונשים תמימות רבות למיטתו. ההתנהגות שלו מתיישבת עם כל האסוציאציות הכרוכות בקפיטליזם הנצלני, עד שהוא מואשם בבעילת קטינה. הנרקיסיזם הילדותי שלו (מגובה בתסביך אם מוגבר) מייצג גברים רבים בארצו הקתולית, בה מזה שנים נרשמת תופעה משעשעת ומטרידה של רווקים שנשארים בבית הוריהם עמוק אל תוך שנות ה-30 של חייהם, מסרבים להתנתק ממנעמי החיים ומאורח חיים עצלני.
 

הסרט שהגיע ב-2004, Consequences of Love, הוא גם הסרט שפרץ את דרכו של סורנטינו לתודעה הבינלאומית, עם חמישה פרסי דויד די דונאטלו (האוסקר האיטלקי) ומועמדות לדקל הזהב בפסטיבל קאן (ההפסד לפרנהייט 9/11 של מייקל מור מאיר את השופטים באור מעט מגוחך). גם כאן מגלם סרווילו גבר בסיטואציה משברית, הפעם במתכונת מסתורית יותר של מותחן פסיכולוגי. סרווילו מגייס את כישרונו האדיר ליצירת דמויות משועממות, כדי לבנות את דמותו של טיטה די ג'ירולאמו – טיפוס בורגני מוזר שחי כבר שמונה שנים בבית מלון נידח בשווייץ. מעשיו במקום יתבררו רק בחציו השני של הסרט, אחרי מפגש עם ההתמכרות שלו להרואין ועם הבארמנית המסוקרנת של המלון. תגלית מעורבותו של טיטה עם "קוזה נוסטרה" מחזירה את סורנטינו לעמוד התווך של יצירתו – הביצה המושחתת והעבריינית שמייצגת את המדינה האיטלקית בתקופת שלטונו של סילביו ברלוסקוני.


 


 

ב-Il Divo (בעברית: האלוהי), סרטו הרביעי מ- 2008, התמה הזו מגיעה לשיאים, בבואו לתאר את אופי שלטונו של ג'יוליו אנדריאוטי (און-אנד-אוף ראש ממשלת איטליה בין 1972 ל-1992). מדובר בסרט אפי יותר במימדיו, רב דמויות, שמות והתרחשויות פוליטיות, שמתאר את איטליה ככור היתוך של מאפיוזים, עם אנדריאוטי בתפקיד הסנדק. סרווילו מוכיח כאן את גאוניותו בהביאו דמות שבשקט הנוירוטי שלה ובהבעת השעמום הנסוכה על פניה מקבעת את מעמדה הרם; כאילו היה אנדריאוטי דיקטטור מורם מעם, שנגע הטינופת השלטונית וההתנהלות הפושעת, לא מתפשט על עורו העבה. אנדריואטי של סורנטינו הוא צלופח מתחסד, דמות אב קלוקלת שמסמנת את איטליה כארץ ללא חוק, אל אף קשריו ההדוקים-אדוקים עם הוותיקן.
 

בסרטו האחרון, This Must Be the Place (זה בוודאי המקום), סורנטינו הופך ליוצר בינלאומי פרופר. הסרט דובר אנגלית, מתרחש ברובו בארצות הברית, והשחקן הראשי בו הוא אחד הכוכבים האמריקאים החשובים ביותר בשני העשורים החולפים – שון פן. העובדה שפן נכנס לנעלי האדישות המטרידה של סרווילו באופן מושלם, מדגישה את האוטריות של הבמאי שלו. נראה שסורנטינו הצליח לזכך את דמות הגבר "המשועמם" והעייף לכדי אמירה אישית שמזוהה עם סרטיו ומגדירה אותם. בדמות הזו – במקרה של This Must Be the Place מדובר שוב בכוכב רוק מזדקן – יש משהו פתטי, עצוב, ליצני, מלנכולי, מצחיק מאוד ומעורר אי-נוחות. אפשר לומר שהדמות הזו הופכת לאיקונית, כמו הנווד הצ'פלינאי. היא מייצגת תקופה נטולת אידיאלים, עידן של עייפות מהניסיון הסיזיפי למצוא משמעות. כל מה שנותר זה התפלשות בדקדנס. למרות זאת, מאחורי כל ליצן סורנטיני, מאחורי פני הפוקר האלה, מבעבעים רגשות אשם נוראיים, דיכאון פתולוגי, תחושת חידלון ונטייה ברורה להרס עצמי.