21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

זה לא סרט החודש  

ב-This is not a Film, סרטו המחתרתי של אחד מגדולי הבמאים של איראן, יושב ג'אפר פנאחי בביתו ותוהה על מהות המדיום הקולנועי ועל המהות שלו עצמו כאמן שסורס ע"י הפוליטיקה

תמר רודוי וערן קידר (04/06/12)
 
Red
  This is not a Film

בימים בהם יוצרים בישראל נאבקים על הזכות ליצור בשם האומנות ולא בשם הציונות, ומתנגדים לתחרות שמכירה בנרטיב אחד בלבד מטעם משרד התרבות, נותחת באוזן התשובה האיראנית. סרטו החדש של ג'אפר פנאחי לא הגיע לכותלי האוזן על דיסק און קי בתוך עוגה (כפי שנשלח לפסטיבל קאן דאשתקד), אלא על DVD רשמי ומוצהר. הקולנוע של פאנחי מציע בחינה עצמית תוך מחוייבות לזמן ולמקום בו הוא מתקיים, תוך שהוא מעלה שאלות פילוסופיות וחברתיות שונות, הכוללות גם תהיות בקשר ליחסי המשטר עם האזרחים והאזרחיות. פאנחי, שנרדף על ידי שלטונות איראן מאז תמיכתו ב"מהפכה הירוקה" ב- 2009, נעצר בזמן צילומי סרטו האחרון על כך שלא קיבל אישור רשמי לצלם. כשהמתין במעצר בית לגזר דינו, העביר את הזמן בעשיית סרטו האחרון This is not a Film – תיעוד מסחרר של חירות אינטלקטואלית, חופש יצירה והזכות להתנגד.

הסרט נפתח בכמה סצנות קטנות שמראות את פנאחי בביתו, בין היתר בשיחת טלפון עם עו"ד שמסבירה את מצבו המשפטי: סבירות של הפחתה בשנות המאסר שנקבעו לפני הערעור, ואיסור לעשות סרטים במשך 20 שנה (בסופו של דבר, גזר הדין נותר על שש שנים בכלא). עם סיום השיחה, הוא מביט למצלמה, פונה לצלם (החבר והדוקומנטריסט מוג'טבה מירטאמסב), ובכך מגדיר את אופיו המיוחד של הסרט – דיאלוג בין שני אמנים על מהות עשייתם. לכל אורכו, מכונן הסרט כבחינה רפלקסיבית, בדיקה משועשעת-מרירה של המדיום הקולנועי.

ב"בגידת הדימויים" (1929), יצירתו של הצייר הסוריאליסטי מאגריט, מופיעה מקטרת ומתחתיה הכתובת ceci n'est pas une pipe או באנגלית: This is not a pipe. הכוונה היא שהמקטרת שאנו רואים אינה מקטרת משום שהיא לא מתפקדת ככזו, אלא ייצוג שלה. באותו האופן קורא פאנחי לסרט בשם This is not a Film. זהו לא הסרט שהיה רוצה לצלם, אלא מורכב מהניסיונות שלו למצוא ייצוגים לאותם אלמנטים קולנועיים, מתוך מחאה על הנסיבות בהן הוא נאלץ ליצור; הוא מקריא למצלמה את התסריט, מגלם את התפקידים, בונה בהתלהבות מיני-סט צילומים בסלון, מתאר את המיזנסצינה ואת האופן בו היא תצולם. בתוך חיפושו היצירתי להרחבת האמצעים הקולנועיים בהם ניתן לספר סיפור, או בחיפוש הסיפור שיסופר, שזור גם שעמומו המשתק של יוצר מסורס. האייפון שלו מתפקד כאיבר בגוף, שתפקידו גם לעדכן אותו, אך בעיקר כדי שהמצלמה תהיה מחוברת אליו, איתה הוא בודק פריימים ומצלם כל התרחשות שעשויה להתפתח לרגע קולנועי. החיפוש התמידי שלו אחר אותו רגע בו החיים מתעוררים מול העדשה, מוביל לפורקן קולנועי שמאפשר לסרט להגיע לסיום, ושבאמצעותו הוא בוחן את הגבולות שלו כיוצר וכעצור בית.


 


ברגע נפלא אחד, לאחר שהוא אומר "קאט"  למירטאמסב (כלומר מתפקד כ"במאי"), תוהה פנאחי לגבי המשמעות של גזר דינו – האיסור לעשות סרטים. הוא צוחק על כך שאסור לו לתפוס את עמדת הבמאי כדי לא להסתבך עם החוק, אבל מרשה לעצמו להיות מצולם כ"שחקן". בכך עולה שאלה מעניינת על הקולנוע. מה זה אומר לעשות סרטים? האם שחקן המופיע בסרט "עושה קולנוע"? ואם ניקח את זה שלב אחד קדימה – האם מישהו שמצטלם בהום-וידיאו הוא מישהו שעושה קולנוע? הרי כל הסרט הזה הוא בעצם הום-וידיאו אחד גדול. בדיוק כמו כל צילום חובבני, הוא נעשה באילתור ומצולם in the home. רגע זה, כמו כמה רגעים אחרים, מבליט את האבסורד שבגזר הדין ואת האבסורד שבניסיון של משטר עריץ לשלוט ברוח האמן. המימד הרפלקסיבי של This is not a Film שזור באופן מופתי בביקורת פוליטית חריפה.

מעבר לתמות האינטלקטואליות של הסרט, נראה שיש בו גם כמה רגעים מרגשים שמצליחים להפוך אותו למסמך אישי בעל מטען רגשי ולגמרי לא אינטלקטואלי. רגע אחד כזה הוא פאוזה שלוקח פנאחי כשהוא קורא את התסריט הבלתי ממומש שלו. משהו נתקע לו בגרון, ונראה שהוא מתקשה לשלוט ברגשותיו הצפים. ואז הוא שואל שאלה שהיא בו זמנית שאלה פילוסופית ותהיה אנושית תמימה: מה הטעם בקריאתו של תסריט אם לא ניתן לצפות באימאז'ים? האם זה בכלל קולנוע? הרי הקולנוע מתבסס על אימאז'ים. לספר סיפור אפשר גם במדיום הספרותי, לא צריך בשביל זה מצלמה. השאלה הזו מתסכלת אותו. זהו רגע שבו מקונן פנאחי על מצבו. החיוך הציני על מצבו הופך להתאבלות. סצנה נוספת שמערבת את האישי עם התיאורטי היא הסצנה האחרונה שבה פנאחי מתלווה לצעיר שאוסף את הזבל מדיירי הבניין. השניים מנהלים שיחה בתוך מעלית נוסעת, ב-one shot שמגדיר מחדש את המושג "סרט מסע". מסתבר שלא חייבים לצאת למרחבים הפרועים כדי לצלם סרט מסע, אפשר לעשות את זה גם בין כתלי הבית. הסצנה הזו חזקה במיוחד משום שעוברת בה תשוקתו הגדולה של פנאחי לאובייקטים מצולמים, לבני האדם שמחוץ לכלא שלו. הוא כאילו נאחז בפירורים שניתנו לו, רק כדי ליצור סרט ויהי מה, כנגד כל הסיכויים. הרגע הזה מגיע לקרשצ'נדו אמיתי בפריים הסופי, כשפנאחי יוצא מהמעלית לחצר הבניין וצופה במדורות לרגל Fireworks Wednesday – חג חילוני שגם נגדו יוצא המשטר. האש הסימבולית הזו שפשוט קרתה בלי לתכנן, בלי "לעשות סרטים", היא רוח המהפכה ששוטפת את רחובות טהראן; היא היא רוח האמן הבלתי ניתנת לכיבוי.