23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: גאי מאדין

לרגל הגעתו לספרייה של הסרט Keyhole, האוזן השלישית גאה להציג את אוסף גאי מאדין המדהים שברשותה. סקירת היצירה של האוטר הקנדי המופרע, ששואב את השראתו מהקולנוע האילם

ערן קידר (26/06/12)
 
Red
  Tales From The Gimli Hospital  

וויניפג: תעלומה באמצע השלג, בירתה העלומה של פרובינציית מאניטובה הקנדית. אלמלא גאי מאדין, שגם הפך אותה לדמות של ממש ביצירתו המאוחרת, לא היינו שומעים על הממלכה הקפואה והקסומה בה גדל. מאדין נולד בוויניפג בשנת 1956, ונכון להיום הצליח "לשים אותה על המפה" בזכות הקולנוע הביזארי שיצר שם, בערבה הרחוקה. בית הספר לקולנוע של מאדין התנהל בבית, בצפייה אינסופית עם חברים בסרטים. מאז ועד היום, הקולנוע שלו הוא בראש ובראשונה מחווה לאומנות הקולנוע יותר מכל דבר אחר, התרפקות נוסטלגית, מקאברית, אמיצה על הקסם הקולנועי, על הלוק של פעם. גם לאחר שזכה להצלחות לא הזניח מאדין את הגישה האישית שלו, זו ששואבת מהאסתטיקה של הקולנוע הקלאסי. כל סרטיו הראשונים קיבלו את השראתם משני זרמים עיקריים: הסרטים האקספרסיוניסטיים של רפובליקת ויימאר הגרמנית וסרטי האגיט-פרופ הסובייטיים של אותם שנים.

האסוציאציה הראשונה שעולה עם צפייה בסרטי הביכורים שלו, Tales From The Gimli Hospital ו- Archangel, היא דייויד לינץ', ובאופן ספציפי הסרט המשונה ראש מחק. למאדין יש הרבה מן המשותף עם לינץ': גישה סוריאליסטית, סגנון בעל נטייה גותית-מקאברית, עלילות ביזאריות הכוללות סטיות והפרעות אנושיות ושילוב של מלודרמה ואימה, על גבול הטראש. Gimli, למשל, מתאר מצב של איבה בין שני מאושפזים בבית חולים מזוויע, בעיצומה של מגיפת אבעבועות. Archangel מתרחש בעיר רוסית מרוחקת בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, עת דיירי המקום חווים מצבי אמנזיה בלתי מוסברים. הזיכרון, האובדן שלו וחקיקתו בגוף הם נושאים שחוזרים על עצמם אצל מאדין. ב-Cowards Bend the Knee, לדוגמא, ידיים מושתלות זוכרות את עברן, מתעתעות במושתל המבועת מהעצמאות שהן תופסות ללא אישורו. רצח, גילוי עריות, מזימות אפלות – כל אלה חוזרים על עצמם בעלילותיו של מאדין. כמוהם גם ארוטיקה פרוורטית, רומנטיקה ופתולוגיה. כמו עמיתו הקנדי, דייויד קרוננברג, גם מאדין אוהב את רעיון המדע המטורף. שיקויים מבעבעים אינם נדירים בנוף סרטיו, כמו גם התחככויות הומו-אירוטיות, קטיעות איברים, עשן ושלג שיורד מהשמיים ללא הרף. קצת כמו בוויניפג. העולם של מאדין הוא עולם שנחלם.
 


 


במשך כמעט שלושה עשורים גיבש לעצמו מאדין מבע קולנועי ייחודי ששואב מהדרך בה עשו סרטים בתקופת הקולנוע האילם. בולטת בעיקר ההשפעה של האקספרסיוניזם הגרמני: תפאורות תיאטרליות, תאורת קיארו-סקורו קונטרסטית, צלליות, סופר-אימפוזישנים. גם הדמויות והעלילות נובעות מאותו המקום: אווירה קודרת, סיפורים גותיים שמדגישים חולי, מוות ופרוורסיה כללית, אלמנטים על-טבעיים, מיסטיקה ורומנטיקה. את Twilight of the Ice Nymphs צילם בצבע, אבל זוהי צבעוניות שמזכירה לעיתים את הטכניקולור ההוליוודי של שנות ה-40 וה-50, ולעיתים את זו של הציור מן המאה ה-19. פריימים מרהיבים בסרט זה מהדהדים ציורים מהתקופה הרומנטית (טרנר, קספר דויד פרידריך) כמו גם את הסרטים שהושפעו מהרומנטיקה הגרמנית – סרטיו של פריץ לאנג, Die Nibelungen. יצירת המופת הבולטת שלו, Careful – גם היא נובעת מהאסתטיקה של לאנג ומורנאו, תוך התייחסות בולטת לסרטי ההרים בנוסח The Blue Light של לני ריפנשטאל. הסרט מתאר את האווירה המסתורית והמטרידה בעיירה אלפינית, בה שני אחים הלומדים בבית ספר לבאטלרים מגלים סודות מעברה של אמם. בשתי עלילותיו המקבילות עוסק הסרט ביחסים אדיפליים ומערכות יחסים אינססטואליות. שני הסרטים הללו מעלים באוב את סרטיו של יוזף פון שטרנברג בזכות המלודרמה והתאורה האקספרסיבית ששמה דגש על תאורה אחורית ואידיאליזציה של דמויות (כפי שעשה פון שטרנברג למרלן דיטריך במשך כל שיתוף הפעולה ביניהם).   


 

Devil
  The Saddest Music in the World
 

בחלוף השנים החל מאדין לשאוב מקולנוע מאוחר יותר – זה של שנות ה-30 וה-40. סרטו The Saddest Music in the World, למשל, מזכיר את המלודרמה ההוליוודית של שנות השפל הכלכלי (הוא גם מתרחש בדיוק בתקופה זו), את המיוזיקל של תור הזהב ואת הסאטירות השנונות של פרנק קאפרה. סרט זה הוא הבולט בין סרטיו של מאדין שמעלה ביקורת אנטי-קפיטליסטית, במסגרת סיפור על תחרות שירים שעורכת בעלת מזקקת בירה קטועת רגליים. בתפקיד זה מופיעה איזבלה רוסליני, הידועה בבחירות הקריירה ההזויות שלה. אין זה מפתיע שהגיבורה האפלה של לינץ' בקטיפה כחולה הגיעה לוויניפג כדי להשאיל גם לגאי מאדין את הפרסונה המיוחדת שלה. רוסליני, אגב, חזרה למאדין השנה, עם הופעה בסרטו האחרון, Keyhole. סרט זה, שיעלה עוד זמן קצר בפסטיבל ירושלים, לוקח את מאדין אל מסדרונות הפילם-נואר של שנות ה-50, סרטי ה-B ההוליוודיים שהציגו עולם מושחת ובעל מוסריות מפוקפקת. מאדין מרגיש שם נוח, ולא בכדי. הרי חלק נרחב מהתורמים לגל הסרטים האפלים של פוסט מלחמת העולם השנייה, הביאו איתם את האסתטיקה האקספרסיוניסטית מגרמניה.

הסרט הבולט בחריגותו בפילמוגרפיה של מאדין הוא הסרט שבו הוא לוקח צעד אחד קדימה את האסתטיקה המיוחדת שלו ואת המחווה שלו ללוק של הקולנוע הקלאסי. My Winnipeg משלב את כל מה שמייצג את הקולנוע של מאדין בתוך פורמט תיעודי, כדי ליצור שילוב מרענן אותו מכנה מאדין "דוקו-פנטזיה". בסרט זה מביא מאדין את סיפורה של העיר בה גדל ואת סיפור נעוריו, תוך שילוב של חומרי ארכיון עם שיחזורים דרמטיים. השיחזורים הללו של בית משפחתו רחוקים מלייצג את המציאות כפי שהייתה. התחושה הנובעת מהם היא שמאדין שואף לשחזר את המציאות כפי שנחוותה על ידו, כפי שהיא עשויה להחוות ע"י מישהו שכל עולמו מתורגם לשפת הקולנוע, על כל המלודרמטיזציה והעיוות האקספרסיבי הכרוך בכך. אפילו את סרטו האישי-תיעודי אופף מאדין באווירה של חלום, ובולט בעיקר הסיפור המרתק והמטריד על הסוסים הקפואים בנהר. אם וויניפג הייתה תמיד עיר ספר בלתי מוכרת, הרי שגאי מאדין הפך אותה למיתולוגית. בזכות סרטיו, היא תישאר כזו לנצח נצחים, קפואה במורבידיות מפוארת. כמו הסוסים.