21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Margaret

 

אחרי שנים של מאבקים משפטיים, יוצא בדיוידי סרטו השני של הבמאי-מחזאי המחונן, קנת' לונרגן. אנה פאקווין לוקחת את ליסה כהן למסע התבגרות עירוני מטלטל
 

ערן קידר (01/08/12)
 
Red
  Margaret

אי-שם באמצע סרטו של קנת' לונרגן, מקריא מת'יו ברודריק (בתפקיד המורה הטרחן לספרות) את Spring and Fall: To a Young Child - שירו של המשורר האנגלי בן המאה ה-19 ג'ראלד מאנלי הופקינס. השיר פונה לנמענת "מרגרט" ומתאר כיצד זו מגיעה לכדי הבנה לגבי ארעיותם של החיים והכאב הכרוך בהם. מרגרט של השיר מגלה בתמימותה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מחייו של אדם, כמו גם המוות המביא אותם לסיום. תהליך ההבנה הזה הוא תהליך של התאבלות, בעיקר על מות התמימות הזו, על מות הילדות. כשמרגרט מתאבלת, טוען השיר, היא מתאבלת על עצמה. מרגרט של השיר (ושל שם הסרט) קורמת עור וגידים דרמטיים בדמותה של ליסה כהן – הדמות הראשית שלונרגן עוקב אחר המעבר שלה מילדות לבגרות. זהו אכן תהליך ממושך של אבל שכורך בתוכו המון רגשות אשם ואובדן בתולין פיזי וסימבולי.

סיפור מאחורי הקלעים של Margaret הוא סיפור מעט עצוב כשלעצמו. הסרט צולם בשנת 2004, אך גרר תקופה ארוכה של עריכה מסורבלת, במהלכה התעורר ויכוח עקוב מדיו בין לונרגן למפיצים. הסרט שוחרר לאקרנים בגרסא של 150 דקות רק ב-2011, ועכשיו הוא מגיע בדיוידי, בגרסת הבמאי המלאה שאורכה שלוש שעות. אפשר לראות מהיכן מגיעה דאגתם של המפיצים; הסרט אמנם מציב קו עלילה אחד ראשי, אך מתפצל למספר קווים משניים שמרחיקים את הצופה מהגרעין שלו. הכל מתחיל כשליסה – נערה מרדנית, אינטליגנטית, דעתנית וביץ' חסרת רגישות – מטרידה נהג אוטובוס (מארק ראפאלו) כדי לדעת מהיכן קנה את כובע הקאובויז שעל ראשו. הנהג נותן לעצמו להיות מוטרד ולא שם לב שהוא חוצה צומת באדום מלא ועולה על אישה בגיל העמידה, שמתה לליסה בין הידיים. כשהמשטרה מגיעה לגבות עדויות, ליסה מקבלת את הרושם (בצדק) שהנהג מאותת לה בעיניו, וכשהיא נשאלת לצבע הרמזור, היא מעידה שהיא חושבת שהוא היה ירוק. האירוע מטלטל אותה ולא מניח לה, בעוד עולות אצלה רגשות אשם על כך שנתנה עדות שקרית. הסרט כולו מלווה אותה בניסיון לפצות על כך. על הדרך היא לומדת כמה דברים על המציאות המורכבת – מציאות שבה הצדק הוא עניין חמקמק, ושלפעמים החוק עצמו סובל מציניות מרובה.

במקביל לסיפור הזה, מתוארים חייה של אמה של ליסה – שחקנית תיאטרון מצליחה שעדיין חולמת להקים יחידה זוגית רומנטית (לאחר גירושיה מאביה של ליסה). על רקע הפוסט-טראומה של בתה אחרי המגע שלה עם המוות, מוצגת מערכת היחסית הטעונה בינה לבין הבת – שיקוף אמין ונוגע ללב של מערכות יחסים רבות בין הורים וילדים מתבגרים, בהן ההורה כל כך טרוד בבעיותיו שאינו מודע לעומק המצוקות של ילדו. סרטו של לונרגן, על הדיאלוגים המופתיים שלו (הבמאי הוא מחזאי מצליח ובמאי תיאטרון מוערך), הוא אחד המבטים המעמיקים ביותר שהופקו לאחרונה אל תוך העמדות הנרקיסיסטיות במשפחה. הסרט בוחן בעין מקצוענית כמעט את הדרך בה בני האנוש בעידן המודרני מפענחים את המציאות, כיצד אנו מתמודדים עם דילמות ערכיות, כיצד אנחנו מנסים לאזן בין צרכים אגואיסטים לערכים נעלים, כיצד אנחנו מעניקים תפקידים שונים לאנשים שונים בחיינו והופכים אותם לפונקציות בתוך הסיפור הנוירוטי הפרטי שלנו. בתוך הסיפור שלה, דורשי טובה נמחצים ונדחים בעוד אחרים שמניעיהם יותר מפוקפקים זוכים לנצל לרעה את כוונותיה הטובות של הגיבורה. ליסה כהן לומדת להכיר בעובדה שהחיים אינם הוגנים, ובדרך היא נכווית. 



 


אופיו האפיזודי של הסרט מאפשר ליוצרו לדון באספקטים רבים של החוויה האנושית, ברמה הפסיכולוגית והסוציולוגית כאחד. מעבר לסוגיה המוסרית והמשפטית השזורה לאורכו של הסרט, ומעבר לדרמת היחסים המרכזית בין בת לאמה (ולתחליף האם שהיא מוצאת), מתיישב הסרט גם על הקו הרגיש שמפגיש בין סקס למוות ובין סקס לניצול. ארוס ותנטוס מבצעים כאן מחול שדים מתעתע. הוא מעלה את הדרך שבה עמדות פוליטיות וערכים חברתיים מהווים אמצעי לביטוי אגרסיות ולשפיטה של בני אדם. באופן עקיף, עוסק הסרט גם בגבולות מטאפיזיים יותר, כמו זה שבין האמנות למציאות או בין המציאות לאינטרפרטציה הסובייקטיבית שלה. כשבתחילת הסרט משלב לונרגן דיאלוגים של הגיבורים בתוך דיאלוגים של ניצבים, נראה שהוא חושף את אופי עבודתו כתסריטאי – הניסיון לדלות את הדרמה מתוך אינסוף דרמות קטנות או גדולות שמתקיימות במציאות במקביל.

ארבע שנים לאחר אסון התאומים, מתייחס לונרגן לסרטו זה גם כאלגיה לעיר ניו יורק, שבשיא תפארתה התרבותית והכלכלית, בשיא הארוגנטיות המתנשאת שלה, חטפה טראומה שאילצה אותה להסתכל למוות בלבן של העין מתוך הכרה ש"לא לעולם חוסן". ליסה כהן מייצגת את הניו יורק הזו, השאננה, הכל כך בטוחה בעצמה, שפתאום מבינה שהמוות לא פוסח גם עליה. האלגיה הזו מתוחזקת באמצעות שוטים מתרפקים ומלנכוליים על קו הרקיע המפואר של גותהאם, קצת בדומה להתרפקות הרומנטית של וודי אלן בסרטו מנהטן (בכלל הסרט מזכיר את היצירה הוודי-אלנית בכללותה, על המילייה האינטלקטואלי של הווסט-סייד הנוכח בה). אפשר לראות גם את ערוץ עלילת הפיתוי של המורה למתמטיקה (מאט דיימון) כקריצה לסרטו של אלן.

סיפור מעניין ודיאלוגים משכנעים זקוקים לביצוע איכותי כדי להתקבל במלוא האפקטיביות שלהם, ו-Margaret בהחלט עומד גם במשימה הזו. כפי שמעיד גם סרטו הראשון מ-2000, מישהו לסמוך עליו, לונרגן הוא במאי שחקנים יותר מכל. למרות ש- Margaret מציב גם ניסיוניות צורנית, ההופעות של השחקנים הן עדיין עמוד התווך של הסרט. אנה פאקווין נצפית פה לפני פריצתה כגיבורת דם אמיתי ומצליחה לבנות דמות שמשלבת אלמנטים קומיים בתוך הנוירוזה המפעפעת. כמוה גם השחקנית שמגלמת את ג'ואן אמה, ג'יי סמית' קמרון, שהיא גם אשתו המוכשרת של לונרגן. קמרון היא שחקנית תיאטרון ניו יורקית מוערכת שזוכה כאן לבמה קולנועית חסרת תקדים עבורה. חובה להזכיר גם את ז'אן רנו בתפקיד חריג לקריירה שלו, בתור המחזר הספרדי של ג'ואן, שמאלץ אותה לבחון מחדש את הפמיניזם שלה. מסורת התיאטרון האמריקאי הריאליסטי של ארתור מילר וטנסי וויליאמס ניכרת היטב בתסריט, מה שאומר מתנה מבורכת עבור צוות השחקנים. כי בסופו של יום, טקסט אינטליגנטי יכול לקחת את הבנאלי שבסיפורים ולהפוך אותו ליצירת מופת של ממש. לונרגן מנצל עד תום את סודות המקצוע שלו. הוא איש של מילים ומשפטים, ו-Margaret היא בפירוש יצירה ספרותית מרשימה שמתחככת במהימנות במדיום הקולנועי. זה לא מפליא שהוא לא היה מוכן לוותר על ה-director's cut. בכל זאת מדובר ב"רומן האמריקאי הגדול" שלו.