18/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: טוני סקוט

במאי הקולנוע טוני סקוט קפץ אל מותו השבוע, מותיר פילמוגרפיה עתירת אדרנלין. כמה מחשבות על יוצר אהבה בשחקים ו רומן על אמת

נועם סטולרמן (22/08/12)
 
Red
  טום קרוז וקלי מק'גיליס - אהבה בשחקים

"Ain't life a bitch?", שואל את עצמו שחקן הפוטבול בילי קול, שנייה לפני שהוא מפוצץ לעצמו את המוח עם אקדח, באמצע איצטדיון גשום והומה אדם. לאלו מכם שלא מזהים, מדובר בסיקוונס הפתיחה של בכוננות מתמדת הקלאסי, אחד מרגעי השיא של הבמאי טוני סקוט, שהתאבד שלשום בקפיצה מגשר וינסנט תומס שבלוס אנג'לס. אי אפשר שלא לתהות אם זה מה שעבר לסקוט בראש שנייה לפני שקפץ אל מותו. העדויות מהגשר אומרות שסקוט לא היסס לשנייה לפני שקפץ, ואולי האקט הקטן והסופי הזה מאפיין אותו יותר מכל כבמאי – אמיץ, החלטי, אימפולסיבי וקיצוני.

באופן לא ברור, טוני סקוט תמיד היה ידוע כאח הצעיר והפחות מוכשר של רידלי. אבל האמת היא שבעוד שאחיו המבוגר ביים שתי יצירות מופת ועוד 2-3 סרטים לא רעים, טוני סקוט תמיד היה יציב (לפחות עד העשור האחרון) והצליח ליצור לעצמו פילמוגרפיה עשירה ומעניינת, שחלק ממנה כבר הפך מקור לציטוט. מבט אחד על רשימת הלהיטים שלו מסבירה הכל: אהבה בשחקים, השוטר מבוורלי הילס 2, בכוננות מתמדת, רומן על אמת, כוננות מיידית, אויב המדינה. וזה עוד בלי לציין סרטים כמו הרעב (סרט הביכורים החריג והארטי שלו) או נקמה (אחד הסרטים האהובים על טרנטינו) שעל איכותם תמיד אפשר להתווכח, אבל לא על היותם סרטי קאלט, ובלי להתייחס לכמה יומיות מבדרות ובלתי מזיקות כמו ימי הרעם, דז'ה וו, משחק ריגול ואפילו המעריץ.

לנסות לחפש תמה משותפת לסרטיו של סקוט יהיה קשה כמו לחפש מחט בערימה של שחת בקרקעית הים שבה מצא את מותו. ההערה המכלילה הברורה היחידה שאפשר לומר היא שהיה נאמן לז'אנר המותחן, על גווניו השונים. לעומת זאת, בהחלט יהיה אפשר לסמן את המבע הקולנועי של סקוט כייחודי, לטוב ולרע. קצת בדומה לקבוצת הבמאים לוק בסון-ליאוס קראקס-ז'אן ז'אק בנה, שפרצו לתודעה בסוף שנות ה-80 בצרפת והיו ידועים כבמאים שהעדיפו סגנון ומראה על פני התוכן, גם סקוט היה חלק ממהפכה דומה אך פחות פורמלית בארה"ב, והעניק את רוב תשומת הלב שלו ל"לוק" של סרטיו. סקוט תמיד ניסה ליצור סגנון ייחודי באמצעות צילום ועריכה, לפחות ביחס לשאר הסרטים ההוליוודיים באותה עת.
.
.


 


 אבל כמו הרבה במאים גדולים לפניו, גם סקוט החל לטבוע בדייסה של עצמו, והסגנון הקולנועי שלו הלך והוקצן לקראת שנות האלפיים, כשביים סרטים כמו נקמה בוערת ודומינו. ההתעסקות הכמעט אובססיבית של סקוט עם צבע ואור, יחד עם משחקי עריכה והילוכים מהירים ואיטיים, הפכו את סרטיו למטרד לעיניים. משום מה, הביקורות הרעות מעולם לא הזיזו לסקוט, שהמשיך בשלו עד סוף הקריירה. זה גם לא מנע ממפיק העל ג'רי ברוקהיימר לעבוד איתו צמוד, וגם לא מדנזל וושינגטון, ששיחק בחמישה מסרטיו, כולל סרטו האחרון, לא ניתנת לעצירה.

קשה לומר אם טוני סקוט ירשם בדפי ההיסטוריה כאחד הבמאים החשובים והמשפיעים בהוליווד. רוב הסיכויים שגם הפעם הוא יפסיד את המקום ההוא לאחיו הבכור. דבר אחד כן בטוח: האח הצעיר וה"פחות מוכשר" אחראי לכמה מהסרטים ההוליוודיים הזכורים ביותר של שנות ה-80 וה-90. כמה מהם כבר הפכו מזמן לקאלט בקרב חובבי קולנוע, ועוד כמה שעיצבו דמויות איקוניות וקריירות שלמות לכוכבים כמו ברוס וויליס, אדי מרפי ודנזל וושינגטון. אז נכון שבעשור האחרון סבל סקוט מביקורות איומות ויחס מזלזל מהקהל והמבקרים גם יחד, אבל בזמנים כאלו הוא בוודאי פשוט נזכר בדמותו של ברוס וויליס ב בכוננות מתמדת, הסתכל במראה ואמר: "Nobody likes you. Everybody hates you. You're gonna lose. Smile, you fuck."
 

   


 

Devil
  קאתרין דנב ודייויד בואי - הרעב
 

על הרעב

ערן קידר
 

האפקט הראשוני שמייצר סרט הביכורים של טוני סקוט, הרעב, הוא התענגות פטישיסטית. יש שם שילוב צורני של הפקת אופנה (סקוט היה במאי פרסומות בתקופה שלפני הרעב), גותיקה אירוטית ואווירה שמשלבת רומנטיקה מתייסרת ופאנק. נוכחותו של דייויד בואי כערפד גוסס ללא ספק תורמת לוייב הזה, כי אם היה מישהו שייצג את הדקדנס האנדרוגני בסבנטיז היה זה בואי. עבור חובבי הצד האפל של הירח, הרעב היה ממתק לעיניים. הוא לקח את ז'אנר סרטי הערפדים והקצין את האלמנטים הסקסואליים שהיו טבועים בהם בין כה וכה. למעשה, אפשר לראות ב הרעב פורץ דרך של ממש.

עד שנות ה-60, היו הערפדים בעיקר מפלצות מזוויעות; לרוב בפורמאט של גברים מזדקנים בעלי ארשת פנים של סוטים. עם השחרור המיני הגיעו גם סרטים שביצעו רוויזיה בז'אנר והדגישו את המימד האירוטי בדמותם של מוצצי הדם, או ליתר דיוק – מוצצות הדם. עבודותיו של ז'אן רולין הן דוגמאות בולטות לכך. אבל סרטיו של רולין לא עברו את מחסום האקספלויטיישן. סרטו של טוני סקוט דווקא כן. בניגוד לקולנוע ה-B באיטליה וצרפת, שלקח לעצמו חירויות בתחום המין והאלימות, אבל עשה שימוש בשחקנים לא מקצועיים, לעיתים בשחקני פורנו, אצל סקוט הופיעה הדארלינג של הקולנוע הצרפתי – כוכבת העל קאתרין דנב בשיא פריחתה. לצידה הופיע אחד המוזיקאים הבולטים ביותר של התקופה, על כל הפרסונה האוונגרדית שלו, ויחד עם השאפתנות האמנותית הגדולה של סקוט, אי אפשר שלא לחוש כי מדובר במעבר למתחם ההוט-קוטור הקולנועי.

דבר נוסף: בעוד סרטי אקספלויטיישן רבים כבר מיזגו בין אימה לפורנוגרפיה, אי אפשר היה שלא להרגיש כי גם אם היו כוונות אינטלקטואליות לבמאים, למפיקים שנתנו להם כסף היו מוטיבציות אחרות. הקולנוע הזה שאף ליצור קהל צופים שהיה מורכב בעיקר מגברים סטרייטים חרמנים, שלא הגיעו כדי להגות בתכנים אלא כדי להתענג בבשרים. על כן ייצוג של מיניות לסבית בסרטים אלה היה דומה לזה המוכר מסרטי הפורנו הקונבנציונאליים. לסביות הוצגו כפטיש, כפנטזיה הטרוסקסואלית של זכרים. ב הרעב, יש כבר תחושה שמערכת היחסים הלסבית שנוצרת בין הערפדית הראשית (דנב) לפרוטז'ה החדשה שלה (סוזן סרנדון באחד מתפקידיה הראשונים) השילה מעל עצמה את התפקיד הזה. טוני סקוט הצליח ליצור סרט שבו הקוויריות של הדמויות משרתת את עולם הפנטזיות של הומואים דווקא.

אחרי הרעב, נשאב סקוט להוליווד ולצרכיה התכניים והכלכליים. הוא לא הצליח לשחזר את האווירה הבועטת, הגרוטסקית של סרטו הראשון. בהסתכלות לאחור קצת קשה להבין איך הבמאי הכל כל קווירי של הרעב הוא זה שיצר את מותחני האדרנלין בניינטיז. מצד שני, תמיד אפשר לפרש את אהבה בשחקים כסרט גייז...


 

.