23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: כריסטוף הונורה

אם קם יורש אמיתי לרוח הגל החדש בצרפת, הרי שזהו כריסטוף הונורה. סרטיו משתעשעים במודעות עצמית וכמעט תמיד מתייחסים לקולנוע כאל טקסט רב-רבדים

ערן קידר (10/09/12)
 
Red
  הונורה מביים את גארל ב-Love Songs

אחרי מספר סרטים שיצר, כולל הדרמה המבעבעת, Ma Mere מ-2004, החליט כריסטוף הונורה להתחבר לשורשים האמיתיים שלו (עפ"י הצהרתו). השורשים הללו נטועים עמוק בהלך הרוח האינטלקטואלי של הקולנוע הצרפתי בתחילת שנות ה-60. "הגל החדש" בא כדי לרענן את הקולנוע הצרפתי בפרט, אך יצר מהפכה קולנועית רחבת היקף שהגיע לכל קצוות תבל. בתור כתב של Cahiers du Cinema בשנות ה-90, כמעט מתבקש שהונורה ירגיש את "הגל החדש הצרפתי" בעצמותיו. בכל מקרה, הוא ללא ספק בחר בדרכו של הגל החדש – הדרך שרואה בקולנוע טקסט ומבקשת לפרק את הטקסט הזה ולהשתמש במרכיביו כפי שהספרות המודרנית משתמשת במילים ופסקאות. סרטיו של הונורה מלאים מודעות עצמית, מבטים אירוניים ושעשועים פורמאליסטיים. רבים מהם משלבים סיפורים בתוך סיפורים (כטקסטים, פנטזיות או זכרונות), דמויות שמדברות ב"ספרותית" ודמויות מספר (storyteller). כשהשחקן הקבוע של הונורה, לואי גארל, מתעורר בשוט הראשון של Inside Paris וניגש למרפסת הפריזאית של בית אביו, הוא עושה זאת רק כדי להפנות מבטו למצלמה כדי לסמן את תפקידו כ"דמות המספר" בסיפור של מישהו אחר – במקרה זה, סיפורו של אחיו.

כמו רבים מסרטי הגל החדש של טריפו, גודאר ורוהמר, גם סרטיו של הונורה מתענגים על המילייה האינטלקטואלי של פריז ועל האווירה הסנובית הכרוכה בו. הונורה נהנה "לרקוד" עם שחקניו ברחובות האציליים של הבירה הצרפתית, אבל נדמה שהוא מספק כאן מחווה ברורה לשורשים שגדל לאהוב. אם אצל גודאר הכוונה הייתה להוציא את המצלמה מהאולפן אל רחובות העיר, על כל האותנטיות המשתמעת ממהלך כזה, הרי שמטרתו של הונורה היא דווקא להתרגש מהרומנטיקה שלהם, ואולי אף מהזיוף שבדימוי הקולנועי שלהם. אם גודאר וטריפו רצו לקרוץ לקולנוע ההוליוודי של הוקס והיצ'קוק ולשכתב אותו, הרי שהונורה שואף לקרוץ לסרטיהם של טריפו וגודאר. הונורה משכתב את המשכתבים וטוב לו עם זה, כי בו זמנית הוא מעדכן אותם. מה קרה לנעורים בחלוף חצי מאה? מה קרה למיניות ולאהבה בדור שלא ידע את שנות הששים, בזה שנולד לתוך עולם חדש מופלא של שחרור מיני. מה קרה למרד?

.
.


 


התשובות של הונורה מורכבות ואמיצות, וזה מה שהופך את הקולנוע שלו ליותר מסתם ניסוי אינטלקטואלי של היפסטר סינפיל. ראוי להתייחס לסרטו מ-2007, Love Songs, שבצורה הבולטת ביותר מתייחס לגל החדש הן במחוות הן בהתייחסות לקולנוע כאל טקסט. Love Songs בנוי כמיוזיקל בו הדמויות פורצות בשירה ללא הצדקה ריאליסטית. כמו מיוזיקלס קלאסיים רבים הוא מציב במרכזו סיפור אהבה קומי שמזכיר ברעיונותיו הן את ז'ול וז'ים של טריפו הן את חבורה נפרדת של גודאר. נכון, כמו בסרטים המכוננים הללו, גם סרטו של הונורה מציב משולש אהבה, או ליתר דיוק – מנאז'-א-טרואה בין צעיר לשתי נשים. את הנושא הזה מרענן הונורה באמצעות הזרקת תיאוריה קווירית שעומדת על הטשטוש בין מיניות הטרוסקסואלית למיניות הומוסקסואלית. ברגע אחד מרתק מבצע הונורה שבירה חדה מהקונבנציה כשאירוע מוות מתואר בצורה מאוד קלינית, תוך שילוב של שפה דוקומנטרית. הוא חורג בצורה מפתיעה למקום נטורליסטי שבו פרוצדורה (פינוי גופה) מחליפה את השפה הקומית-מלודרמטית של הסרט. מרגש גם לצפות בלואי גארל מופיע בשוט מחווה לסרטו של אביו, פיליפ גארל Le Revelateur מ-1968. מלבד היותו של גארל שחקן נאה ומוכשר, נוכחותו בסרטיו של הונורה מהדהדת את הנוכחות של ז'אן פייר לאו הצעיר בסרטי הגל החדש למיניהם. ההקבלה הזו נובעת הרבה מהעובדה שסגנון המשחק והפרסונה הקולנועית של השניים דומים עד מאוד.
 

   


 

Devil
 Man at Bath
 

Love Songs מציב חיי זוגיות ומשפחתיות אלטרנטיביים, והוא לא היחיד בפילמוגרפיה של הונורה שמעמיד מראה להתפרקות של המשפחה הקונבנציונאלית בשלושים השנים האחרונות. למרות שנראה כאילו הונורה מתייחס באהדה להתפרקותה של המשפחה הגרעינית, הוא לא נרתע לבקר את תוצאות ההתפרקות הזו. גם Inside Paris וגם Making Plans For Lena שהגיע לאוזן לפני חודש עוסקים בדיכאון של דמויותיהם הראשיות, על רקע משפחות נוירוטיות. נראה שהונורה מנסה להדגיש את ההיתקעות האינפנטילית של דור ילידי שנות ה-70, הרבה בזכות המתירנות של ההורים. ב-Ma Mere, לדוגמא, אי אפשר שלא להבחין בקשר הכמעט אינססטואלי בין האם (איזבל הופר) לבנה (לואי גארל). גילוי העריות הסימבולי הזה מודגש אצל הונורה ברבים מסרטיו באמצעות סיטואציות גופניות אינטימיות בין הורים לילדיהם או בין אחאים. הוא מהרהר באפשרות שהקשר היותר מדי אינטימי בין בני משפחה מקשה על הדור הצעיר לקיים מערכות זוגיות עצמאיות, אולי בגלל היחס הכפייתי מדי לאהבה וליחסים בין אישיים, אולי משום שהקן המגונן והמרפד הותיר את בני הדור הזה ילדותיים ותלותיים מדי. לנה, המגולמת ע"י קיארה מסטרויאני (בתם של קאתרין דנב ומרצ'לו מאסטרויאני וחברה טובה של כריסטוף), היא דוגמא קלאסית לאישה אבודה שמתקשה לקבל על עצמה את האחריות לחיי הזוגיות והאימהות, דווקא משום שמשפחתה המורחבת עסוקה יותר מדי בלנסות לעזור לה.

לאלה שדורשים קצת הארד-קור מהקולנוע שלהם, הונורה נעתר עם סרט קצת יותר פורנוגראפי וקצת פחות נראטיבי, שגם מכיל בתוכו את סוגיית הילדותיות, התלות והאובססיה. בהיעדר תקציב גדול, יצר הונורה את Man at Bath ב-2010, בכיכובו של שחקן הגיי-פורנו הצרפתי, פרנסואה סאגה. סרט זה, שמתרחש רובו בדירה אחת, חורג עם הום-וידיאו שהגיבור-קולנוען מצלם במהלך סיור ניו יורקי. בחלק זה של הסרט, מסטרויאני מגלמת את עצמה, ונראה שדמות הבמאי (השחקן עומאר בן סלם) היא אלטר אגו של היוצר. יש תחושה שזהו סרטו האישי ביותר של הבמאי עד כה, בו הוא חוגג עם קולנוע אקסטרימי בוטה ואמיץ שלא צריך להתיישר עם גורמי מימון כלשהם. בכך נראה שהונורה סוגר מעגל קונספטואלי אמיתי עם הגל החדש, בעשייה קולנועית נטולת חוטים, שמציבה את הבמאי כאוטר המחויב אך ורק לחזונו העצמאי.
 


 

.