20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

המלנכולים

הסרטים של בלה טאר, סוקורוב, לארס פון טרייר וטסאי מינג ליאנג עושים רע על נשמה, מנבאים את הסוף. אבל יש לזכור שכל סוף הוא גם התחלה. שמרו על אופטימיות זעירה

דניאל וייצמן (27/09/12)
 
Red
  הרמוניות ורקמייסטר

הקולנוע האירופי והאסייתי המוביל בעשור האחרון נתפס בעיני רבים כקולנוע "דיכאוני" שעוסק בקטסטרופות, במשברים ובאבדן אמונה בשמימי ובארצי. בלה טאר ההונגרי, טסאי מינג ליאנג הטיוואני, אלכסנדר סוקורוב הרוסי, לארס פון טרייר הדני ויוצרים אחרים נעשו למזוהים במיוחד עם הטון "המלנכולי" בקולנוע, שנדמה שחולש על מה שמכונה כיום קולנוע ארט-האוס. המושג ארט-האוס הפך כמעט שם נרדף לקולנוע מופשט, שהרגשות היחידים אותם הוא מסוגל ומעוניין להביע קשורים לדיכאון ומלנכוליה, ושהנושאים בהם הוא עוסק תמיד יהיו קיצו של האדם המודרני והשואה שבדרך. נדמה כי יותר מכל, הקולנוע המסוים הזה מתקיים ומרותק לחוויית הסוף של תקופתנו (סוף האמונה המסורתית, סוף התמימות, סוף המודרניות), שכמובן מלווה ברגע שאחרי הסוף – הפוסט (פוסט-מודרניזם, למשל); אך את הסוף ואת מה שעשוי לבוא אחריו אין רק להבין במונחים של הרס וחורבן, אלא גם כרגע חדש ומרגש של יצירה חיובית ואפילו אופטימית. שכן יחד עם האובדן והסבל המציפים את חווית הצפייה שלנו, היוצרים הללו מבקשים גם לנטוע בנו תקווה לחוויה חדשה של צפייה, מחשבה ורגש. הם מוצאים את האדם בתקופה של קונפליקט עם עצמו ועם אחרים על רקע אובדן הערכים הישנים וניצחון השחיתות והניוון בתרבות, במוסר ובזירה הפוליטית, והופכים את התקופה הזו לוויזואלית. חשוב לזכור שכל יצירה היא תמיד התחלה, ולעתים כדי שהתחלה שכזו תתאפשר יש להחריב את הסיטואציה הקודמת עד היסוד, או לפחות להמתין לחורבנה העצמי. במלים אחרות, הדיכאון והמלנכוליה הם אכן אפקט של העידן הפוסט-מודרני, אך לעידן זה יש אפקטים אחרים, וערכים חדשים להציע - אופטימיים ואפקטיביים לא פחות מן הקודמים.
 

החיים נעשו בלתי נסבלים, עוצמתיים מדי, איומים מדי אך גם יפהפיים מדי עבורנו. משהו בדימוי נעשה חזק מדי עבור הסיפור שהקולנוע מבקש להביא, והוא חורג וגולש מתוכו. היוצרים בהם אנו עוסקים מרותקים לחוויה העוצמתית הזו, שמצד אחד קורעת את הדמויות מן העולם בו הן חיות ומן הסיפור בו הן משתתפות, מציפה אותן ברגשות ושוללת מהן את היכולת לפעול ולהגיב לסביבתן, ומצד שני מעניקה להן כוח חדש, דרך חדשה לראות ולחוש את העולם. החוויה הזו נעשתה לעיקר הסרט ולכן הסיפור נשכח, והיוצר מואשם ב"הפשטה" וב"ניכור". אך איננו זקוקים עוד לסיפור שרק יבקש לייצג את הקטסטרופה באמצעות דיכאון ומלנכוליה, מה שיביא להגברתם הוולגרית. במקום לחשוב על הקולנוע כאמנות שאמורה לייצג רגשות, יש להבין אותו כעת כמה שמייצר אותם. את הדוגמא החזקה ביותר לכך נמצא בסרטיו של בלה טאר, מי שנתפס כנציגו המובהק של הקולנוע המופשט והמנוכר.
 

בהרמוניות ורקמייסטר, סרטו של טאר שזיכה אותו בפרסום ותהילה, אנו מוצאים את המין האנושי על ספו של אסון גדול – כל אחת מן הדמויות נושאת מונולוג ארוך על ייאוש, ניוון ואלימות המתרחשים סביב ועומדים להביא לקריסה מוחלטת של הסדר הקיים בכל רגע נתון. העיר עצמה שוממה, האדמה החקלאית עקרה, וברקע החורף המקפיא מונע כל אפשרות להתחדשות. למרות זאת, במרכז נמצא הגיבור, יאנוש, שמביט על עולם זה בפליאה והשתאות, בעיניים של משורר אינפנטילי שבוחר שלא להתאבל על עירו מרחוק, אלא להתקרב אליה וללמוד אותה מחדש. תמימותו אמנם מנוצלת והוא עצמו נעשה קורבן של תושבי העיר, אך זוהי אינה הנקודה אליה מוביל הסרט. בשוטטות אקראית בעיר נתקל יאנוש במופע נודד המציג לראווה גופת לוויתן, והוא נכנס לתוך חדר התצוגה כדי להיווכח ב"יצירה הגדולה והמוזרה של האל". ארשת פניו וקימורי גופו אדיר הממדים של הלוויתן מעוררים רגש עמוק ביאנוש, עמוק יותר מן המלנכוליה והדיכאון שעוטפים את שאר תושבי העיר הרדומים. שיאו של הסרט מתרחש דווקא במפגש עם גוויה, ומבקש לעורר את הצופה ולהדגיש את האופי האופטימי של החוויה הזו. שכן רק לאחר חווית העצב והמוות כחזרה נצחית, מסוגל יאנוש לייצר (בתוך החזרה הזו) רגע חדש, אירוע מיוחד במינו שיופיו אינו פוסח על הצופה. רק לאחר שנשללו ממנו הכוחות הישנים לפעול ולהגיב לסביבה שלו וכניסתו לתוך המעגל הדיכאוני, הופך יאנוש את חווית השעבוד הזו לכוח אקטיבי שמסוגל לייצר בעצמו את הרגע החדש.
רק לאחר ההבנה שאנו נמצאים בתוך חזרה נצחית אנו מסוגלים להיעשות אקטיביים כדי לשלוט עליה.
.
.


 


חזרה זו מעסיקה גם את לארס פון טרייר בסרטו האחרון, מלנכוליה, שעצם שמו מפתה את הצופה להאמין שלפניו סרט נוסף החוגג את סופנו. פון טרייר מחלק את העולם הרגשי של הסרט דרך שתי הדמויות הראשיות – הכלה הצעירה והדיכאונית, ואחותה היציבה אך ההיסטרית לעתים, כשברקע הכוכב הכחול המסתורי שאל אורו נמשכות השתיים. כל אחת מהן לכודה וספונה בעולמה – הצעירה אינה מסוגלת באמת להתחתן מפני שהיא אינה מוצאת טעם לחייה, והמבוגרת אינה מצליחה לשלוט בסערתה הרגשית מול התקרבותו של הכוכב שהולך ונעשה מאיים. ככל שהוא מתקרב לכדור הארץ, הכוכב משנה את תפיסתן של שתי הנשים ומערער את עולמן הרגשי, כך שהדיכאון של האחת נעשה להשלמה עם המצב, והיציבות המזויפת של השנייה עוברת היסטריזציה גרוטסקית המסרבת להכיר במתרחש סביב. דווקא כאשר היא במצבה הכאוטי והמופנם ביותר, מסוגלת הכלה להתעמת עם הסוף ולחבק אותו, בלי להכחיש את הדיכאון העמוק בו היא נמצאת. עבורה המלנכוליה היא צורה של קיום ותקשורת עם אחרים, שהופכת לבסוף לחיובית.
 


 

Devil
 החור
 

את הכאוטיות המאפיינת מצב של "סוף" מיטיב לתאר טסאי מינג ליאנג בסרטיו – הערים הנטושות, הבניינים המתפוררים והתשתיות העלובות הופכים לאתרים של משחק וחיזור, מה שממיר את ההזנחה ליתרון. ב-החור הופך החור המשותף לרצפתו של דייר אחד ולתקרה של דיירת אחרת לאזור של הצצה הדדית ותקשורת, שלבסוף מציל את חייו של אחד מהם. בעננה הפכפכה ההתעסקות האינסופית עם בקבוקי המים האוזלים היא צורה של אמנות ומשחק, וב-I Don't Want To Sleep Alone, חיי המהגרים הנודדים מבניין נטוש אחד לאחר הופכים לריקוד אינסופי סביב המזרן הנייד. טסאי נהנה להתבונן בחייהם של נוודים ומתבודדים, הבוחרים להישאר מאחור לאחר שהכול הסתיים, ולבסוף מוצאים אחד את השני. יחד עם ההנאה וההומור הניכרים בסרטיו, טסאי אינו מוותר על הסיטואציה הקשה בה הם נמצאים, אלא מבצע בה טרנספורמציה – עבודת המהגרים הסיזיפית מומרת לריקוד, הניכור והעצב הופכים לשמחה ולצחוק, ובאמצעות המרחק מתאפשרת לבסוף שיחה ואינטימיות.

השילוב בין קלילות וכבדות, בין צחוק וניכור ובין עבודה וריקוד העסיק גם את אלכסנדר סוקורוב, שסרטו האחרון, פאוסט, חוגג את החיים בצל המוות, אך גם את המוות לאור החיים. פאוסט והשטן מטיילים יחדיו ובוחנים מקרוב את אוצרות התרבות האנושית כדי לשאול האם אלו מסוגלים להעניק תוקף וטעם לחיים. פאוסט הדיכאוני חרד לחייו, בעוד השטן חוגג ללא עכבות, כך שהתפקידים של השניים מתהפכים במובן מסוים. האדם אמנם הוא מבשר ונושא דגל החיים, אך אלו חיים חלשים ופאסיביים הנאחזים בסיסמאות מספרי המדע והפילוסופיה. השטן לעומתו הופך את הרוע והאגרסיביות שלו לשלילה של החיים החלשים הללו וחיוב של חיים חזקים ואקטיביים. אמביוולנטיות זו מלווה את הצופה לאורך כל הסרט, כך שהשאלה בה מתחבט פאוסט אינה מקבלת מענה במובן המקובל. כל עוד הוא שואל על טעם החיים, פאוסט מתכנס בתוך חייו העלובים, אך אם יבקש לזנוח את השאלה או לחלופין לענות על השאלה בצורה של ריקוד והומור כמו השטן, הוא יוכל לגלות מחדש את החיים. בכל הסרטים הללו אנו מבחינים בשקיעתו של הקולנוע כאמנות מייצגת ועליית אופייה היצרני – יצירת ערכים חדשים, אסתטיקה חדשה ודימויים חדשים לא-נראטיביים. אם נאמץ את הערכים הללו, נגלה עולם אחר של קולנוע המציע שפע של דרכים חדשות לראות, לחוש ולחשוב.
 


 


 

.