25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Headshot  

סרטו החדש של פנ-אק רטאנארואנג הוא תעלומה מהפנטת: מצד אחד פילם-נואר בהטיה קלאסית, מצד שני מותחן פילוסופי שמסרב להיות נאמן להגיון. קבלו את סרט אוקטובר של האוזן השלישית

ערן קידר (03/10/12)
 
Red
  Headshot 

הנטייה הטבעית של הצופה הממוצע היא לדרוש מסרטים להציג את עצמם לפני שהם פותחים את ליבם, לסמן את המקום שלהם. הרצון הבסיסי וה"מסורתי" ביותר הוא להבין "על מה הסרט", את הסיפור שלו, כבר בדקותיו הראשונות. רבים אוהבים להישאר נאמנים לאריסטו, או ליתר דיוק – לרוברט מק'קי ולסמינרים הפופולאריים שלו. גם מי שכבר מוכן לאתגרים, מקווה להבין באיזו טריטוריה הוא מתהלך: זו של קולנוע הז'אנרים או זו של האמנות המופשטת, זו של הקומדיה הרומנטית או זו של המותחן הסהרורי או זו של הסאטירה החברתית. וכולנו רוצים קוהרנטיות והיגיון פנימי, ואם אין היגיון שתהיה לזה הצדקה. האמת היא שחריגה מהדרישות הללו מסכנת את היוצר. טריטוריות בלתי כבושות מאיימות יותר. מדי פעם זה מצליח – המשלחת האמיצה אל נבכי המאפליה. לפנ-אק רטאנארואנג זה הצליח משום שהוא במאי עם חזון ויזואלי מרשים ועומק אינטלקטואלי ורגשי.
 

Headshot אולי מתפתח כסוג של מותחן נואר סטנדרטי, אבל מי שיתעקש להמשיך לפענח אותו ככזה עלול להתאכזב. זה מה שניסו לעשות לורטיגו בזמנו, כשהסרט כשל אצל המבקרים ואצל הקהלים כאחד. השנה התבשרנו שהוא נבחר לסרט הטוב ביותר מכל הזמנים ברשימה הקבועה שיוצר מגזין "סייט אנד סאונד" מדי כמה שנים. הנפש היא מקום כאוטי, חסר היגיון, נתון לקפריזות. זוהי טריטוריה מופשטת שקוראת לאמני קולנוע מופשטים, אבל יש את אלה שטרחו לגייס דווקא את קולנוע הז'אנרים כדי לתאר אותה, פעמים רבות את המותחן. זה מה שעשה היצ'קוק בורטיגו, זה מה שעשה לינץ' בקטיפה כחולה וזה מה שעושה רטאנארואנג בסרטו האחרון.
 

הסיפור קופץ בין כמה נקודות זמן (מה שתורם לבלבול מסוים, ללא ספק) בבואו לתאר את תלאותיו של שוטר מופלל, המוצא עצמו בצידו השני של החוק, כ"מומחה להתנקשות" (רוצח שכיר בעברית פשוטה). הבעיה היא שגם מעשה ההתנקשות שהוא מבצע בתחפושת של נזיר בודהיסטי מוביל אותו להסתבך עם משפחתו של הנרצח. נראה שטול – זהו שמו של הגיבור – נידון להתעמרות תמידית, שלא לדבר על כך שכל סיכוי למימושה של אהבה בא אל קיצו במוות או רצח מדומה. כמו איוב, טול חש על בשרו את העיקרון שהאדם נידון לסבל ושהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום. הרעיון הזה בהקשרו לתרבות התאילנדית ובהתייחסות אל עולם הנזירות, מעורר פרשנות מעט שונה עבור המותחן האפל הזה. במיוחד לאחר שמתגלים כל מיני חורים וחולשות בעלילה, ניתן לראות בו סוג של אלגוריה בודהיסטית יותר מאשר מותחן פשע סטנדרטי. זהו לא סרט על תופעה חברתית וגם לא fun אסקפיסטי, אלא חזיון פילוסופי שפולש למימדים סוריאליסטיים למדי.
 


 


סרטו של רטאנארואנג מציב גיבור שנדמה כישות מתגלגלת, כזו שמתה ומתעוררת לתחייה כל פעם בגוף חדש. במהלך ההתנקשות שהוא מבצע, נורה טול בראשו ונדמה כי הוא סיים את חייו, רק כדי להתעורר כבריאה חדשה בעלת תכונה פיזיולוגית ייחודית – הוא רואה הכל הפוך. בעין, כפי שניתן להדגים באמצעות הקמרה אובסקורה (המנגנון הבסיסי של כל מצלמה), מתקבלת תמונה הפוכה של האובייקטים הנצפים, והמוח הוא זה שהופך אותם חזרה. הפגיעה המוחית שחווה טול לא מאפשרת לו לבצע את ההמרה הזו. האם מדובר בנכות או שמא במעבר למצב תודעתי מפותח יותר? תהליך התפיסה שמתחולל במוחנו מאפשר לנו לחיות את הסדר הקיומי, אבל מה אם המציאות היא רק אשליה? מה אם האמת טמונה דווקא בכאוס? בעמידתו האיתנה מאחורי החוק כשוטר, טול לוקח חלק באשליה שהקוד המוסרי בדבר קדושתם של החיים מקוים על ידו. כשהוא מגלה שהחוק והמוסר לא בהכרח הולכים יד ביד, הוא עובר צד בתהליך שחושף בפניו את הכאוס הקיומי, תהליך שמוביל לשינוי הדרסטי בראייה שלו. עכשיו טול לומד לשלוט ב"נכות" שלו, שכמו אצל תרזיאס, הזקן העיוור מהטרגדיות היווניות, מאפשרת לו לראות את "הנסתר", לחקור את המשמעויות העמוקות יותר של החיים. אפשר לראות במסע התלאות שעובר טול מסע שמהדהד את מסעו של סידהארטה גאוטאמה בדרך להארה, בדרך להפיכתו לבודהא. תחושה זו מתחזקת ברגע שבו הוא מצטרף למנזר ומוותר על כלי נשקו. את המסע האלים שלו ניתן להקביל גם לעקרון הסמסרה האופייני לחשיבה ההינדואיסטית והבודהיסטית. "סמסרה" – הזרימה התמידית – היא התהליך המעגלי שכולל לידה, חיים, מוות וגלגול נשמות, כשהרעיון הבודהיסטי המרכזי הוא לחיות חיים של חקירה מתמדת והתחזקות מוסרית שיביאו להארה, הפסקת הסמסרה והגעה לנירוואנה.
 

לא פעם רואים בבודהיזם יותר מעוד דת. למעשה ניתן לראות במשנתו של הבודהא פילוסופיה שמטרתה להביא להפחתה של הסבל באמצעות חקירה עצמית והתבוננות פנימה אל תוך הנפש, תוך כדי ויתור על הצרכים הליבידינלים והפחתת הפחד מהמוות (עד כדי ביטולו של הפחד הזה). במובן זה ניתן לראות בבודהיזם סוג של מקדים רוחני לפילוסופיה של שפינוזה ולחזון הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. שפתו האודיו-ויזואלית של הקולנוע מאפשרת לו לדבר בשפת החלום, על הארכיטיפים והמשמעויות הנפשיות הטמונות בהסמלה שלו, ונראה כי ראוי לפענח את Headshot במונחים שטבעו פרויד, יונג ותלמידיהם. התכנים הפסיכו-דינאמיים של הפילם-נואר נידונו בפרוטרוט בתולדות המחקר הקולנועי, על תפקידיהם הסימבוליים של הגיבור-בלש ושל האישה הפאטאלית שמפתה אותו. כל אלה מתקיימים ב-Headshot, שכמו בן נאמן לפילם-נואר ההוליוודי הקלאסי מתאר עולם "הפוך", עולם שבו הטוב הוא רע והרע הוא טוב ואי אפשר לסמוך על המציאות החיצונית המתעתעת. הצילום האקספרסיבי העז של הסרט מדגיש את החוויה הפסיכדלית הזו, שבה כל כניסה ליער היא כניסה אל הלא-מודע וכל אקדח מסמן את כוחו הליבידינלי של הפאלוס. אלא שמאחורי הגיהינום-עלי-אדמות הזה, עמוק בתוך הסיוט המחזורי, מסתתרת תקווה להתעלות על הסבל, להביט למוות בלבן של העין ולהגיע לשלווה המיוחלת.