24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

איפה ברוס וויליס כשצריך אותו?

לאחר מתקפות הטרור של ספטמבר 2001, קרה משהו לאקשן האמריקאי. עשור עבר, ונראה שהנוקמים חוזרים לבעוט בישבנים

ענת הררי (10/10/12)
 
Red
  ליאם ניסן ב"החטופה"

ז'אנר קולנועי טבעו להשתנות כמובן, כמו האנשים שעושים אותו, כמו האנשים שצורכים אותו. ז'אנר האימה עובד שעות נוספות כשהפחד מהעולם האמיתי עולה על גדותיו; הדרמה משנה פניה שוב ושוב - מתיאטרון מצולם לריאליזם סמי-דוקומנטרי ובחזרה; מה שמצחיק אותנו אמנם נשאר בבסיסו כמעט זהה, אבל הסמנטיקה הקומית משתנה כל הזמן. גם ז'אנר סרטי הפעולה עובר תהליכים מעניינים של שינוי, והאמת שכבר כמעט חשבנו שהוא חולף לו מן העולם. כמו שזה נראה היום, אולי כדאי שנחכה קצת עם ההספדים.

יש משהו נקי ומנחם מאוד בסרטי פעולה. יש טובים, יש רעים, יש קונפליקט ברור, משהו מתפוצץ בעוז והדר (אם אפשר שזה יהיה מבנה ממשלתי איקוני כלשהו אז יופי), דם נשפך, שנינויות נזרקות לאוויר, יש איזה מרדף בריא, ובסוף ננצח. הטובים, זאת אומרת, שבתרגיל פשוט של השלכה הם, כמובן, אנחנו. בערך מאמצע שנות ה-80 ועד שנת 2000, הקולנוע האמריקאי ההוליוודי הביא את הנוסחא היחסית נקייה הזו לשלמות בלוק-באסטרית אדירה, עד כדי כך שבכל שנה נתונה היו לפחות חמישה סרטי אקשן מדוברים ואהודים מאוד, בכיכובם של כמה מהסטארים הכבדים של הוליווד.  אפשר בקלות להתייחס לתקופה הזו כתור הזהב של האקשן האמריקאי - ארה"ב של קלינטון נחה לה במרינדה של כוח ושביעות רצון יחסית, והאמריקאים, כמונו, אהבו את הגיבורים שלהם אינדיבידואלים, חריפים, מגנט אנושי להתפוצצויות-על, וחשוב מכל, מנצחים.  

אין ספק שאירועי ה-11 בספטמבר 2001, האיצו באופן מיידי כמעט את קיצו של גיבור האקשן האמריקאי הכל-יכול, לפחות כפי שהכרנו אותו. האפקט היה כה חזק, שעיתון אמריקאי גדול יצא בכותרת ראשית ששאלה, בניסוח חופשי - "איפה היה ברוס וויליס כשהיינו צריכים אותו?". על השפעת אסון התאומים על החברה האמריקאית דובר רבות ועוד ידובר ככל הנראה, אך לענייננו - מוכנותו של הצופה האמריקאי לדברים מתפוצצים התנדפה כמעט מיד. במקביל לאובדן האמונה הבסיסית כל כך בניצחונם של ה"טובים" על ה"רעים", המציאות הייתה קרובה מדי וחריפה מדי. השפעה מהותית נוספת על הקולנוע שבא לאחר מכן, כמעט בכל הז'אנרים, קשורה בכך שהאירוע תועד באמצעות אינספור מצלמות ביתיות וטלפונים סלולאריים, מה שפתח את הדלת לקולנוע היפר-ריאליסטי. כך נדחקו לפינה, באופן טבעי, עלילות גבורה מופרכות, מה שאפשר טרנספורמציה לאקשן קצת אחר. סדרת ג'ייסון בורן למשל, היא ניסיון מעניין (שגם הצליח) ליצור גיבור אינדיבידואלי ועדיין בלתי מנוצח. האקשן וירטואוזי שם דווקא בגלל שהוא צנוע למדי (מרדף מכוניות במיני מיינור שמקסימום הורידה על הדרך איזו מראה או שתיים - זו בהחלט הברקה), ודווקא משום שאין לגיבור צורך להציל אינספור אנשים חפים מפשע, אלא בעיקר את עצמו. יותר מזה, העולם האפור-כחול שסובב אותו כבר נראה ממש כמו שלנו, באסתטיקה ריאליסטית ותזזיתית, כזו שהתרחקה מאוד ממאפייני המצלמה ההוליוודית היציבה של שנות ה-90. חמש שנים מאוחר יותר ראינו איך האסתטיקה הזו קיבלה זריקת מרץ ב -חטופה עם ליאם ניסן. המלחמה האגרסיבית של איש אחד להציל את בתו המתבגרת מסחר בנשים אמנם נטולת מעצורים, כיאה לגיבור האקשן הקלאסי, אבל מרבית הפעולה מתרחשת ברדיוס המיידי של העמלק הזועם הזה, בלי כלי נשק מופרכים או משאיות מתפוצצות..
.


 


חזרה היו גם סדרות סרטי אקשן שהתחילו בניינטיז (או לפני), שהמשיכו אל העשור הראשון של שנות האלפיים ועברו שינויים סגנוניים ותכניים מהותיים. בקזינו רויאל ג'יימס בונד עדיין שרמנטי, אבל עושה טעויות של טירון, באקשן קצת פחות מסוגנן ונקי, שכולל הזעה, הומואירוטיקה וכאבי ביצים. באחת מסצנות הפתיחה שבה הוא רודף אחר אפריקאי שקופץ בין קורות בניין, בונד אפילו לא טורח להתרומם, ופשוט רץ דרך הקיר. במשימה בלתי אפשרית, ששייכת עדיין לאקשן מופרך בבסיסו, כבר לא מפריחים יונים אלא מתמודדים מול טרוריזם מודרני, עם גיבור שחוטף על ימין ועל שמאל ועושה טעויות כל הזמן.

והיו כמובן עוד דרכים לעשות סרטי פעולה, כי אי אפשר באמת להפסיק את כל הבלגאן הזה; חלק מהסרטים זכו ליהנות מהיתרון הטכנולוגי ומהשיפורים המהירים שנעשו באפקטים המיוחדים, ביניהם סדרת מהיר ועצבני עם וין דיזל, שממשיכה לעשור הבא. מהמאוחרים אפשר גם לדבר על בלתי נשכחים 1+2 של סילבסטר סטאלון (במין פגישת מחזור של כל ענקי האקשן של ה-80 וה-90) - מחווה על מחווה שלא לוקחת את עצמה ברצינות פרט לאקשן עצמו. מבין אינספור סרטי אקשן סוג ב', חלקם טובים יותר, רובם פחות, היו כמה שבלטו וגנבו את ההצגה, כמו סדרת המשלח עם ג'ייסון סטהת'ם שהוכיחה שוב שמה שאנשים אוהבים זה אקשן מחוספס וישיר. היו גם כמה קומדיות אקשן משובחות, מעין דרך צדדית לייצר סצנות פעולה שלא היו מביישות את השוורצנגר הממוצע, ביניהן החבר'ה האחרים שעושה הומאז' אדיר לסצנות האקשן המוגזמות של שנות ה-90 כבר מהרגע הראשון. באופן כללי מוקדש הסרט כולו לאותן דמויות שוליים לוזריות שאף אחד לא באמת זוכר את שמן, שחוטפות כדור, בדרך כלל די בהתחלה (אם אפשר - בישבן), ואז הולכות להיות ניצבות בסרט אחר. גם רחוב ג'אמפ 21 שיצא השנה, המבוסס בחופשיות על סדרת הקאלט העונה לאותו שם, קורץ במידה רבה לרעיון הדברים המתפוצצים. הרי בניינטיז מספיק היה בזוג אופניים שיתנגשו בקאנו חונה כדי להפיק פיצוץ על; לכן כשגיבורי הסרט לוקחים חלק במרדפים שונים ושום דבר לא מתפוצץ הם מוצאים שזה מוזר מאוד. אי אפשר שלא להזכיר גם את טוני סקוט המנוח, במאי האקשן היחיד שהמשיך, בדרכו, לעשות קולנוע בניחוח ניינטיז אמיתי, רק עם אפקטים טובים יותר והרבה דנזל וושינגטון, ביניהם נקמה בוערת ודז'ה וו. אף אחד מהם לא יצירת מופת, אבל כולם אקשן קלאסי עטוף בצלופן CGI צבעוני ומספק. 
 


 

Devil
 הנוקמים
 

אם כבר דיברנו על אקשן שזולג למיינסטרים בדרכים חלופיות, הרי שדווקא סרטי הקומיקס של העשור האחרון גונבים לא אחת את ההצגה. הסיבות ברורות למדי – זהו ז'אנר אסקפיסטי מובהק שמאפשר התבוננות על עולמות מקבילים, דמויי העולם שלנו. היו המון כאלה בעשור האחרון – טרילוגיית באטמן המשובחת של כריסטופר נולאן, מספר עיבודי אקס-מן משמחים (האחרון שבהם הוא אקס-מן: ההתחלה של מת'יו ווהן שעשה גם את קיק אס ה"שחור" יותר), יותר מידי רובוטריקים מבית היוצר של מייקל ביי, עיר החטאים האלים והמסוגנן של רוברט רודריגז, השומרים המרהיב של זאק סניידר, וכמובן סדרת Marvel הפופולארית, שכוללת את איירון מן (1+2), ת'ור, וקפטן אמריקה. הנוקמים  - הקליימקס של סאגת גיבורי העל של מארבל, הגיע לא מזמן למדפי האוזן, והוא, דרך אגב, מסמן דווקא חזרה מסוימת לאקשן של שנות התשעים, אבל כזה עם מקצה שיפורים. שוב הטובים מול הרעים, שוב שנינויות, שוב דמויות שקל לחבב (בעיקר את הענק הירוק הזה, ממש דובון אכפת לי), ושוב אקשן מונומנטאלי.

אם נרצה להעמיק קצת בעניין הנוקמים, מדובר אמנם בקבוצה של גיבורים שעובדת בשיתוף פעולה כדי להציל את העולם (לכאורה רעיון שדוחק את האינדיבידואליות הכל כך אמריקאית לפינה), אבל שה"מאבק" או ה"דיאלוג" בין שני הכוחות בו, אינו דווקא כזה של טובים מול רעים. לוקי –"האיש הרע" (בנו של אודין ואחיו המאומץ של ת'ור) הוא בסך הכל די חביב - קצת ממורמר, קצת צמא לתשומת לב ודי נאה (באופן מפתיע, ברוסיה הוא הדמות המוערצת ביותר בסרט). מה שחשוב יותר הוא העובדה שהדיאלוג המעניין כאן הוא בין שני רעיונות – בין קפטן אמריקה (כריס אוונס) לאיירון מן (רוברט דאוני ג'וניור, שיחיה). הראשון הוא המנהיג המוסרי של הקבוצה, שקפא לו אי שם בשנות ה-40 והתעורר לעולם מודרני ציני - כולו קפסולה מהודקת של אמריקה הישנה והטובה – "הערכית". השני – פילנתרופ אמנם, אבל גם נרקיסיסט קפיטליסטי מתנשא, שמעדיף לעבוד לבד. ואז נשאלת השאלה – האם האחרון, יצור אגואיסטי שכמוהו, מסוגל "לחטוף אחד בשביל החבר'ה"? מיתוס ההקרבה האמריקאי בזעיר אנפין או בשקל וחצי? תחליטו אתם.

משהו שקורה בסרט הזה ללא הפסקה, דרך אגב, הוא שדברים מתנפצים ועולים באש. זה מעלה את המחשבה שהקהל האמריקאי כבר מוכן, בקולנוע לפחות, להתרסקות קולוסאלית של ערים שלמות, כל עוד ה"טוב" שוב מנצח, מן הסתם. הזיכרון האנושי הוא קצר, ולמרות שמרבית הילדים בעולם המערבי של היום הם כאלה שנולדו לעולם שמודע היטב לטרור, הם לא חוו את שוק ה-11 בספטמבר על בשרם. מסיבה זו, יש סיכוי למוכנות גדולה יותר מבחינתם לחזרה אל סצנות הרס מגאלומניות. קרקע כזו יכולה לאפשר, די בקלות, את עלייתו המחודשת של הז'אנר בצורתו האייטיזית, ואת החזרה אל הנוסחא הברורה של טובים מול רעים. יש רק לקוות שאת מה שכבר למדנו בכל זאת בעשור האחרון אי אפשר יהיה לקחת, ואז אולי יש סיכוי שנפגוש בקרוב גיבור פעולה ראוי מזן חדש, אולי אפילו בלי גרביונים.

 


 


 

.