23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אורות הבמאי: מארק וג'יי דופלאס

תוך פחות מעשור הפכו האחים ג'יי ומארק דופלאס ליוצרי קומדיה מהמבריקים בשוק הסרטים האמריקאי, דווקא בגלל שהם מוותרים על חוקי השוק לטובת קולנוע דל-תקציב הנשען על דיאלוגים. הילדים המגודלים שלהם מצליחים לצבוט את הנשמה כל פעם מחדש

ערן קידר (16/10/12)
 
Red
 The Puffy Chair

אי אפשר לטעות – ההייפ בעשור החולף בקומדיה האמריקאית נוצר סביב הילדים המגודלים, או ליתר דיוק – גברים בוגרים שמתנהגים כמו ילדים בני 15, שמוצאים מפלט ב"ברומאנס" (bromance = "romance" between "brothers"), שמתקשים לצאת מבית הוריהם, שלא לדבר על לקיים מערכות יחסים זוגיות. אלה ילדי האייטיז שגדלו עם פאק-מן בקומודור ועם לוק סקייווקר תלוי מעל המיטה. הם כפייתיים, אינפנטילים, נזקקים, חרמנים במידה לא מבוטלת, מתגעגעים לנעוריהם ובעיקר חסרי אחריות. צ'אק ובאק, אחים חורגים, בתול בן 40, מגודלים והסדרה הפמלייה הם רק כמה דוגמאות בולטות בטרנד האופנתי הזה, שצמח יחד עם אדם סנדלר, בן סטילר, סטיב קארל וויל פארל; אבל אם יש מישהו שראוי להדגיש בתחום, הרי שאלה האחים ג'יי ומארק דופלאס, דווקא בגלל שהם מביאים רגישות ייחודית וחכמת חיים לא מבוטלת.

הדופלאסים התחילו בקצה ה"אוונגרדי" של האינדי, ובתחילה נחשבו לחלק מקבוצת היוצרים שזכתה לשם Mumblecore. בשנת 2005, הוקרנו מספר סרטים אמריקאים דלי תקציב במסגרת פסטיבל  South by Southwest שבאוסטין טקסס, ביניהם סרטו השני של אנדריו בוז'אלסקי - Mutual Appreciation , סרטו של של ג'ו סוונברג, Kissing on the Mouth  וסרט הביכורים של ג'יי ומארק – The Puffy Chair. בלי להתכוון נוצרה "תנועה" קולנועית שבאה לחתור תחת הניסיון של האינדי להתחרות בזוהר והמושלמות הטכנית של הוליווד. הם צולמו בצורה מחוספסת והביאו איתם גלריה של שחקנים צעירים ולא מוכרים. בלי שהם התכוונו לכך בכלל, הביקורת המשולהבת הדביקה להם את השם Mumblecore והשאר זה היסטוריה (למתעניינים: השם הבולט הנוסף בחונטה הזו הוא אהרון כץ). The Puffy Chair הוא קומדיה אינטליגנטית בה צעיר ניו יורקי נוסע יחד עם זוגתו לקנות רהיט אולד-סקול עבור אביו – כורסא יד-שנייה מאיזה מחסן עלום בקרוליינה, אותה מצא ב-eBay.  והרי לכם אקט כפייתי מהזן האספני שכל כך מאפיין את דור ה-X, זה שגדל בשפע של סוף המאה ה-20 ועידן קלינטון. הסרט מבוסס על דיאלוגים חכמים בסטים זולים לגמרי, כשאת הסיום צילמו האחים בבית הוריהם, ושתפו את אמא ואבא ביצירה. השימוש של הדופלאסים באימפרוביזציה ניכר בהחלט, והוא ממשיך להיות שיטה לאורך כל הפילמוגרפיה שלהם, גם כשהם חורגים לעסוק באימה בסרטם השני, Baghead.
 


 


Baghead הוא אמנם החריג ביצירת האחים, אבל גם בו האימה היא רק תירוץ לעיסוק במערכות יחסים וביחסי גברים-נשים בכלל. אלמנט בולט בסרט זה, שהופך להיות עמוד השדרה של הדופלאסים, הוא העיסוק באנדר-דוג. ב-Baghead החוליה הגברית החלשה היא דמותו של השחקן הקבוע של הדופלאסים, סטיב זיסיס, שחוזר לפונקציה הזו בסרטם האחרון עד כה – Do Deca Pentathlon (אם כי שם הוא לא האנדר-דוג היחיד). בסרטם השלישי, Cyrus, נכנס ג'ון סי. ריילי לתפקיד ה"ליימעך" וב-Jeff, Who Lives at Home, זהו ג'ייסון סיגל שמגלם את תפקיד הגבר המגודל שחי במרתף של אמו. באמצעות דיאלוגים מושחזים וסיטואציות קומיות מרעננות, בונים הבמאים פורטרטים של גברים דיספונקציונאליים נוגעים ללב שלא מסוגלים להתנתק מחבל התבור. סיירוס, שנותן את שמו לסרטם השלישי, הוא צעיר כבד גוף שהצליח לנתק את אמו החד-הורית מהכמיהות הרומנטיות-מיניות שלה לטובת המשך קיומה של מערכת סימביוטית ביניהם, למרות שהוא כבר בגיר. כשהיא מנסה בחשאיות לא מבוטלת להכניס גבר חדש לחייה, יוצאת מסיירוס "מפלצת" מניפולטיבית שמטרתה לטרפד את הקשר הרומנטי המתהווה. 
 


 

Devil
Do Deca Pentathlon
 

כמו סיירוס, גם ג'ף וגם ג'רמי ב-Do Deca מתקשים לצאת מהרחם. ג'ף הוא מובטל שחי בהכרה שכל מיני דברים שקורים לו הם "סימנים" עם משמעות, כמו בסרט סיינס של שייאמאלאן. נראה שהוא עדיין חי בעולם של משחקי הילדות – עולם שבו יש טשטוש בין מציאות לפנטזיה. אחיו הגדול אמנם נשוי, אבל לאו דווקא משום שהצליח להתנתק מהמרחב הילדותי. בניגוד לדעתה של אשתו המיואשת, הוא עושה החלטה כלכלית לא נבונה כשהוא רוכש מכונית ספורט יקרה מדי עבור כיסו ונוהג בה כאילו הייתה מכונית מתנגשת בלונה פארק (הוא אכן מסיים את הנסיעה הראשונה בתוך עץ). כמוהם, ג'רמי ב-Do Deca לא מצליח להתגבר על תחרות בלתי פתורה בינו לבין אחיו, וסוחף את האח לחידושה. במהלך ביקור של מארק (במקרה גם שמו האמיתי של הבמאי?) בבית אמם, גורר אותו ג'רמי, בניגוד מוחלט לרצונו ההתחלתי, לסיים תחרות ספורטיבית בת 25 מקצועות, שאף פעם לא הגיעה לכדי מיצוי. התחרות הספורטיבית אותה הם מנסים להוציא לפועל מתחת לאפה של אשתו של מארק, היא כמובן אלגוריה לתחרות הפסיכולוגית השוררת באופן כללי בין אחאים. כדי להתבגר בחיים, צריך למצות את התחרות הזו, להביא אותה אל פרקה.
 

דמות ה-slacker הפוסט-אייטיזי הפכה להיות דמות מרכזית בקומדיה האמריקאית (ראו גם את הפילמוגרפיה של קווין סמית' וריצ'ארד לינקלייטר), אבל מה שבולט ביצירתם של האחים דופלאס הוא כישרון יוצא דופן לאמירות מעמיקות על המקורות הפסיכולוגיים להתהוותה. ה-slacker שלהם הוא תוצר של אימהות מחבקת-חונקת, למשל, ודמות האם בשלושת סרטיהם האחרונים היא דמות עגולה ובעלת חשיבות. מה שיפה אצלם זה שהביקורת כלפי האם אף פעם לא מהולה במרמור או האשמה, ובטוח לו במיזוגיניזם. בדרך כלל, בעיותיהם של הילדים המגודלים נובעים מהיותה של האמא "אם טובה מדי", כזו שמשתפת פעולה עם רצונותיהם האינפנטיליים של ילדיה, גם כשזה עומד בניגוד לאינטרס הנפשי של כולם. ייאמר לזכותם, שלמרות שהגברים הם המרכזיים בסרטיהם, גם דמויות האם זוכות לייצוג מורכב ולתהליך אישי של התבגרות, שלא נופל מהתהליך של בניהם. העובדה שהאבות בכלל לא נוכחים בסרטיהם, מדגישה את המהפך הגדול שעברה החברה האמריקאית בשלושים השנים האחרונות, כשלמעלה ממחצית האוכלוסייה מתגרשת. הם מתארים חברה שבה רגשות האשם על פירוק המשפחה (או על אי-קיומה במתכונת המסורתית מלכתחילה), מובילים ליצירה של שכבת גברים מעוכבים, הזויים, ילדותיים עד העצם אבל תמיד מעוררי אמפטיה. בסופו של דבר הם מסמנים את הגיבור האמריקאי החדש הזה בצורה עקבית ואפקטיבית, דווקא משום שהם פועלים מחוץ למוסכמות הקולנוע ההוליוודי המלוטש, ותוך כדי הדגשה של מבע דוקו-ריאליסטי משכנע.


 


 


 

.