20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הוצאות מחודשות: השנה שהייתה

מספר סרטים ישנים מבריקים זכו השנה לצאת במהדורות דיוידי, באיכויות מרשימות. האוזן מזמינה את לקוחותיה לנבור קצת בארכיון 

ערן קידר (21/11/12)
 
Red
The Devils  

החיים לעיתים נדמה שאחרי כל כך הרבה שנות דיוידי, יצאו לאוויר העולם כל יצירות המופת מן העבר. כמובן שזו אשליה גדולה שניתן לפוצץ רק ממבט חטוף בפילמוגרפיות של יוצרים בולטים באתר imdb. בנוסף על אלה, היו יוצרים לא פחות ממבריקים, חלקם זכו להערכה בחייהם, שההיסטוריה בלעה בלי להותיר עקבות. הם הפסיקו לעשות סרטים, השנים עברו חלפו, ודורות חדשים של צופים "לא ידעו את משה". בזכות היסטוריונים, מבקרים, חוקרים וסתם פריקים ואספנים, חלק מהסרטים הללו צפים על פני השטח. מזל שיש מהדורות מדהימות כמו קריטריון, BFI ו-Masters of Cinema, שבאקטים ארכיאולוגיים מעלים באוב סרטים שאו נשכחו, או צונזרו או נעלמו בארכיונים רקובים, על מנת לשחזר את העותקים עבור קהלים עכשוויים. להלן כמה המלצות לסרטים ישנים שיצאו השנה במהדורות דיוידי, רובם לראשונה בפורמט של צפייה ביתית. 

The Devils

הנה באה האורגיה לה ציפינו כל כך הרבה שנים. קן ראסל הוא ללא ספק אחד הפרובוקטורים הגדולים שידע הקולנוע הבריטי, אבל סרטו השדים המבוסס על רומן של אלדוס הקסלי (עולם חדש מופלא) ועל מחזה של ג'ון וויטינג מ-1960, חטף הכי הרבה זבנגים מהצנזורה. למעשה, מעבר לעובדה שנאסר להקרנה במקומות רבים ובמקומות אחרים נחתך באופן דרקוני, הוא לא ידע הפצה ביתית מימיו... עד השנה. הסרט מביא את סיפורו האמיתי של כומר קתולי בשם אורבן גרנדייה – איש דת נערץ מהעיר לודאן, שמקבל לידיו את השליטה על העיר לאחר מות המושל, ומסרב להיענות לדרישתו של החשמן רישלייה (סוג של ראש ממשלה עבור מלך צרפת, לואי ה-13) להרוס את חומות העיר כדי למנוע מרידה פרוטסטנטית. העמידה בעוז אל מול כוחו הפוליטי של החשמן עולה לו ביוקר כשהוא מואשם בהתארגנות עם השטן, הרבה בזכות אם מנזר בשם האחות ז'אן, שבקנאתה הנוראית ובשל תשוקתה הכפייתית לגרנדייה, מביאה למפלתו על המוקד.

ראסל מוכר כיוצר מופרע שאהב מאוד ליצור ביוגרפיות של מוזיקאים (ראו סרטיו על צ'ייקובסקי, מאהלר ואחרים) שהן פחות תיאורים ריאליסטיים ויותר מיצגים תיאטרליים ראוותניים ועוצרי נשימה. אלמנטים נוספים שבולטים בסרטיו הם האירוטיקה, הפרוורסיה והפסיכדליה הצורנית הסוחפת – כולן נוכחות ב-The Devils, שגם הוא, כמו מרבית סרטיו של ראסל, אינו נמנע מהומור עד הומור שחור ביותר. מה שהעלה כאן את חמתם של השמרנים הוא, מן הסתם, השילוב המקאברי בין סקס לדת. ראסל מתאר את החיים הדתיים באיצטלה של פנטזיה מינית. האהבה לישו מקבלת אופי פורנוגרפי בוטה, הן בהזיותיה של הנזירה ז'אן, הן במחול השדים של נזירותיה שכדי להציל את עורן פורצות בקרנבל אורגיאסטי, הן בטקס גירוש השדים הפסיכי של האב בארה, שמביא איתו מטען מצמרר של סאדיזם. ראסל לא נמנע מדימויי אימה הכרוכים במחול השדים הקלריקאלי הזה, והשילוב של אלימות, מיניות גראפית וביקורת אנטי-כנסייתית לא עבר בשקט. כך נטמנה לה יצירת מופת במרתפי ההיסטוריה הפילמאית, עד המהדורה המפוארת של BFI שיצאה השנה וכוללת מבחר בונוסים נהדרים.

ראוי לציין את התורמים החשובים לסרטו של ראסל. אוליבר ריד וונסה רדגרייב מביאים הופעות שנותנות שם טוב לביטוי over the top. הם מותאמים כהלכה להלך הרוח של ראסל, שכאן, כמו בכל יצירתו, מחפש תמיד את הלא-מהוגן, המופרע, האקסטרימי, הקאמפי, העמוס, חסר העכבות. דרק ג'רמן, שכעבור כמה שנים יפצח בקריירת בימוי עצמאית חשובה, עיצב כאן את התפאורה הלבנה כשלג, שמדגישה את העיר לודן כעיר חדשה, מבהיקה ונוצצת. עוד ראויים לציון עיצוב התלבושות האקסטרווגנטיות של שירלי ראסל, אשתו הראשונה של הבמאי, והמוזיקה של פיטר מקסוול דייויס שמביא אקסטזה קלאסית-מודרנית נהדרת.
.


 


 

A Letter Never Sent

מיכאיל קלאטוזוב זכור בעיקר בזכות המלודרמה המצליחה שלו, The Cranes Are Flying, שאף לקחה את דקל הזהב – הפרס הגבוה ביותר בפסטיבל קאן. גם סרטו המאוחר יותר, I Am Cuba, זיכה אותו בשבחים רבים, למרות הניחוח התועמלני הכבד הנודף ממנו. זאת משום שקלאטוזוב הוא מהבולטים שהשכילו לנצל את מגבלות הצנזורה הסובייטית כדי לפתח את הצדדים הצורניים בעשיית הקולנוע. למעשה, הוא אחד התורמים הגדולים לפורמליזם הסובייטי שהחל ביצירתם של אייזנשטין וורטוב, נכנס לתרדמת בשנות השלושים והארבעים, וזכה להחייאה מרעננת לאחר מותו של סטאלין.
 

A Letter Never Sent לא זכה לתהודה ההיסטורית לה זכו שני סרטי הדגל של קלאטוזוב (למרות שגם הוא הוצג בקאן), אבל השנה החליטו במהדורת קריטריון להפתיע אותנו. אצל קלאטוזוב, סיפור פשוט על ארבעה גיאולוגים שיוצאים לסיביר כדי למצוא יהלומים, הופך למסה מרהיבה על יחסי אדם-טבע בזכות האפיות הקולוסאלית באמצעותה הוא מתאר את מאבקם בשריפת ענק. המצלמה של סרגיי אורוסבסקי לא נחה לרגע ומעניקה מימד אופראי מנקר עיניים למאבק ההישרדות הזה, מוכיחה בצורה חד-משמעית את העוצמה הטמונה באימאג'. זהו ללא ספק אחד הסרטים העוצמתיים ביותר בתולדות הקולנוע בכל מה שקשור בתיאור אונו הבונה וההרסני של הטבע. גם טבע האדם – הקנאה, היצר המיני, הגעגוע, האהבה והשאיפה להצלחה – כל אלה באים לידי ביטוי בתיאור מערכת היחסים בין ארבעת הפרוטגוניסטים, כשמה שמתרחש בנפש פנימה מקבל תהודה וירטואוזית בתיאור היערות, מקורות המים הגועשים והאש שמאיימת לכלות את כל מה שנקרה בדרכה.

   


 

Devil
  התוודעות
 

Too Late Blues
 

ג'ון קסווטס היה שחקן טלוויזיה לפני שבסוף שנות החמישים עבד כשנתיים על יצירה עצמאית כבמאי - הסרט הניו-יורקי Shadows, שמהווה עד היום אבן דרך רצינית בהתפתחות הקולנוע האמריקאי. הסרט הניסיוני למדי, שכל הדיאלוגים בו אולתרו ע"י השחקנים (רבים מהם לא מקצועיים), שהמצלמה בו הייתה משוחררת ונהגה יותר כמו מצלמה בסרט תיעודי, זעזע את מערכת הקונבנציות שהנחו את הקולנוע בארצות הברית. הבמאי האמביציוזי והמוכשר נקרא להוליווד, או ליתר דיוק לאולפני פראמאונט, שם ניתנה לו ההזדמנות לתרום מכשרונו לתעשייה. מבחינתו של קסווטס הייתה זו רגרסיה מסוימת לגישה קולנועית שמרנית, אבל בכל קנה מידה הוליוודי, סרטו השני, בלוז מאוחר מדי (לראשונה ב-DVD!) חותר תחת מוסכמות הנרטיב המקובלות בכך שהוא מתרחק מהמלודרמה לטובת קולנוע אנתרופולוגי יותר.
 

פסנתרן הג'אז בובי דארין מגלם כאן מוזיקאי אידיאליסט שנאבק על זהותו בשתי חזיתות: מול להקתו ומול האישה הפגיעה והמעורערת בה התאהב. הדיאלוגים הארוכים והעמוסים לא עושים עבודה קלה לקהל העכשווי, שלא לדבר על הקהל של שנות הששים. קסווטס בוחר להמעיט בטוויסטים עלילתיים לטובת סצנות ארוכות של הוויי – סשנים של נגינה והקלטות, שיחות ארוכות על החיים, "התמנגלות" במסיבות בוהמיאניות ואפילו משחק בייסבול אחד שמקבל מימדים סימבוליים דווקא משום שהבמאי בחר להתעכב עליו (למרות שאין לו תפקיד עלילתי מהותי). בכך הצליח קסווטס ליצור במצודת השמרנות של הוליווד סרט שדומה יותר לסרטים האירופאים, בהם אין גיבורים אלא בעיקר אנשים מתוסבכים שמנסים להבין איך העולם פועל. קסווטס לא טרח לעבוד בהוליווד יתר על המידה, ואחרי עוד כמה ניסיונות מרים וממרמרים מבחינתו, פרש חזרה לניו יורק כדי ליצור מספר יצירות מופת שנחשבות לבסיס עליו צמח הקולנוע העצמאי. מומלץ מאוד לראות כיצד יוצר מרדן מצליח להפיק מרגליות גם במסגרת החונקת של הממסד. בסופו של דבר, קסווטס החדשני מציץ כמעט מכל סצנה ב- Too Late Blues.
 

התוודעות ו-The South

הקריירה של הבמאי ההונגרי אישטבן סאבו החלה הרבה לפני הצלחותיו הגדולות בשנות ה-80 (מפיסטו, הנוסן). למעשה, במשך כמה שנים בתחילת שנות ה-60 יצר בעיקר סרטים קצרים ורק ב-1965 הצליח לעבור את המשוכה לפורמאט הארוך. כשהגיע ל התוודעות ב-1980 כבר היו מאחוריו שישה פיצ'רים שנעשו במולדתו. התוודעות, שלקח שני פרסים בפסטיבל ברלין, פתח לו אופציות חדשות במערב, והוא החל בקריירה בינלאומית. מדובר בדרמה המתרחשת בבודפשט בתקופת מלחמת העולם השנייה, ביום בו בעלה של הגיבורה יורד למחתרת מאימת הנאצים. כדי להגן עליה, היא נשלחת לגור בזהות בדויה בבית של אזרחים תמימים ולא מעורבים, כשלצידה לוחם מחתרת אחר – גם הוא בזהות בדויה ובתפקיד בעלה. שני זרים מוצאים עצמם "נשואים" בנסיבות פרנואידיות מאוד, וצריכים להתגבר על חרדות הגילוי ואימת המוות בסיטואציה כמעט סוריאליסטית עבורם. בחשכת החדר שלהם יוצר סאבו דרמה אינטימית מלאת אווירה, שלמרות הסיטואציה המזויפת, מניבה תחושה אירוטית חזקה ואפילו סיכוי לאהבה אמיתית. הסרט בוחן בצורה בוגרת ומרשימה את הפסיכולוגיה האנושית תחת מכבש הפרנויה הפוליטית; המלחמה בסרטו של סאבו הופכת למתחם אלגורי, למעבדה של רגשות, והכל מעובה באמצעות צילום קונטרסטי אקספרסיבי וקלאוסטרופובי. מרשים ביותר.
 

גם The South (ספרדית: El Sur) של היוצר הספרדי הייחודי ויקטור אריסה (סודה של הכוורת) מתקיים באזור דמדומים רגשי שכזה – על הגבול בין המציאות לעולם הפנימי של הגיבורה. כמו בסרטו של סאבו, גם כאן יש רובד פוליטי, אם כי הרבה יותר סובלימי: הסיפור מתרחש בשנות ה-50 ואביה של הילדה שבמרכז הסרט הוא מתנגד שקט למשטר פרנקו. בתחילת הסרט עוקרת המשפחה מביתה בדרום לצפון ספרד, והבת צופה באביה קמל אט אט לתוך געגועיו לדרום, תוך קינה על ארצו שנפלה ברשת הפשיזם. הצילום המסוגנן והקצב החלומי תורם כאן לאווירה המיסטית שנובעת גם מתוך התסריט עצמו, ואריסה מוכיח גם בסרטו העלילתי האחרון שהוא אמן קולנוע ממדרגה ראשונה.