22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

יומולדת ארבעים ל-HBO

לקח לה קצת זמן, אבל מסוף שנות התשעים קבעה רשת הכבלים הנערצת רף חדש של איכות טלוויזיונית. לרגל שנתה הארבעים, קבלו סקירה של מעריץ 

אבישי קרשין (29/11/12)
 
Red
אוז  

החודש לפני ארבעים שנה, רשת הכבלים HBO החלה את שידוריה בניו יורק. היא נולדה בתחילת נובמבר 1972, אחרי יותר משני עשורים של שידורי טלוויזיה חופשיים בארה"ב. הקונספט היה מהפכני: בתקופה בה כל מה שהיה צריך אדם לעשות כדי לראות טלוויזיה זה לחבר אליה אנטנה ולקבל בידור מהאוויר, השידור בכבלים היה האפשרות היחידה לזכיין לגבות כסף ישירות מהצופה. HBO היוותה אלטרנטיבה מרעננת למיינסטרים, ולמעשה נתנה לצופיה תחושה גדולה יותר של בילוי בעיר מאשר של רביצה מול המסך בבית. כבר לא מדובר בשידורים הפונים לכל המשפחה או למכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שהשליטה עברה, הלכה למעשה, לידיו של הצופה. הערוץ המדשדש השאיר את חותמו הראשון כאשר ב-1975 מנוייו זכו לראות בשידור חי את הקרב ההיסטורי בין מוחמד עלי וג'ו פרייזר בפיליפינים, בעוד "פשוטי העם" נאלצו לחכות יממה כדי לראות את ההקלטה. מכאן כוחו של הערוץ הלך וגבר, ובשנות השמונים לוח השידורים גדל מתשע שעות ביום לשידור רציף בכל שעות היממה, תוך שהוא הציע למנויים קטלוג עשיר של סרטים, הופעות רוק, סטנדאפ, אירועי ספורט ואפילו ארוטיקה רכה. רק שנים ספורות לקיומו, והערוץ כבר היה שותף לכמה אבני דרך בתרבות הפופולארית כמו הופעת האיחוד של סיימון וגרפונקל והסטנדאפ ההיסטרי של רובין וויליאמס במטרופוליטן.
 

שנות התשעים היו העשור שסימן את השינוי הקיצוני. זה התחיל עם לארי סנדרס. הסיטקום הארסי, שמתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית אירוח, היה קומדיה למבוגרים עם תכנים למבוגרים ושפה של מבוגרים (שנונים במיוחד). מעבר לכך, תפקד סנדרס גם כאמירה על מיקומה שלHBO  ביחס לרשתות השידור הפופולאריות – אתם תעשו את מה שאתם יודעים, ואנחנו ניקח את אותם רעיונות למקום אחר לחלוטין. הפופולאריות של הסדרה שרצה שש עונות נתנה ל-HBO ביצים להפיק הרבה יותר חומר מקורי. הקרקע הייתה פורייה למשהו מיוחד באמת.
 

היא הגיעה ב-1997, הסדרה שהפכה את HBO למה שאנחנו מכירים היום ושינתה את פניה של הטלוויזיה. אוז, סדרת דרמה על דייריו של בית הכלא אוזוולד, שברה שיאים של אלימות ומין אבל גם שיאים של עומק דמויות ומחשבה. היוצר, טום פונטנה, רקח בלילה בלתי אפשרית של אופרת סבון, דרמת מתח, אלימות גרפית במיוחד ופילוסופיה, והקפיד לנצל היטב את החופש שהכבלים אפשרו לו. בין השאר, הסדרה דנה בגזענות, הומופוביה, איידס, סמים ובטבעו החייתי של האדם. זאת הייתה טלוויזיה שנגעה במציאות המכוערת ביותר, עם פרוורסיה ודם וניבולי פה וגיבורים לא מושלמים. הסדרה זכתה להערצה גדולה והפכה את השילוב בין דרמה איכותית ואפס צנזורה לסימן ההיכר הבולט של HBO. אוז גם חוללה מהפכה בהגדרת תפקידו של יוצר הסדרה, פונטנה, שכתב את רוב פרקי הסדרה וניהל מקרוב את הפקתה, משלב הכתיבה ועד שידורה (ואפילו קעקע את שם הסדרה על זרועו בפתיח שלה). היוצר הפך ממפיק אחראי שמשלשל תמלוגים לכיסו על כל פרק, למקביל הטלוויזיוני של במאי הקולנוע – אדם שאחראי ישירות על הצביון האומנותי והנרטיבי של היצירה שלו.


 


 

יוצר נוסף כזה היה דייויד צ'ייס, שעבד שנים כתסריטאי להשכיר וחלם לעשות משהו משל עצמו, משהו שמשלב בין פסיכואנליזה, יחסיו עם אמו המטורללת ועולם המאפיה. הוא כתב פיילוט וניסה למכור אותו לרשת פוקס שוויתרה על הרעיון. אנשי HBO, לעומת זאת, הרגישו שמדובר בסיכון אבל החליטו לתת לו הזדמנות. הבייבי שלו, תינוק במשקל 120 קילו העונה לשם טוני סופרנו, הפך מהר מאוד לאחת הדמויות האהובות והמדוברות ביותר בהיסטוריה הטלוויזיונית. הסופרנוס הבריקה בשילוב בין הומור מורבידי ודרמה יוצאת דופן, שלעיתים אפילו נגעה בפיוטי. היא הבריקה בהצבת גיבור שהוא גם איש משפחה אבל גם רוצח, ילד מבולבל, פרא אדם - אולי הגיבור הכי מורכב והכי אמביוולנטי שאי פעם סחב סדרה על גבו. צ'ייס היטיב לנצל את היתרונות של סדרה ארוכת טווח, וככל שהעונות התקדמו, צלל עמוק יותר ויותר לנפשו המיוסרת של הפרוטגוניסט שלו. הקשר הארוך של הצופה עם הדמויות בסדרה נתן מקום לקווי עלילה המתפרשים על פרקי זמן גדולים יותר ותהליכים רגשיים ונרטיביים מורכבים הרבה יותר מאלה שרוב סרטי הקולנוע מאפשרים, ובטח יותר מהפורמט הטלוויזיוני של פרקים סגורים שעומדים בפני עצמם. צ'ייס והסופרנוס לקחו את הפורמט למקום כמעט ספרותי, משהו שעד סוף המילניום היה קיים בעיקר במיני סדרות של ה-BBC. הסופרנוס גם הולידה שני יוצרי סדרות נוספים שעבדו בה כתסריטאים. הראשון, מת'יו וויינר, היגר עם מד מן לערוץ כבלים אחר (AMC), והשני, טרנס ווינטר, אחראי על היצירה הגדולה הנוכחית של HBO - אימפריית הפשע בהפקתו של מרטין סקורסזה.
 

התנופה שאוז נתנה ל-HBO עזרה לדחוף גם את הז'אנר הקומי שהתחיל עם לארי סנדרס והמשיך בסדרות כמו ארליס או המופע של בן סטילר, אותו יצר סטילר לאחר שלא קיבל את החופש היצירתי שחיפש ב- Saturday Night Live. החדירה של מחלקת הקומדיה לתודעה הציבורית הגיעה עם סקס והעיר הגדולה בשנת 1998. הסדרה שמבוססת על ספרה של קנדס בושנל העיזה לדבר בחופשיות על סקס מנקודת מבט נשית נטו ועל חיי רווקות בגיל שלושים פלוס. סצנות סקס לרוב ושיחות על כל האספקטים של חיי המין של קרי ברדשו ושלוש חברותיה – כל אלה ספקו לסדרה תשומת לב אדירה, חיובית ושלילית כאחד, ופופולאריות, גם בקרב גברים. סקס והעיר התגלתה מהר מאוד כהצלחה היסטרית ואף זכתה לשני סרטי קולנוע רווחיים. אולי התרומה הגדולה של הסדרה לטלוויזיה האמריקאית היא הדראמדי – הקומדיה הדרמטית. למרות שמדובר בפרקים בני חצי שעה, הדרמה והקומדיה דרים בה בהרמוניה.
 

את השנים 2001-2004 ניתן להכתיר כתור הזהב של HBO וכמעבר מוצלח במיוחד מילדות לבגרות. שנים אלה הכירו לעולם סדרות חדשות, מקוריות, אפילו מהפכניות. זה התחיל ב-2001 עם המיני-סדרה היוקרתית אחים לנשק בהפקתם של סטיבן שפילברג וטום הנקס, והמשיך עם עמוק באדמה הנהדרת. לאחר זכייה באוסקר על התסריט של אמריקן ביוטי, עשה התסריטאי אלן בול מעבר לא שגרתי לטלוויזיה כדי להכיר לנו את משפחת פישר, משפחה דיספונקציונאלית שעוסקת בענייני הקבורה. עמוק באדמה התמודדה עם נושא לא פופולארי במילייה הטלוויזיוני – המוות. הלב האדיר שלה היה בדמויות הפגומות והנוגעות ללב שעיטרו אותה וביחסים ביניהן. סיקוונס הסיום של הסדרה הוא אחד הדברים המרגשים ביותר שנצפו בטלוויזיה האמריקאית. לאור ההצלחה של הסדרה, בול קיבל מעמד של יקיר הרשת. הוא מינף אותה כדי לביים את סרט הטלוויזיה המעולה Towelhead וכדי להמשיך להתבוסס במוטיב המוות האהוב עליו, רק בגרסא יותר קאמפית ומשעשעת, עם דם אמיתי.

   


 

Devil
  טרמה
 

בשנה שאחרי, החלה זו שנחשבת על ידי רבים לסדרה הטובה בכל הזמנים – הסמויה. הייתה זו מלאכת מחשבת של תסריטאות שהביאה את סיפורה של העיר בולטימור: השוטרים, הפושעים, הפוליטיקאים, העיתונאים והאדם ברחוב. חמש העונות של הסדרה המופתית הזאת כרוכות בחקירות משטרתיות ובניסיון למזער את כמות הסמים שמגיעה לרחובות. היוצר דייויד סיימון, שעבד שנים רבות כעיתונאי ברחובות בולטימור, בנה בקפידה נבחרת של עיתונאים וסופרים שיעזרו לו לצייר תמונה ריאליסטית ככל האפשר ומורכבת ככל שניתן על עיר במשבר. הם יצרו אלגוריה מבעיתה על ארצות הברית של תחילת המילניום, ששבוייה במלחמה לא לה ועסוקה יותר בפוליטיקה וסטטיסטיקות מאשר ברווחתם של תושביה. סיימון קיבל אף הוא פרויקטים נוספים בעקבות ההצלחה הביקורתית – המיני-סדרה דור מזוין שעוסקת בפלוגת מארינס המוצבת בעיראק, וטרמה, שמתרחשת בניו אורלינס של פוסט-קטרינה ומתמקדת בתרבות המוזיקלית העשירה של העיר.
 

2003 סימנה את הרחבת הטריטוריה הז'אנרית של HBO, ראשית עם סדרת המתח-פנטזיה קרניבל ששרדה רק שתי עונות, ואחריה עם דדווד, היצירה המונומנטאלית של דייויד מילץ', שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא "שייקספיר במערב הפרוע". בסדרה, אוסף של דמויות מיוחדות במינן מנסות את מזלן בסוף המאה ה-19, בעיירה נטולת חוק. העוצמות הגדולות של דדווד, שבוטלה לפני עונתה האחרונה בגלל עלויות הפקה מופרכות לטלוויזיה, טמונות במילה הכתובה. מילץ', כמו שהוכיח בשני הנסיונות הבאים שלו: ג'ון מסינסינטי ו-Luck, הוא אשף של מילים, ומשתמש בשפה האנגלית באופן שמוכר בעיקר מהספרות הכתובה. יש לומר שמבין היוצרים שקשרו את גורלם עם HBO, למילץ' הפופולאריות הנמוכה ביותר בקרב הקהל, בגלל המופשטות של היצירות שלו והכבוד העילאי שהוא רוחש לטקסט, שלעיתים מותיר את הצופה מבולבל מרוב סאבטקטס.
 

כדי לכסות את כל היצירות החשובות של HBO צריך כנראה לעשות סדרה של HBO. העושר התרבותי שהרשת הזאת הגישה לצופיה בשנים האחרונות, לא רק בסדרות אלא גם בסרטים תיעודיים, סרטי טלוויזיה ומופעי בידור שונים, הם מה שהפכו את שלוש האותיות הללו ואת הלוגו עם הרעש הלבן להתניה חיובית. בשנים האחרונות גם ברשתות המתחרות והמיינסטרימיות יותר ניתן לראות את ההשפעה של HBO. הבימוי הפך לקולנועי יותר, קווי העלילה למורכבים יותר ושחקני קולנוע כבר לא מתביישים לעבור לטלוויזיה, נהפוכו - האופי הספרותי של הדמויות בסדרות נותן לשחקן הרבה יותר בשר לנעוץ בו את שיניו. בסופו של דבר, התרומה הגדולה של HBO היא ההוכחה שאמנות יכולה להתקיים גם על המסך הקטן בלי לוותר על המסחריות. אפשר גם להגזים ולומר ש- HBO המציאה את האמנות השמינית - הילד המוצלח של עולם הספרים ועולם הקולנוע. מזל טוב.

 



עוד מבית HBO:

 

מוארת - הכניסה החדשה מנובמבר 2012 היא דרמה קומית מצוינת עם לורה דרן. חצי שעה לפרק.

תרגיע - הסיטקום הסיינפלדי של יוצר סיינפלד, לארי דייויד.

משחקי הכס - מגנום אופוס של פנטזיה ימי-ביינימית.

Paradise Lost - סדרה של שלושה סרטים דוקומנטריים מטרידים של ג'ון ברלינגר, על שלושה צעירים המואשמים ברצח משולש.

מילדרד פירס - מיני-סדרה, עיבוד חדש של טוד היינס (הרחק מגן עדן) למלודרמה משנות ה-50.

מלאכים באמריקה - עיבוד מעולה וזרוע כוכבים למחזה הגדול של טוני קושנר על איידס באמריקה. ביים מייק ניקולס (הבוגר, נערה עובדת)

והתזמורת ממשיכה לנגן -
עוד על מגפת האיידס - עיבוד עלילתי לספרו של רנדי שילטס.

בטיפול - רימייק מוצלח לסדרה הישראלית
 

Conspiracy - קנת בראנה מככב בסרט טלוויזיה על ועידת ואנזה.

אהבה גדולה - סדרת דרמה מצוינת על משפחה מורמונית (גבר ושלוש נשותיו)