21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Laurence Anyways

בסרטו השלישי – סוג של רומן ארוך המתפרש על פני כל שנות התשעים – מתקיל זבייר דולן את סוגיית הזהות המגדרית באופן סוחף ומסוגנן. קבלו את הסרט שנועל לנו את 2012 

ערן קידר (04/12/12)
 
Red
Laurence Anyways  

אנשים רבים עדיין מקוננים על הטישטוש שהזדחל לאיטו בהגדרותיה של הזהות האישית. אבל המאה ה-20 הייתה המבשרת של שנוי דרסטי באופן שבו אנשים מגדירים את עצמם ובאופן שבו ישויות מדיניות וביורוקרטיות אחרות מסווגות אזרחים – בין אם מדובר במעמד מגדרי, בזכויות על רקע בחירות מיניות ובהתייחסות להגדרות האישיות בתחום האתני והדתי. לדוגמא, קצת קשה להתייחס אל ארצות הברית כאל ארצו של האדם הלבן הפרוטסטנטי כשאחוזים גבוהים באוכלוסייתה אינם לבנים במובן האירופאי של המושג "אדם לבן", שלא לדבר על פרוטסטנטים. אמריקה, בשאיפתה הראשונית ליצור אומה חדשה של "פליטים", החלה תהליך מואץ של רב-תרבותיות, ובין אם תרצה בכך או לא, יצרה תקדים של חברה הטרוגנית שבה אדם שחור יכול לשבת בבית הלבן גם כששמו האמצעי הוא חוסיין.
 

הצורך בהגדרות ברורות עושה לאנשים סדר בראש, מאפשר להם להשתייך ל"קהילה" הומוגנית שמופרדת מקהילות אחרות. גם המאבק הפוליטי לקבלת ההומוסקסואליות יצר "קהילה" מופרדת של הומואים ולסביות, אליה הסתנפו הטרנסקסואלים והבי-סקסואלים, תוך כדי התעלמות מהאפשרות שאין קוים ברורים שמפרידים בין סטרייטים, הומואים וטרנסים למיניהם. נכון להיום, יש עדיין רבים דווקא בקהילה הלהט"בית שמתקשים לקבל הגדרות חדשות של א-מיניות, בטענה שאלה המגדירים עצמם ככאלה, כנראה מפחדים מסקס, "לא מצאו את עצמם" או מכחישים את ההומוסקסואליות שלהם. רבים עדיין מאמינים שזהות מגדרית "נשית" אצל גברים ביולוגיים כרוכה במשיכה מינית לגברים, כאילו שכל אישה היא בהכרח סטרייטית. כאן נכנס לתמונה סרטו השלישי של ילד הפלא הקנדי, זבייר דולן, שמעלתו הגדולה ביותר היא הדיון הבאמת מורכב בזהות מגדרית, הרבה משום שהוא עוסק בסיפור אהבה "הטרוסקסואלי" לכאורה.


 


 

ב-Laurence Anyways, לורנס עמנואל ג'יימס עליה הוא גבר כריזמטי ומלא חיים שמנהל קשר זוגי לוהט ביותר עם זוגתו, פרד. הקשר נקלע למשבר עם יציאתו מהארון הטרנסג'נדרי של לורנס, וההלם אליו נכנסת פרד, הקשיים הרגשיים המהותיים שהיא חווה כשמושא אהבתה מתקשה להישאר נאמן לזהות החיצונית שמכר לעולם (וגם לה) כל חייו. דולן מדגיש בסרטו את העובדה שהרצון של לורנס להפוך לאישה לא כרוך אף פעם ברצון להתנתק מפרד, נהפוכו. למעשה, מרבית הסרט שמתפרש על פני כל שנות ה-90, עוסק בניסיון שלו להחזיר את פרד לחייו. מעבר לעובדה שנטייתו המינית של לורנס לא משתנה בהכרח עם השינוי המגדרי, דולן בכלל לא עוסק בעניינים קוסמטיים של שינוי מין – מהלך נרטיבי ראוי להערכה. תהליך בניית הזהות של לורנס איננו עניין ביולוגי-כירורגי אלא עניין רגשי. בניית הזהות ב- Laurence Anyways לא כרוכה במאבק פוליטי או בקנאת פות. מהבחינה הזו תורם דולן לשיח הקווירי דווקא משום שהוא נמנע מקלישאות של "סרטי גייז". היציאה מהארון של לורנס אמנם כרוכה בהגעה לכיתה (לורנס הוא מרצה באוניברסיטה) בחליפה נשית הכוללת חצאית ובפנים מאופרות, אבל היא מגיעה ללא פאה וללא ניסיון לעדן את קול הבס. בהמשך, חוזרת לורנס לגרדרובה יחסית "גברית" ולא נבלעת לתוך מילייה קווירי של דראג-קווינס וקוקיצות. אחת הסיטואציות הבולטות בסרט היא מפגש עם עוד זוג שנמצא בעמדה דומה – זוג שבו הגבר העומד לפני שינוי מינו נוכח בזהות גברית קלאסית, הכל כולל הכל, כולל זקן ושפם. כל הבחירות הללו מדגישות את עקרון הטשטוש (כמו גם שמה של פרד – קיצור "גברי" של פרדריקה), ועשויות בהחלט למקם את דולן כנביא במחקר הקולנועי של סוף המאה ה-21.

   


 

Devil
  
 

ראוי לציין שהרעיון התסריטאי ליצור דמות טרנסג'נדרית בתוך זוגיות הטרוסקסואלית, בלי הצורך של הסובייקט לשנות את המעמד הזוגי שלו, כבר התקיים בסרט הטלוויזיה Normal מ-2003. גם שם היה גבר נשוי לאישה סטרייטית, שרק בשנות ה-50 לחייו מחליט לשנות את זהותו, אבל תוך כוונה לשמר את הזוגיות עם אשתו. ב- Laurence Anyways, לוקח דולן את הרעיון הנ"ל ומביא אותו לתוך עולם קולנועי ייחודי, מה שלא התקיים ב-Normal, שהיה סרט גנרי למדי (אם כי ראוי בהחלט ומשוחק באופן מרשים ע"י טום ווילקינסון וג'סיקה לאנג). דולן מביא שני סגנונות מובהקים מעבודותיו הקודמות. מרבית סצנות הדיאלוגים (הסרט די נשען עליהן ומביא דיאלוגים ארוכים) מובאות בסגנון ריאליסטי עם נטייה אינפרסיוניסטית: המצלמה ידנית ותזזיתית וחלק מהדיאלוגים מסמנים הווי ושגרה יותר מאשר דרמה וקונפליקט. מצד שני מטמיע דולן אלמנטים אקספרסיוניסטיים קיצוניים ודוהר ביתר שאת על סלואו-מושנים היפר-מסוגננים. את השילוב הזה שיכלל בעיקר בסרטו השני, Heartbeats, שם נעשה שימוש מתוחכם בהילוך האיטי, לעיתים אפילו שימוש הומוריסטי. בסרטו החדש הוא קצת מגזים עם הנטייה הזו, למרות שיש משהו מאוד חזק בעצירת הזמן ויצירת מצב בו התבוננות בקולנוע דומה להתבוננות בצילום הסטילס. אלא שב- Laurence Anyways הבחירה הזו נראית לעיתים מאולצת. מצד שני יש משהו חינני ב"שוויץ" הזה של יוצר שעוד לא הגיע לשנתו ה-25 וכבר הפך ליקיר הפסטיבלים הבינלאומיים ולקול המרענן ביותר שיצא בעשור החולף מקוובק (קנדה דוברת הצרפתית).
 

אז כן, זבייר דולן הוא בהחלט שוויצר לא קטן, אבל יש קבלות לאינטלקט שלו. כבר בסרטו הראשון, I Killed My Mother, אותו יצר בגיל 17 (!!) הוא הוכיח שביכולתו לבנות דמויות מסקרנות ומצבים אמיתיים שמצליחים לגעת בשכל וברגש כאחד. ב- Laurence Anyways הוא כתב טקסטים מורכבים מספיק בשביל לראות בו יוצר קולנוע "ספרותי", בלי לוותר על צד וויזואלי מרשים. הסטים שלו מרהיבים ותשומת הלב לפרטים מקצוענית לחלוטין. למרות האספירציה האינטלקטואלית כבדת הראש, יש לדולן חוש הומור מפותח וחריף, מה שבהחלט תורם לסוג מסויים של קלילות. כמו אלמודובר בזמנו, הוא בועט בהנחות היסוד של הזהות המינית בתוך מסגרת מעוצבת מרהיבה. שלא כמו היוצר הספרדי המופרע, דולן ממתן את השערורייתיות והסגנון הקומיקסי לטובת אווירה אינטלקטואלית ותחושת מציאות. עכשיו הוא רק צריך להתבגר קצת, להשיל את הצורך להוכיח את עצמו, כדי להביא את יצירת המופת הבאה שלו.
 

ועוד מחשבה אחת לסיום: שם הסרט הוא Laurence Anyways – לורנס "בכל מקרה", לא משנה אם הוא אישה, גבר או פודל מהחלל החיצון. לורנס הוא אחד ומיוחד, לא שייך לאף קבוצה. כמה נחמד היה לו כולם היו מרגישים כך על עצמם.