22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הארטיסטים

לרגל עונת הסיכומים, האוזן ממליצה להטות תשומת לב למספר שחקני קולנוע וטלוויזיה מופלאים שבלטו השנה. חלק מהמוזכרים הפציעו ממזמן, אבל השנה ביצעו קאמבק מזהיר 

ערן קידר (19/12/12)
 
Red
מייקל פאסבנדר ב"פרומתיאוס"  

למרות הגישה ההיצ'קוקיאנית הרואה בשחקן כלי לשירותו של במאי הקולנוע, חובבי הסרטים עדיין מחשיבים את ההופעות של השחקנים ורואים בהן פרמטר להנאה. בעוד התיאטרון, בשל האופי הלא-ריאליסטי המובהק שלו כמדיום, פותח אפשרויות עבור שחקנים רבים להתנסות בדמויות שונות ומשונות, בקולנוע שוררת ההנחה שכל מה שצריך זה ללהק טייפ-קאסטים. האופי היותר ריאליסטי של הקולנוע דורש אמינות גבוהה יותר, הן בתחום הליהוק הראשוני, הן בתחום הגשת הטקסט. בתולדות הקולנוע, שחקנים רבים קנו לעצמם מעמד של כוכבים רק בשל הכריזמה הבסיסית שלהם, האופן שבו המצלמה תפסה את דמותם, והיכולת שלהם להביא את עצמם בצורה אותנטית. מנגד עמדו תמיד שחקני האופי, שכמו זיקיות סיפקו הופעות שונות זו מזו והוכיחו ורסטיליות מפעימה. הכוכבים הגדולים באמת הצליחו לשלב בעבודתם את שני ה"צרכים" הללו. כששחקנית יפה וסקסית כמו שרליז ת'רון מפתיעה עם דמות מעוותת וגסה (מונסטר), אנחנו כקהל מתענגים על המיומנות שלה לשמר את האמינות והכריזמה הטבעיים שלה, על יכולתה לרגש מתוך גוף, קול ומבנה פסיכולוגי שבדרך כלל לא מקושרים אליה. עם סיומה של 2012, הרשו לנו להמליץ לכם על ההופעות החזקות של השנה ועל כמה משחקני הקולנוע הבולטים של תקופתנו.
 

מייקל פאסבנדר
 

בשנת 2008, הוא הפנט אותנו בהופעה סגפנית, כלוחם IRA ששובת רעב בכלא בריטי. לנגד עיננו, הכוכב האירי העולה – דוגמן בכל רמ"ח אבריו – הפך לצל של אדם וגילה שמתחת לדוגמן מבעבע שחקן עם נשמה. פאסבנדר עשה מעשה מרלון ברנדו, שבחופי הכרך של איליה קאזאן, יצא מעורו של היפיוף המרדן והמנהיג הכריזמטי, כדי לרגש עם דמות חרדתית ושסועה. מאז רעב של סטיב מקווין, נסללה דרכו של פאסבנדר אל פסגת הקולנוע העולמי, וכיום הוא נחשב לכוכב בינלאומי בה"א הידיעה. פאסבנדר עומד בפסגה השנה עם שלוש דמויות מאוד שונות זו מזו. עם מקווין הוא חזר לבושה, בתפקיד גבר ניו יורקי מיוסר שהולך לאיבוד בנבכי ההתמכרות המינית שלו ואי-יכולתו ליצור קשרים רגשיים. לאחר מכן הצטרף למסעו של דייויד קרוננברג אלי תחילת המאה ה-20, כשגילם את הפסיכואנליטיקאי קארל יונג, בויכוח פילוסופי מול דמות האב שלו – זיגמונד פרויד. בשיטה מסוכנת הוא משיל את כל החספוס והמאצ'ואיזם המקושר בו, כדי ליצור את יונג כטיפוס מעודן, רגיש ומאופק. האיפוק המרשים שהפגין פאסבנדר בסרטו של קרוננברג הופך לאפטיה מסתורית עוד יותר בתפקיד הכי מעורר הערצה בסרטו האחרון של רידלי סקוט, פרומתאוס. הסרט עצמו מהווה פריקוול לקוודרילוגיית הנוסע השמיני, והשחקן האירי הנפלא הזה נכנס לדמותו של רובוט – אתגר לא פשוט לכל שחקן. כשפאסבנדר מצליח להטעין את מבטיו המזוגגים של דייויד הרובוט בסקרנות אנושית, בלי לאבד את האופי הממוכן של הדמות, ברור כי מדובר בעילוי.
 

מדס מיקלסן
 

יחד עם עלייתו של הקולנוע הדני, נסקה הקריירה של מיקלסן, שהפך לכוכב בינלאומי עם הופעת נבל בסרט ג'יימס בונד (דמותו של לה-שיפר בקזינו רויאל), והופעה אחת רומנטית ומיוסרת כמלחין איגור סטרווינסקי ב- Coco Chanel And Igor Stravinsky הצרפתי. את הנסיקה הזו הוא ללא ספק חב לבן ארצו, ניקולס וינדיג רפן, שליהק אותו לתפקיד משנה ב-Pusher הראשון ושאחר כך לקח אותו לסרט המשך שבו דמותו, טוני, הופכת לתפקיד ראשי. מרתק לדעת שהשחקן האלגנטי הזה החל קריירה קולנועית בדמותו המעוכה, הגסה והמטונפת של עבריין צעצוע חסר עמוד שדרה. השנה כיכב מיקלסן בשני סרטים, בשניהם הוא מגלם דמויות טראגיות למדי, שמסתמכות על הכריזמה הטבעית שלו. האחת היא דמות רופא החצר של המלך הדני במאה ה-18 (סיפור מלכותי) והשנייה היא זו של מדריך בגן ילדים, שמוצא עצמו מנודה מקהילתו בגלל ילדה אחת שמקנאה לו (הסרט הניצוד, שיגיע בדיוידי בתחילת השנה הבאה). ההופעות הללו עומדות בניגוד מוחלט להופעתו המשכנעת באותה מידה, כבן לשבט ברברי בימי הביניים, שעובר מסע פסיכדלי ב-Valhalla Rising. כמו מייקל פאסבנדר, גם מיקלסן הוכיח בעשור החולף שהוא יכול לדלג בין דמויות מחוספסות ואלימות לדמויות עדינות ומלאות חמלה, ולהיות משכנע ומרגש בשני האפיקים הללו.  מדס, אגב, עומד לככב בתפקיד חניבעל לקטר – הפסיכיאטר הפסיכופאט מספריו של תומס האריס (שתיקת הכבשים) – בסדרת טלוויזיה אמריקאית חדשה. אנחנו מצפים בקוצר רוח ליציאה הבהחלט לא שגרתית הזו.
 

שני שחקנים-גברים נוספים הראויים לאזכור השנה, הם שני שחקנים אנונימיים למדי. האחד הוא דיון לוץ המגלם את התפקיד הראשי בסרט הדרום אפריקאי, Beauty. סרט זה חושף בהדרגה את אישיותו המעורערת והארוניסטית של אב משפחה אפריקנר בשם פרנסואה ואן הירדן, שנהיה אובססיבי על בנם של חבריו הטובים. לוץ מיטיב להפנים את האיפוק של פרנסואה, כדי להתפרץ בדיוק ברגע הנכון. השני הוא מתיאס שונארץ – שחקן בלגי-פלמי שמתחבר לצד האפל באישיותו ולצד המפחיד של מראהו החיצוני, בסרט המעולה Bullhead (סרט חודש יולי של האוזן). הדמות שהוא מגלם, ג'קי ואנמארסניל, מתחילה על צד שמאל כאישיות אלימה, ברוטאלית וסהרורית – עמוק בטווח הפרעות האישיות החמורות. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם (ובזכות התסריט המעמיק) מוצא שונארץ את הילד הקטן והפגוע שבתוך דמותו של ג'קי, שלעיתים מזכיר שור קרבות פצוע, בחרחורי המוות שלו. שונארץ עובר בהצלחה את מבחן יצירת האמפטיה – עניין קשה בגילום של דמויות מופרעות עד עברייניות. הוא עושה זאת בלי לטשטש את מאפייני הדמות הבסיסיים, ובכך מצליח ליצור דמות עגולה שמעוררת אצל הצופה חרדה וחיבה בו זמנית. אפשר, בלי להתבלבל, להשוות את עבודתו לזו של דה נירו ב-השור הזועם.


 


 

דרמה בריטית - בנדיקט קאמברבאץ'
 

הקולנוע והטלוויזיה הבריטיים בולטים בדגש שניתן בהם לדרמה ולצוות השחקנים (על פני דגשים צורניים – צילום, עריכה, סאונד). מסורת התיאטרון באיים הבריטיים הטילה עוגן עמוק לתוך הנשמה האנגלית, והניבה תרבות ענפה של לימודי משחק והכשרה. כל כמה שנים עולה לו סטאר אחר בשמי בריטניה, שפעמים רבות כובש גם את השוק האמריקאי. נראה שהמטאור הבא הוא השחקן בנדיקט קאמברבאץ', המוכר לצופי הטלוויזיה כשרלוק הולמס, בגרסא האחרונה, העדכנית והשנונה לכתבי קונאן דויל.
 

קאמברבאץ' נולד כשחקן יחד עם המילניום החדש. הוא הופיע על מספר רב של במות לונדוניות חשובות, ופרץ לטלוויזיה כשגילם את דמותו של הפיזיקאי הגאון והמשותק, סטיבן הוקינג ב-2004. ההופעה שלו כשרלוק והארומה הבריטית האריסטוקרטית שנודפת באופן כללי מהופעותיו, הניבה השוואה מפרגנת מאוד ל פיטר או'טול, ולא בכדי. קאמברבאץ' משלב אירוניה דקה עד ציניות קשה עם רגעי כנות משכנעים. הוא ראוותני לפרקים ומאופק בהזדמנויות אחרות. חיצוניותו מרשימה ביותר, אם כי לא על הצד ה"יפיופי" שמאפיין את פאסבנדר. כמו אצל או'טול ואצל קנת' בראנה, יש אצלו משהו פגום; מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד שמשלב הרואיזם, רשעות וסקס אפיל. השנה הוא הגיע אלינו בתור התפקיד הראשי במיני-סדרה מעוררת השראה של ה-BBC עפ"י ספרו של פורד מדוקס פורד - Parade's End. דמות האריסטוקרט המהוגן כריסטופר טיג'נס, משלבת תמימות רומנטית, אידיאליזם ומזוכיזם. מן הסתם, הפורמאט הטלוויזיוני הארוך מאפשר לקאמברבאץ' להתפלש כמעט בכל רגש ומצב רוח אפשרי, ולהשוויץ במה שלמד ב-LAMDA (האקדמיה הלונדונית למוזיקה ודרמה). מעניין לציין שכמו מיקלסן, גם קאמברבאץ' עומד לשלש את הפרסום שלו עם דמות נבל - דמותו של קאן בסרט ההמשך לסטארטרק.
 

לצידו של קאמברבאץ' ב-Parade's End מופיעה רבקה הול המצוינת בתפקיד ארסי במיוחד – אשתו של כריסטופר, סילביה טיג'נס, שבהתאמה לדמותו (ולמעשה בהיפוך מוחלט) משלבת ציניות פמיניסטית, אופורטוניזם וסאדיזם מלוטש. הדמות היא הזדמנות נפלאה לשחקנית להשתולל משום שמדובר באישיות כל כך ראוותנית ועוקצנית, אבל הול יודעת להוציא גם ממנה את הרגעים היפים והנוגעים ללב, גם כשמאוחר יותר מתברר שגם הרכות של סילביה היא מניפולציה רגשית מתוחכמת. אם היה לכם ספק לגבי היכולות של הול בעבר, נראה שזה התפקיד שישנה את דעתכם (במידה ואין לכם בעיה עם מלודרמה ועם הביטוי over-the top).


 

Devil
גלן קלוז ב"אלברט נובס"
 

גלן קלוז

הופעה כובשת נוספת בתחום הדרמה הבריטית מגיעה מכיוונה של שחקנית אמריקאית ותיקה דווקא, שעשתה לאחרונה קאמבק מרשים. מאז קרואלה דה-ויל בסרטי הדלמטים המתרבים, היה נדמה שגלן קלוז סיימה את הקריירה ההוליוודית שלה. הכוכבת שהפנטה בחיזור גורלי ויחסים מסוכנים, פינתה את מקומה לדור חדש ונעלמה. אלא שהיא לא באמת נעלמה, ולא באמת נתנה להוליווד להוציא לה את האוויר מהגלגלים, רק בשל גילה. קלוז הופיעה בתיאטרון לפני הפריצה הקולנועית שלה, והמשיכה גם כשזו דעכה. אבל אז הגיעה סדרת הטלוויזיה נזקים ב-2007, והחזירה את המלכה לארמון, בתפקיד עורכת הדין המניפולטיבית וחסרת העכבות, פאטי היוז.
 

השנה רשמה קלוז הישג נוסף שסוגר לה את הקאמבק המזהיר הזה – תפקיד שגילמה קודם לכן בתיאטרון, דמותו של אלברט נובס – אישה אירית במאה ה-19, שמתחזה לגבר ועובדת כמלצר בפנסיון דבלינאי. תשכחו את כל מה שלמדתם על קלוז כמגלמת של נשים כוחניות, מרושעות או מופרעות. בתפקיד הטרנסג'נדרי שלה היא מפתיעה עם דמות רגישה ופרג'ילית, ונראה שהגבר הוציא מקלוז את כל העדינות שיש לה בפנים. לצידה של קלוז מופיעה בהצלחה גם השחקנית הבריטית ג'נט מק'טיר - גם היא בתפקיד אנדרוגני של cross-dresser ויקטוריאנית. סצנה אחת של השתיים מרגשת באופן מיוחד, כשלאחר שנים רבות הן לובשות שמלות ויוצאות לצעוד על חוף הים. למרות שמדובר בשתי שחקניות (ובדמויות נקביות), אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שהן נראות באמת ובתמים כמו שני גברים בדראג. עבודת הגוף והקול של קלוז ומק'טיר זיכתה את שתיהן, ובצדק, במועמדות לפרס האוסקר.

 


טלוויזיה אמריקאית
 

בחרנו להזכיר מספר הופעות טלוויזיוניות בולטות, גם הן של שחקנים בסוג של קאמבק. לורה דרן מביאה את כל ההיסטריה של דמויותיה הלינצ'יאניות לדמותה של איימי ג'ליקו – סביבה נעה סדרת הדרמה הקומית, מוארת. מבעד לקריקטורה, מצליחה דרן להבליח כשחקנית מרגשת באמת, וזו בהחלט מעלה גדולה להפיח אמינות רגשית בדמות שנחה על גבול הקומיקס.
 

לא מספיק נכתב על הסדרה ילדי האנרכיה שיצר קורט סאטר, אבל בשלב זה נסתפק בהשתתפותה המעניינת של קייטי סגל (אשתו במציאות של סאטר), שעשתה מייק-אובר מרשים לרגל גיל המעבר. סגל קנתה את שמה בתפקיד פגי באנדי המופרכת של נשואים פלוס, ולכן היה זה באמת מפתיע לראות אותה בתפקיד דרמטי, קשוח ודורשני. סגל השילה את הקריקטורה ההיתולית לטובת אשת מאפיה תככנית וכוחנית – הביג מאמא של כנופיית אופנועני SAMCRO בקליפורניה החמימה. ב-2011 היא לקחה את פרס גלובוס הזהב, והשנה הגיעה לאוזן העונה הרביעית, בה סגל מוכיחה שהיא יכולה לשאת על כתפיה דמות טראגית, לא פחות.
 

נסיים עם עוד שחקן שזכה להכרתו בזכות דמות טלוויזיונית קומית, ועשה שינוי כיאה לכשרונו. קלסי גראמר, הלא הוא ד"ר פרייז'ר הנוירוטי, חזר השנה בתפקיד ראש העיר שיקאגו, טום קיין. גראמר שולח לאוויר העולם טקסטים ארוכים, מורכבים ושייקספיריים בעצמתם, ומשלב בדמותו של קיין ייאוש אקזיסטנציאליסטי, תוקפנות ושררה דיקטטורית על סף יציאה מכלל שליטה. הבוס כמעט כולה נחה על כתפיו, אם כי ראוי לציין את שתי השחקניות שלצידו – קוני נילסן וקאת'לין רוברטסון – שבהחלט מצליחות לגנוב את ההצגה מדי פעם, למרות שזו משימה לא קלה בכלל.