24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

האמן נוכח

מספר סרטים דוקומנטרים על אמנים חושפים מוטיבציות שונות מאחורי היצירה. אסף מגל סוקר ונזכר גם בסרט אחד מופתי מן העבר 

אסף מגל (27/12/12)
 
Red
מרינה אברמוביץ'  

לאחרונה אנו נשטפים בזרם של סרטים דוקומנטרים על אמנים כריזמטיים הפועלים ברחבי העולם. מעניין לראות כי לכל אמן אובססיה אחרת המשפיעה על תהליך היצירה שלו, מקור שונה למוטיבציה האמנותית שלו – חברתי, רוחני, גופני, שכלתני ולעיתים לא מודע. בין אם אתם אמנים בעצמכם, בין אם לא, התבוננות בדיוקנאות הללו תגלה לכם משהו על האובססיה הפרטית שלכם.
 

Marina Abramovic: The Artist Is Present
 

מרינה אברמוביץ', הפועלת מאז שנות השבעים, היא "הסנדקית" של אמנות המיצג. הרמן הסה כתב כי סידהרתא למד שלושה כלים חשובים לחיים: לחשוב, לצום ולהמתין. בדומה, אברמוביץ', שנולדה ביוגוסלביה לזוג הורים קומוניסטים-פרטיזנים וחונכה בנוקשות וללא גינוני אהבה יתרה, אימצה את ההמתנה, הצום והשקט כמדריך ליצירתה (כן, היא גם חושבת). הסרט תופס אותה בשנות השישים לחייה, כאשר ה-MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק) מספק לה קומה שלמה כהזדמנות ליצירת רטרוספקטיבה לעבודותיה. אברמוביץ היא ספק קדושה ספק זונה, אישה גדולה מן החיים שגופה מהווה מדיום בעבודתה. המייצגים שלה דורשים כאב פיזי ונפשי עז ומבחני סיבולת המחייבים מוכנות רוחנית עמוקה.
 

חציו הראשון של הסרט עוקב אחר חייה של אברמוביץ' ושיתוף הפעולה הפורה בעברה עם בעלה לשעבר, אוליי לאייסיפן. השניים נפרדו לאחר שצעדו רגלית, אחד אל עבר השני, על החומה הסינית, במיצג שנקרא "הנאהבים". חציו השני של הסרט מתאר את המייצג החדש אותו הכינה לכבוד התערוכה ב-MOMA, בו היא ישבה במשך שלושה חודשים על כיסא, מרגע פתיחת התערוכה בבקרים ועד נעילתה בערבים, ואפשרה לקהל לשבת בכסא מולה, ובכך לקחת חלק פעיל במיצג. אחד הסרטים היפים שיצאו השנה מצליח לגעת ולרגש גם אם זו רק היכרות ראשונית עם אברמוביץ'.  


 


 

Ai Weiwei: Never Sorry

איי הוא אמן קונספטואלי ולוחם זכויות אדם, שהאמנות היא כלי הנשק שלו. הסרט פורס את סיפור חייו ורעיונותיו של איי - מדור הראשונים  של אמני סין, שיצאו בשנות ה-80 של המאה הקודמת מארצם אל המערב וצפו בהפגנות הסטודנטים בכיכר טיינאנמן על גבי מסכי הטלוויזיה - ומתמקד במאבקו הממושך במשטר הסיני המדכא. איי הוא אדם צנוע, איש של רעיונות הנעזר בסביבתו להגשמתם, אך גם אידיאליסט ו"בריון", שאינו מפחד להתעמת ואף להקריב את חייו למען הרעיונות בהן הוא דוגל. אצלו, האמנות אינה נפרדת מן החיים ומטרתה לשרת את הציבור.

איי וויי וויי אינו מפסיק לתעד את מאבקו במצלמה דיגיטאלית ונעזר בבלוגים, בפייסבוק ובטוויטר על מנת לגייס תומכים נוספים. לאחר רעידת אדמה מרובת הרוגים, ולאחר שהשלטונות הכחישו את מספר ההרוגים הגדול (הטענה הייתה כי נקברו בחיים בגלל ששהו ב"מבני טופו" שנבנו ע"י המדינה ושלא היו עמידים בפני אסונות מסוג זה), תיעד איי את האירוע בסרט דוקומנטרי ואף הפך את הסטודיו שלו למיצג שמותיהם של ההרוגים, כמו גל-עד למניעת הכחשה. פעילותו גררה התקנת מצלמות מעקב של השלטונות בביתו, אך החיבוק שהוא מקבל מן המערב מעודדו להמשיך במאבק למען החופש ולמען זכויות הפרט. מצלמת המעקב זוכה מצידו להנפה של אצבע משולשת.
 

Devil
וויליאם קנטרידג'
 


William Kentridge: Anything Is Possible

קנטרידג' - האמן שנבחר ב-2009 להיות אחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר של מגזין Time, הוא הגורו של היצירה החופשית, שזורמת מהיד בלי שהמוח יהווה מכשול עבורה. הוא מאמץ אסטרטגיה לפיה הוא אינו יודע מה מטרתה הסופית של היצירה, אלא נותן לסקרנות ולרעיונות להוביל אותו בתהליך. קנטרידג', בן למשפחה יהודית שברחה מליטא לדרום אפריקה,  ספג בנערותו את האלימות ששלטה ברחובות ואת גזענות האפרטהייד ששיקפה עבורו אבסורד מעצב. עבודותיו הראשונות נשענות על אנימציה של ציורי פחם ומבטאת את תחושותיו על המצב העגום בדרום אפריקה דאז. עם השנים, עבודתו הסתעפה והכילה מגוון רב של תחומים אמנותיים: וידאו-אינסטליישן, תיאטרון בובות, פיסול, פרפורמנסים ואופרות. קנטרידג' בוחן ביצירתו את תהליך היצירה של האמן במרחב הסטודיו אותו הוא מכנה "חדר מכונות". הוא חושב עם אצבעותיו, ובניגוד לפסיכואנליטיקן מובל ע"י הבלתי מתוכנן ולא ע"י הלא-מודע.
 

Salvador Dali: Genie Tragi-Comique

בעוד וויליאם קנטרידג' מניח בצד את הצדדים הלא מודעים שביצירה, דאלי הוא המייצג הראשי של הזרם הפרוידיאני, במלוא הסקס-אפיל שלו. פורטרט צבעוני זה מתאר את דאלי כלא פחות ממטורף כריזמטי, פרנואיד מלידה ופרובוקאטור מצטיין. האיש הכריז כי ישו הוא גבינה, וכאשר שמע שחברו הטוב, פדריקו גרסיה לורקה, נרצח, הגיב בצעקת "אולה!" דאלי מתאמץ להגדיר את עצמו כשונה משאר בני התמותה, והשוני הוא זה שהוביל אותו לחבור לזרם הסוריאליסטי. התמונות המרהיבות שצייר מפסלות דימויים הישר מן הלא מודע אל הקנבס. לדעתו "המציאות" היא בעצם תפיסה אשלייתית המתרחשת במוחו של הסובייקט. כמו הפסיכואנליטיקנים, גם הסוריאליסטים נעזרו באסוציאציות על מנת לקשר בין דברים שאין בינם כל קשר. כך למשל בסרט כלב אנדלוסי שיצר עם לואיס בונואל, לא תמצאו זכר לאנדלוסיה וגם לא לכלב. דאלי הוא הנציג המובהק של הדמיון, הנרקיסיזם, הפרנויה, והשיגעון כמעודדי היצירה.  

 
Quince Tree Sun

בחרתי להזכיר כאן גם את סרטו הישן יותר של ויקטור אריסה, מכיוון שלטעמי זהו הדיוקן האמנותי המעניין ביותר שנוצר בקולנוע. הבמאי עוקב אחר ניסיונותיו של האמן אנטוניו לופז לצייר את עץ החבושים שבגינת ביתו, בהתחשב בכך שהטבע נע במחזוריות - האור על העץ משתנה תדירות והפירות הולכים ומרקיבים. זהו סרט רפלקסיבי על תהליך היצירה ומאבקו של האדם בטבע החולף. הרצון לתפוס את התנועה ולקבע את הזמן, בין אם באמצעות ציור קרני האור על הבד, או קיבועם על סרט הצילום, מהווה את עמוד השדרה של הסרט.

בעוד הסרטים הקודמים ברשימה "נכנעו" לאמן והכפיפו עצמם לסובייקט המצולם, אריסה הוא קולנוען גדול שהופך את הסרט לדיאלוג בין הצייר לבמאי הסרט, בין המכחול למצלמה. זהו סרט ייחודי הנע בתפר שבין הקולנוע התיעודי לקונבנציות של קולנוע עלילתי בזכות אמצעי המבע שבו. השימוש בפילם ובוידיאו, צילום שוטים באמצעות מנוף ודולי, ועריכה במסורת השוט-ריברס-שוט מקנים תחושה כי הסרט מבוים ומתוכנן, למרות הדיאלוגים האותנטיים. אריסה מראה כי רק באמצעות המתנה נחשפות פיסות מציאות שאינן מתגלות עוד לאדם המודרני המושפע מטכנולוגיה. סרט זה מצביע על יכולתו של הבמאי לשחק עם הז'אנר התיעודי ולבנות נרטיב מינימאלי מצד אחד, אך מופשט ומורכב מבחינת הרעיונות שבו.