23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

לא בתל אביב: ראיון עם נוני גפן

לרגל יציאת הקומדיה העצמאית לא בתל אביב, פגשה תמר רודוי את הבמאי, נוני גפן, לשיחה על יצירה, מציאות ומה שביניהם 

תמר רודוי (31/12/12)
 
Red
נוני גפן  

ספר לנו איך הגעת לביים פיצ'ר.

התחלתי בתור כותב דיאלוגים לתסריטים ואז רציתי להיות שחקן. אחרי שמימשתי את זה, התעורר החשק לביים. כתבתי עשרה תסריטים לפני לא בתל אביב, רובם די גרועים, וברובם תכננתי להופיע כשחקן, אבל טוב שהם לא יצאו לפועל. הם נכתבו כדי למצוא חן בעיני הקרנות, למרות שאף אחד מהם לא קיבל מענק. היום אני יכול להגיד שהתסריטים האלה היו שקרים גמורים. הפעם היחידה שלא שיקרתי לעצמי הייתה עם לא בתל אביב. הממסד שנא אותו. אחת הלקטוריות אמרה שהסרט לא צריך לראות אור יום. בסוף קיבלנו מעט מאוד כסף והצלחנו לגייס עוד. הייתי חייב להקיא אותו, כבר לא יכולתי לשמור בבטן. נכנסתי למוד שזה סרט שאני חייב לעשות, ושהגישה הזו תמשוך אנשים שירצו לקחת בו חלק, כולל את הקרנות.

מה היה לך להקיא?

להראות את מה שאני רואה - את היציאה מהבית, הבעיטה בממסד, בזוגיות, ביחסים בין הורים לילדים. הייתי חייב להוציא רצף אינטואיטיבי בכתיבה, ובעיקר לתת למשהו לצאת מהפנים אל החוץ. לפני זה הייתי מתוסכל ומדוכא. היה לי קושי עם הבדידות בעיר ועם כמות האנשים. רציתי לכתוב על הדחייה מתל אביב כמשל. מפה גם בא השם של הסרט. זה היה סטייטמנט של "הנה הגעתי". 

רצית לצאת מתל אביב אבל תל אביב לא יצאה ממך - הבחירה בשחקנים, בצילום, במוזיקה. ה"מגניבות" של הסרט היא מאוד "תל אביבית".

זה הדיסוננס שיש בי. גדלתי בטבעון, אבל אין מקום בארץ שמתאים לי כמו תל אביב. אם תשכב פה על הספסל אף אחד לא ירק עליך. אם זה היה קורה בטבעון כולם היו קופצים עליך כדי לשאול מה קרה. זה דיסוננס שהיה חייב להתקיים גם בסרט.
  


 


 בגלל זה אנה ונוני רוצות לברוח?

הן היו רוצות לברוח, אבל עדיין נשארות שם. הדמות של נוני - ברור שהיא מתאימה לתל אביב, רק ששם היא עוד יפה אחת שתעשה אודישנים כמו כולם. בטבעון היא מלכה. בשביל אנה זהו מסע התבגרות. בנטייה שלהן הן תל-אביביות - משוחררות וזורמות, אבל הן לא שואפות למקום. הן לא שואפות ל"תל אביב".

למה הן שואפות?

קודם כל להיות מאושרות. יערה רוצה להיות אחת מהחבר'ה, לקבל תשומת לב מהגדולים. נוני מנסה למצוא קירבה אבל יודעת לתקשר רק באמצעות המיניות שלה. אנה רוצה להיות כמו נוני המשוחררת והנשית, שבתורה מרוכזת בעיקר בעצמה, אבל עדיין דואגת לאנה כמו לאחותה קטנה. הן גם מתאחדות נגד האבא. המהלך של הסרט מתחיל כשמיכה חושב שבנות צריכות להיות מעודנות ונשיות. בסרט הן תוקעות גרעפצים, ולמיכה זה מפריע. הוא מתלונן על זה כל הזמן, הוא אומר שהן מגעילות אותו ומנסה ליישר אותן לפי הקווים המקובלים של איך אישה צריכה להתנהג. שם נמצא השורש השוביניסטי שאני מנסה לתקן. כשבסוף הסרט, במסעדה, הן "מיושרות" ונוהגות לפי הקונבנציה הזאת, הוא מבין שהוא לא באמת רוצה ליישר אותן.  במסעדה הוא מבין שהוא טעה ושהוא אוהב אותן כמו שהן.

אז אם זה התיקון הפמיניסטי שלך, למה אתה מציג  את הנשים הפמיניסטיות בבית של אמא של אנה בצורה מגוחכת?

אם הצגתי את הפאן השוביניסטי בצורה מגוחכת אז רציתי להראות שהפאן הפמיניסטי פועל בכוחניות ובאגרסיביות באותה מידה. הדמויות של יערה ורומי הן הפמיניסטיות באמת, שמראות שאישה יכולה להיות משוחררת בלי להיות דורסנית.

 

Devil
לא בתל אביב
 

 צילמתם בידיעה שהסרט יהיה בשחור לבן?

רק בשלב העריכה החלטנו. זה מתאים לרוח הסרט. בעולם שלו אין פלאפון או מחשב ואלמנטים נוספים שיכולים להסגיר את הזמן. זה מיד מכניס אותך לאווירה שלא קשורה לזמן ולמקום. הטמפו שלו עכשווי ומתאים לתקופה של הסרט. אני חושב שבצבע היית מחפש את ההיגיון הריאליסטי. העובדה שהסרט בשחור לבן ממקד אותך לרובד הרגשי והלא קונקרטי.

איך גודל התקציב השפיע על סגנון הסרט? היו אילוצים שגרמו לכם להתפשר?

היה לי הרבה חופש עשייה למרות שהייתי שמח אם היה יותר זמן. אין אינטרקאטים כי לא היה זמן, אז הכל נכנס לשוט אחד. היו שוטים ארוכים עם תנועות מצלמה כדי לתפוס את כל הסצנה בבת-אחת. חדי העין יכולים להבחין בניואנסים קטנים שהייתי שמח להראות בשוטים נפרדים. כי זה הקולנוע שאני אוהב - עשיר בפרטים. נורא רציתי לצלם שוטים פתוחים של טבעון שגם אותם לא הספקנו.

איך היתה החוויה הראשונה של בימוי שחקנים?

שיחקתי בתיבת נח שרני בלייר ביים. באחד הטייקים הוא אמר לי "זה יפה. בוא נחמם את זה טיפה במיקרו ונוציא". לא הבנתי את המשפט אבל הבנתי את הכיוון שלו. הוא לא אמר לי "תעשה ככה וככה", אלא פשוט כיוון אותי ריגשית. אהבתי את הדרך שלו להגיע לשחקן. הוא יודע לסחוב צוות שחקנים בדרך אבהית אבל מתוך דיסטנס. יצא לי גם לעבוד בעבודות הפקה אצל רם נהרי וקוסאשווילי וניר ברגמן. ראיתי מה מוצא חן בעיני ולמה אני מתחבר יותר, ו"גנבתי" לא מעט רעיונות של בימוי וטיפול בשחקנים מכל אחד מהם. בגלל שהתסריט קצת קומי, ההוראה לשחקנים היתה לא לחייך כי זה מסגיר את הקומיות. ההנחייה הכי גדולה שהיתה לי לשחקנים, כולל שחקני המשנה, היא שהם המרכז - שידעו מבחינתם שהסרט הוא עליהם. אל תשרת את הסצינה, תשרת את עצמך. אתה הדבר הכי חשוב בסצינה גם אם זאת הסצינה היחידה בסרט שאתה משתתף בה. הרי כל אחד הוא השחקן הראשי בחיים של עצמו.

כתבת את התסריט בידיעה שתשחק בתפקיד הראשי? ניצלת את ההזדמנות להגשים את הפנטזיות שלך, לבנות לך עולם שהיית רוצה לחיות בו?

בהחלט. רציתי ליצור עולם אוטופי מבחינה ריגשית. יש לנו צורך אנאלי להיות מחוייבים למשהו - לקרן הקולנוע, לבן הזוג, להורים כי הם עוזרים ותומכים בנו. בסרט יש סיטואציה של חוסר מחויבות וזה משהו שהייתי שמח להיות חלק ממנו.

ואז מגיעים השוטרים והורסים את המשהו הזה.

השוטרים תמיד הורסים את המצב; שוטרים במובן המטאפורי. הם מייצגים את העולם הקונקרטי. יש בסרט שיר של רותם בר אור שאומר: החלומות מגרדים לך בראש, והנה השוטר הוא אומר תעצור בצד, אסור לך לחלום. השוטר זה הממסד, הקרן, הביקורות.

אתה מרגיש שניצחת את הממסד?

אי אפשר לנצח אותו אף פעם. מספיק שכתבו עלי ביקורת, זה הופך אותי לחלק מהממסד. ברגע שמשהו ממסדי מחבק אותך או מגיב לך, אתה חלק ממנו. היינו בפסטיבל דרום שממומן על ידי עיריית שדרות, סינמטק שדרות, הקרן לקולנוע ומשרד החינוך. הם חיבקו אותנו.

אילו ביקורות אתה מקבל?

הביקורת בוויינט היתה גרועה. הוא נתן לסרט שלושה כוכבים, אבל כתב דברים כל כך רעים, שכמעט כתבתי לו שיוריד לי כוכב. בכל הקרנה אנשים יוצאים באמצע. בינתיים האולמות די מלאים, אבל מעטים צופים בסרטים ישראלים בקולנוע, והם יורדים אחרי שבוע ונעלמים. אין לי בעיה שאנשים לא יראו את הסרט שלי, הבעיה היא שאנשים לא יודעים שהוא קיים. בעיני זאת הבעיה של הקולנוע הישראלי, שלא אומרים לקהל הרחב שיש קולנוע ישראלי מצויין.