25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סרט החודש: Searching for Sugar Man

עם כניסתה של 2013, הסרט שפותח את האוזן (והלב) הוא סיפור בלשי על אגדה מוזיקלית. זמר הפולק רודריגז פרש אחרי שני אלבומים עלומים בסיקסטיז, בלי לשער שיהפוך לאייקון בדרום אפריקה הרחוקה 

אבישי קרשין (06/01/13)
 
Red
רודריגז  

האגדה מתחילה עם אמן צעיר בשם רודריגז - איש מסתורי לובש שחורים, שערו הארוך עוטף את פניו, כובע לראשו. אף אחד לא רואה את עיניו. הן תמיד מסתתרות מאחורי משקפי שמש, גם בלילה, כשהיה משוטט ברחובותיה של דטרויט, בירת המפלצות המכאניות. עם גיטרה תלויה על כתפו, היה עובר מבר לבר, שר את השירים שכתב לקהל קטן. גם שם, על הבמה, היה נראה כצללית. לפעמים, כך אומרים, היה מופיע כשגבו אל הקהל. הוריו היו מהגרים ממקסיקו, והוא עבד בעבודות שונות, ביניהן כפועל בניין; אבל הייתה לו נפש עדינה. את הכאב הוא ביטא בשני אלבומים בתחילת שנות השבעים – עשרים וחמישה שירים בסך הכל, מלאים ברגש ואמת, סיפורים קטנים על הרחוב, על סמים, על תחושת גועל עמוקה. קולו היה רך ומיוחד, כישרונו אדיר כשל משורר או נביא זעם. המבקרים אהבו אותו אבל הקהל חשב אחרת, אולי בגלל שלא ידע כיצד להתמודד עם העצבות הגדולה, אולי בגלל שרודריגז הוא לא שם לבן. בעל הלייבל טוען שבארצות הברית הוא מכר משהו כמו שמונה עותקים, רובם לקרובי משפחה. הוא החליט לשחרר את רודריגז לדרכו. מאז איש לא שמע עליו. רודריגז נעלם לתוך הערפל ממנו הגיח.
 

שלוש-עשרה אלף קילומטר משם, בקייפטאון שבדרום אפריקה, רודריגז זכה להצלחה ענקית. שירי המחאה הפוליטיים שכתב הפכו, על פני שני עשורים, להמנונים של תרבות הנגד במדינה שכורעת תחת שלטון האפרטהייד. אנשים הכינו עותקים לא חוקיים של שני האלבומים והעבירו אותם מיד ליד, למרות ששיריו נאסרו להשמעה בתחנות הרדיו. הוא הפך לסמל המאבק, קול המחאה נגד האי-צדק החברתי. הוא מכר שם יותר אלבומים מאלביס או מהביטלס. מעריציו הגדולים רצו להפוך את האניגמה לבן אדם, להפיג את עשן המסתורין. כדרכם של מעריצים הם ניסו לדעת כמה שיותר על האמן שכולם האמינו שהתאבד. יש עליו כמה תיאוריות: שמת ממנת יתר, שתקע לעצמו כדור בראש, והגרועה מכולן - שבתור "הדרן" להופעתו האחרונה הצית עצמו למוות, על הבמה. התיאוריות האלה לא תלושות מהמציאות, או לפחות לא מזאת שצייר רודריגז בשיריו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאנשים שנושאים כאב גדול, במוקדם או במאוחר נכנעים לכאב. 

 

יש פער עצום בין המציאות למיתוס. בהיעדר מידע, הדמיון משלים את התמונה. ככל שהמוזיקה נוגעת ביותר נקודות רכות, מתחברת לאמת עמוקה יותר, הפנטזיה משתוללת. המתכון הבטוח ליצירת מיתוס הוא לגרות את הדמיון ולעצור, להפוך את הגיבור לאל כמעט ולהרוג אותו לפני שהזדקן וקמל. חייה מהר, מות צעיר, השאר גוויה יפת מראה. המשפט הזה מיוחס למיתוס אחר, ג'יימס דין, שכנראה מעולם לא אמר אותו אבל בלי ספק חי אותו. הסוף המוקדם הוא בלתי נפרד מהמתכון בגלל ההבטחה שלעולם לא נוכל להשלים את התמונה. ממש כמו בקוסם מארץ עוץ, אף אחד לא בוחר לדמיין דוד חביב שמסתתר מאחורי וילון ומפעיל מופע אור קולי. הרבה יותר מעניין לדמיין קוסם כל יכול ומאיים. עולם המוזיקה מלא בדוגמאות כאלה, בעיקר בקרב יוצרי מוזיקת פולק.
 

העולם מתחלק לשניים: אלה שמעדיפים לשמר את המיתוס, לדעת כמה שפחות על היוצר, להגדיר אותו דרך היצירה שלו ומה שהיא מעוררת. לעומתם יש את אלה שרוצים לדעת כמה שיותר, לקרקע את היצירה, לחבר אותה לאדם בשר ודם ולהכיר אותו לעומק. זהו החומר ממנו עשויים כותבי ביוגראפיות. זהו גם החומר ממנו עשוי בוב סגרמן, אספן תקליטים מקייפטאון והאיש שהתחיל לגלגל את כדור השלג. סגרמן לא היה מסוגל לחיות עם חוסר הידיעה ועם האופי הסנסציוני של השמועות על מותו של רודריגז. הוא יצא למסע חקירה שהתחיל במשפט שנכתב בהוצאה המחודשת של אחד האלבומים, חיבר אותו לבלש מוזיקלי אחר ושלח את שניהם לדטרויט במטרה למצוא סוף מספק לאגדה. לאגדה של רודריגז יש סוף שונה מהצפוי, סוף שבאמת ראוי לאגדה. כדי לא לפגוע בהנאה מהסרט לא נחשוף אותו כאן, רק נציין שכמאמר הקלישאה, גם כאן המציאות גדולה מכל דמיון.


 


לפעמים כל מה שנחוץ זה סיפור חיים. זה המקרה של מליק בנג'לול, הבמאי של Searching for Sugar Man. בנג'לול, בחור שוודי שחיפש חומר לסרט הראשון שלו, פגש את סגרמן והתאהב בסיפור על רודריגז. הוא אפילו דחה את ההאזנה למוזיקה עצמה כי פחד שאם לא יאהב אותה הקסם יפוג. בנג'לול עבד על הסרט ארבע שנים, ערך אותו לבד על המחשב האישי שלו, צייר קטעי אנימציה לסרט בעצמו. כשהמפיק שלו הפסיק להאמין בו הוא פנה למפיק של איש על חבל, שהתאהב גם הוא. יש דמיון רב בין שני הסרטים האלה, על שני אנשים שונים אבל דומים, שניהם עם רעב גדול להתבטא, שניהם לא מובנים כהלכה. למרות חוסר הניסיון של בנג'לול והבוסריות הקולנועית, הסיפור עצמו מקסים ומרגש מספיק בשביל להתרשם עמוקות. בנג'לול נותן את מלוא הכבוד לגיבור שלו ולפסקול היפהפה שמעטר את סרטו – שיריו של רודריגז. הסרט פורש את המעשייה הבלשית שמתחילה בקייפטאון, ממשיכה בארצות הברית ומנפצת את המתח ההולך ונבנה במערכה אחרונה ומרגשת - קתרזיס כובש לב ומעורר השראה שמוכיח את קיומם של ניסים.
 

Searching for Sugar Man אינו ביוגרפיה במובן השגור, לא רק בגלל שהמידע הביוגראפי על רודריגז שואף לאפס, אלא בגלל שבסופו של דבר האמן כבן אדם הוא לא העניין. מה שבאמת חשוב הוא היצירה שלו והכנפיים שהיא מצמיחה. כולנו רוצים להיות נאהבים אבל לעולם לא נדע בדיוק עד כמה אוהבים אותנו. לאמנים זה לכאורה מעט יותר פשוט - התמלוגים והעניין הציבורי הם המדד שלהם. בכל זאת יש את אלה שמעולם לא קיבלו תמלוגים, שלא חלמו על הרעיון שבמרחק אלפי קילומטרים ועשרות שנים, ישנם מאות אלפי אנשים שמרגישים קשר קרוב ואוהב לאדם שמעולם לא פגשו, רק דרך היצירה שלו.