22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הוצאות מחודשות 2012: חלק שני

סאם פולר מתמקם בעולם העיתונות הניו יורקי ו-וידט הארלאן מפתיע עם דרמת התבגרות בוגרת, בשני סרטים שזכו סוף סוף להוצאת דיוידי. קבלו המלצות לעוד כמה שיעורים בקולנוע

ערן קידר (13/02/13)
 
Red
 Park Row

Park Row

נתחיל עם קלאסיקה אמריקאית, אבל כזו שעושה זובור אמיתי להוליווד. סמואל פולר הוא לא פרייאר. זאת אומרת, הוא בהחלט הפסיד התעשרות מגלומאנית לטובת חיים צנועים יותר והוצאות כלכליות מפרכות, אבל הרוויח ביושר את הכתרתו בדיעבד למלך ה"אנטי". פולר, בזכות האתיקה הפרטית שלו, נחשב היום לאחד הבמאים האמריקאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע ולאחד ממבשריו של קולנוע עצמאי, בתוך תעשייה שסגדה לזוהר על חשבון חתירה תחת השיטה.

ב-Park Row, פולר – עיתונאי בעברו – משתמש בעולם העיתונות כדי לבצע הבחנה שנכונה גם לתעשיית הסרטים. הוא מעמיד שתי השקפות עולם זו מול זו: עיתונות מתחנפת שנועדה לטשטש את מודעות הקורא למציאות מול עיתונות חושפת, אמיצה ומעוררת שערוריות, שמטרתה לזעזע את הקורא. פולר מקדם את רעיון העיתונות הצהובה לפני שזו הסתאבה גם כן והפכה לפלטפורמה של רכילות סליזית זולה. בסרט זה שמימן מכספו (גם המפיק האוהד עקם את האף וניסה לעגל לו את הפינות), הוא מתאר את עלייתו של עיתון חדשני מול ההגמוניה של עיתון שתלטני. מדהים לראות כיצד סרט מ-1952 כל כך רלוונטי לימינו, גם לישראל שבה העיתונות נשלטת ע"י גורמי הון בעלי אינטרסים שמנוגדים לאלו של הציבור הרחב. לפולר היה חשוב להדגיש בקולנוע שלו את מחויבותו לערכים האמריקאים הטהורים, לשמם הוקמה הרפובליקה הראשונה בעולם במאה ה-18. Park Row (ע"ש הרחוב בו הסרט מתרחש – רחוב העיתונים במנהטן) הוא פמפלט פוליטי אנטי-ממסדי שהוכיח למק'ארתי ולועדת הקונגרס הפשיסטית שלו, שהמערכה על הדמוקרטיה האמריקאית ועל חופש הביטוי לא מתכוונת לשכוך. אגב, מעבר לדיאלוגים המושחזים והדמויות המעניינות, פולר לא מוותר על מבע קולנועי מטלטל, שכולל גם one-shot אחד מופתי במצלמה ידנית – לא עניין של מה בכך בקולנוע של תחילת שנות ה-50.  


 


Alambrista

לסרטו של פולר הצטרף השנה על מדפי האוזן סרט נוסף שעוסק בחברה האמריקאית על הבעיות החברתיות המעסיקות אותה. רוברט מ. יאנג – גם הוא לא חיכה למממן כדי ליצור סרטים ביקורתיים וחושפניים. כמו פולר, גם הבמאי העצמאי הזה לא חיפש את ליטוף הממסד ולא היה מוכן להתפשר על תכניו, שלכל הדעות היו בעלי ערך מטלטל עבור אמריקאים רבים שהאמינו כי הם חיים בגן עדן עלי אדמות. אז זהו שלא. למשל, כבר במחצית שנות ה-60 היה יאנג בין הראשונים שעסקו באופן מוחצן בבעיותיהם של האפרו-אמריקאים ובמעמדם הנחות בחברה. Alambrista שנעשה בסוף שנות ה-70 עוקב אחר מצוקה אחרת – זו של פועלים מקסיקנים לא חוקיים, שהיו חוצים את הגבול לארה"ב כדי לעבוד בחקלאות.

לפחות עשור לפני שבעיות ההגירה העולמית החלו להפוך לעיסוק שגור בקולנוע, Alambrista מספק חוויה מבוימת בעלת ארומה ריאליסטית קיצונית מאוד, גם בשל העובדה שיאנג מיטיב להשתמש בטכניקות של קולנוע דוקומנטרי וגם משום שחלק מהסצנות בסרט הן באמת ובתמים דוקומנטריות. גלגוליו של פועל צעיר שמגיע לדרום האמריקאי כדי לפרנס את משפחתו במקסיקו מתוארים באמצעות מצלמה סוחפת (מאוד), עריכה דינאמית, סצנות רוויות הומור ורגעים אותנטיים של עצב. את סצנת הלידה שסוגרת את הסרט בנימה סימבוליסטית קשה להוציא מהראש.


 

Devil
 I Was Nineteen
 

קלאסיקה מגרמניה:
 

נהוג לראות בשנות ה-60 כהתחלת תחייתו המחודשת של הקולנוע הגרמני – עשרים שנה לאחר שהנאצים דאגו להחריב כל חלקה טובה במדינה. מערב גרמניה של שנות החמישים הייתה מדינה משתקמת שעסקה בליקוק פצעים, ואכן רק כעבור עשור ויותר, עם הגעתם לזירה של וורנר הרצוג, פאסבינדר ודומיהם, החל גל חדש בקולנוע הגרמני. לכן זה עוד יותר מפתיע לראות סרט פורץ דרך ממש מהתקופה המוחשכת, ועוד יותר מפתיע לגלות מי הבמאי שלו.
 

Bewildered Youth  מ-1957 הוא דרמת התבגרות במסורת המלודרמות המשפחתיות ההוליוודיות של התקופה – בה מוצג פער דורות אקוטי וקונפליקט קשה בין הורים נוקשים ושמרנים לילדיהם השואפים לחרות אישית. קלאוס הוא נער אחד שכזה, שמתקשה להתמודד עם הלחצים המופעלים עליו מלמעלה, מצידו של אביו הבורגני-קונפורמיסט. האבא בסרט הוא הנציג המובהק של מעמד הביניים הגרמני של התקופה, זה שחיבק את הקפיטליזם והדחיק עד כמה שאפשר את העבר הנאצי של המדינה. קלאוס מוצא מזור לצרכיו אצל דמות אב חיצונית – גבר בגיל העמידה שיצר סביבו מעין מועדון בוהמיאני ו – שימו לב – מאוד הומוסקסואלי באופיו. בתקופה בה כמעט ולא היה ייצוג להומואים בקולנוע מלבד רמזים דקים הכרוכים בסטייה מינית ועבריינות, מדובר בפריצה של ממש. אפילו כשנותן החסות ההומו מוצג כערמומי ומניפולטיבי, הסרט מדגיש שזה כך בעיקר משום שמעמדו החברתי-מיני עבר קרימינליזציה שאילצה אותו לנהוג כך. עם לא די בכך, הקלאב הסגור והאינטלקטואלי הזה מגובה בעוד שכבה אוונגארדית כשהוא מסתמן גם כאתר להתנסות במוזיקה מודרנית מזן המוזיקה הקונקרטית. נדיר למצוא סרט מהתקופה שמכיל בפסקול שלו כל כך הרבה מוזיקה ניסיונית, תוך תצוגה של מכשירי הפקת סאונד חדשניים לתקופתם, כחלק מהנרטיב.

ועכשיו להפתעה נוספת. את הסרט Bewildered Youth יצר לא אחר מאשר וידט הארלאן. נכון, מדובר באחד הבמאים המושמצים ביותר בתולדות הקולנוע משום שהוא זה שיצר עבור גבלס את אחד הסרטים האנטישמיים המצליחים ביותר ברייך השלישי – היהודי זיס. די מדהים לראות כיצד, כנגד כל הסיכויים, עבר הארלאן (לאחר שנים רבות של דשדוש וחרם) מנתינת שרות למכונת התעמולה הנאצית, ליצירת דרמה פרוגרסיבית, הן במסריה החברתיים, הן בתכנים הצורניים-מוזיקליים שלה.
 

במקביל למדינה המערבית שנוצרה ע"י בעלות הברית, קמה במזרח גרמניה מדינת חסות סובייטית – ה-DDR. מזה כמה שנים מביאה האוזן זרזיף של סרטים מהמדינה הזו, שכמו אחיותיה המזרח-אירופאיות-קומוניסטיות השקיעה אף היא בתרבות הקולנועית, אם כי לרוב בסרטים בעלי ניחוח תעמולתי חזק. בשנה החולפת הגיע סרט איכותי למדי שעוסק בזהות הגרמנית המפוצלת, המבוישת והכאוטית, כפי שהתגבשה בשנים הראשונות שלאחר התבוסה הקולוסאלית של המדינה הנאצית. I Was Nineteen הוא סרטו של אחד הבמאים הפוריים ביותר במזרח-גרמניה, קונראד וולף. הוא נעשה ב-1968 ומביא מזיכרונותיו של הבמאי עצמו, שהיה חייל צעיר בשירות הצבא האדום בשנת 1945. עם הפלישה הסובייטית למה שנותר מגרמניה, גרגור הקר נבחר לפקד על יחידת לוחמים המכתרים את העיר ברלין. הוא נבחר לתפקיד בעיקר משום שהוא דובר גרמנית; הוריו היו קומוניסטים גרמנים שברחו מהמדינה ההיטלראית ומצאו מקלט במוסקבה. הקונפליקט הפנימי של גרגור מובא על רקע הקונפליקט הצבאי ועל רקע ההתפוררות של החברה הגרמנית המפוחדת, שרק רוצה לצאת מהמלחמה הזו בשן ועין. סרטו של וולף מצטיין בתיאור ריאליסטי אמין ומעמיק של מפגש אנשי הצבא האדום עם האוכלוסייה המקומית ועם שארית הפיקוד הנאצי, על כל גינוני הכבוד שלו ומצוקת התבוסה. עבור רבים הייתה זו לא רק תבוסה צבאית אלא נפילתה של מערכת ערכים שלמה עליה הם גדלו, והבלבול הזה, המבוכה הנוראית, מקבלת ייצוג לא מתלהם בסרטו של וולף.
 


ועוד נשנוש מהאגף היפני:

השלמנו רשמית את טרילוגיית הסמוראים של אאיצ'י קודו. הסרט הראשון, Thirteen Assassins, הוא הגרסא המקורית על פיה יצר טקאשי מיאיקה את הרימייק שלו לפני כשנתיים. שני הסרטים שבאו אחריו הם The Great Killing מ-1964  ו-Eleven Samurai מ-1966. כל הסרטים מהווים השתלחות ביקורתית על הפוליטיקה המושחתת של יפן הפיאודלית, ומעמידים קבוצה של אנשים שיוצאים למסע נקמה בלורדים אלימים עד פסיכופאטיים לחלוטין, שהתעמרו בנתיניהם והתאכזרו לסביבתם המיידית. המעלה הגדולה של סרטי קודו היא השימוש הנרחב שלו במצלמת כתף דינאמית, בשוטים ארוכים ווירטואוזיים. הוא לא נשען על נפלאות העריכה כדי ליצור אפקטיביות בסצנות הקרב, אלא נשען על כוריאוגרפיה מוקפדת ומצלמה זורמת.


לכתבה הקודמת בסדרה לחצו כאן.