17/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

העידן הדקדנטי

מאז המשבר הכלכלי ב-2008, התחזקה המגמה הקולנועית לעסוק ברעיון הקפיטליסטי – מאפייניו, סכנותיו ועתידו. אבישי קרשין ממליץ על כמה סרטים מהשנה החולפת שלא כדאי לפספס בדרך אל הבנק

אבישי קרשין (26/02/13)
 
Red
 The Queen of Versailles

שנת 2012 היא השנה שבה הקולנוע התעמת ראש בראש עם המפלצת מרובת הראשים שנקראת קפיטליזם. זו לא השנה הראשונה ובוודאי לא האחרונה, אבל היא השנה שספקה עד כה את המספר הרב ביותר של גישות ופרספקטיבות על השיטה הדוגלת בקניין פרטי ובסחר חופשי. לא נכנס כאן לדיון בעד או נגד, אבל מאז המשבר/מיתון הכלכלי שפשט בעולם ב-2008, ובין "מחאת הפראיירים" בארץ ו"כיבוש וול סטריט" בארה"ב, אין ספק שהנושא הכלכלי שנתפס במשך שנים כמדע מדויק ורגיש שעדיף להשאירו למביני עניין, הפך לנחלת הכלל. הקולנוע, מתוקף תפקידו כשופרו של דור, הצטרף גם הוא למערכה. זה התחיל עם משנתו האנטי קפיטליסטית של מייקל מור, קפיטליזם: סיפור אהבה (2009) והמשיך ב-2010, שהביאה איתה את זוכה האוסקר  Inside Job ואת  Chasing Madoff בחזית התיעודית ואת וול סטריט 2 בעלילתית. בשנה שאחריה כבר קיבלנו ארבעה תיעודיים בהפצה מסחרית וגם סרט טלוויזיה מצוין – Too Big to Fail שהופך את מאורעות אותו משבר של 2008 למותחן פוליטי שממחיש בצורה דרמטית את כוחם העצום של הבנקים הגדולים בארה"ב.

השנה האחרונה סימנה נקודת מפנה דרמטית. נושאים טעונים כמו גלובליזציה, תרבות צריכה והקשר בין הון ושלטון החלו לחלחל לקולנוע על כל סוגיו. הבולטים במיינסטרים הם הקומדיה הקמפיין שבה שני עסקנים מתפקדים כאלים בעולם הפוליטיקה האמריקאית, מושכים בחוטיהם של שני המתמודדים מתוך מטרה למקסם רווחים, ולמעשה מניעים את העלילה. קהל הילדים קיבל גרסה מרוככת בדמות הלורקס בו מתואר עולם בו התעשייה והמסחר רומסים את הטבע החף מכל פשע. במקביל, גם הקולנוע האירופי הצטרף לחגיגה - Diaz האיטלקי משחזר את הפגנות המחאה סביב כינוס ה-G8 ב-2001. קולנועני העולם התאחדו.

הסרט Four Horsemen הוא מאותם סרטים המשייטים על הגבול שבין סרט תעודה לתעמולה אנטי ממסדית. ככזה הוא לא מתיימר לשמור על אובייקטיביות אלא מנסה לשכנע את צופיו שישנה דרך אחרת וכי השיטה שמוכרות לנו הממשלות כבר עשרות שנים אולי טובה להם אבל לא בהכרח טובה לאזרח הקטן. הבמאי רוס אשקרופט מראיין שורה של אנשים - כלכלנים, פילוסופים והיסטוריונים, המספקים שיעור מקוצר בכלכלה ואף מציעים דרך אחרת, מוסרית יותר והוגנת יותר. אחד הרעיונות המעניינים בסרט מקביל את הקפיטליזם האמריקאי לאימפריה הדומה דמיון מפתיע לאימפריות אחרות בהיסטוריה. לכל האימפריות מחזור חיים קבוע ולו שישה עידנים: עידן החלוצים, עידן הכיבוש, עידן הסחר, עידן השפע, עידן האינטלקט ולבסוף עידן הדקדנס. האחרון, זה שמאופיין בבזבזנות יתרה, פערי מעמדות גדולים ואובססיה למין, הוא זה שמבשר את מפלתה של האימפריה.

  


 


The Queen of Versailles הוא סיפורם של דייויד וג'קלין סיגל, מהזוגות העשירים בארה"ב. הוא הפך למיליארדר בזכות אימפריית טיים שרינג (יחידות נופש), היא זכתה בתחרות מלכת היופי. האחוזה שלהם לא מספיקה לצרכיהם, לכן הם מחליטים לבנות, בהשראת ארמון וורסאי בצרפת, אחוזה יותר גדולה, בתקווה שתביא איתה עוד קצת אושר. מדובר בבית הפרטי הגדול ביותר בארה"ב:  27 אלף מ"ר עם עשרה מטבחים, שלושים חדרי אמבטיה, אולם באולינג, שני מגרשי טניס, ספא וזירת החלקה. כשנשאל למה, השיב סיגל: "כי אני יכול". זהו דקדנס בהתגלמותו - אנשים עם כמויות כל כך אדירות של כסף עד כדי איבוד משמעות. הבעיה היחידה של משפחת סיגל היא שהתכנית השאפתנית שלהם מתחילה לפני השפל הכלכלי של 2008, וכשהשפל מכה, הם לומדים על בשרם את משמעות המילה היבריס. הבמאית לורן גרינפילד קיבלה סיפור נהדר על מגש. היא מציירת פורטרט אנושי של בני הזוג, אבל למרות שבתחילתו הם נתפסים כמלאכותיים בדיוק כמו הגופים המשופצים שלהם, המכה הכלכלית שהם חוטפים חושפת את בני האדם ששוכנים מתחת לבוטוקס והסיליקון. הבוז והסלידה שהם מעוררים הופכים לאמפתיה (מהולה בשמחה לאיד), והסרט המיוחד הזה מצליח להיות בו זמנית כתב אישום וכתב הגנה לאלפיון העליון. מצד אחד ברור שהבזבזנות האדירה היא ניסיון להסתיר עצבות תהומית ולרדוף אחר אושר לא מושג, מצד שני, זהו בור ללא תחתית בו אנשים אנוכיים לעולם ירגישו לא מסופקים.

הקפיטליזם של 2012 הוא מורכב, רב שכבתי, בעל פנים ולב. ניתן להתייחס אליו כאל אורגניזם. הסרט התמוטטות, בדומה ל-Too Big to Fail, הוא כרונולוגיה של מפלה, רק שכאן האירועים הם פיקטיביים. זהו סרט של ראשים מדברים, ולעזאזל הם יודעים לדבר! התסריט החד של הבמאי ג'יי סי צ'נדור פורס את החיה לפרוסות. לא תמצאו כאן תאגיד חסר מצפון, נטול פנים ותאב בצע, אבל כן תמצאו מנכ"ל קר ומחושב, המנצל את בורותם של אחרים כדי להגדיל רווחים, בכל האמצעים. קווים אדומים אין לו, אבל תחת אותה תקרת קלקר יושבות גם וריאציות אחרות של איש עסקים. האחד הוא האנליסט המוסרי שיודע להפוך אופציות לממשיות, לתמרן מספרים ועדיין להיות אדם, להכיל אשמה. אחר הוא המנהל המפוטר, זה שבכלל רצה להשתמש בכישוריו כדי לתרום לציבור אבל נשאב לתוך המערבולת הפיננסית; אחת נוספת היא ראש מחלקת סיכונים  – הנאמנות העיוורת היא זו שמרדימה את מצפונה, לא בצע הכסף. בכך מצליח צ'נדור לצייר גוונים שונים של אפור, תוך שימת אצבע על שתי הבעיות הגדולות של השיטה הקפיטליסטית: האחת שהיא מתפקדת והשנייה - זאת תכנית פירמידה; הראש מנותק מהידיים והרגליים העובדות, וככל שמתקרבים לקודקוד המשכורות עולות ואיתן הניתוק הרגשי.


 

Devil
קוסמופוליס
 

הניתוק הנ"ל הוא העומד במרכז סרטו האחרון של דייויד קרוננברג, קוסמופוליס. הסרט, המבוסס על ספרו החתרני של דון דלילו (שלמעשה חזה את אירועי כיבוש וול סטריט), עוקב אחר דמותו האניגמטית של אריק פאקר, מיליארדר צעיר שמחליט להיכנס ללימוזינה הלבנה שלו ולחצות את ניו יורק כדי להסתפר, תוך שהוא מתעלם מאיומים על בטחונו ומהעובדה שהעיר פקוקה בשל ביקור של נשיא המדינה. הסרט מביא ייצוג מוקצן ביותר של הקפיטליזם, ייצוג כמעט מיתולוגי. הקפיטליסט הוא דמוי אל, לפחות בעייני עצמו, שמתנייד באולימפוס הממונע שלו, צופה בבני האדם מבעד לחלונות כהים, ומנהל את העולם בלי להזיז שריר, באמצעות מסכי מחשב וטלפונים סלולאריים. לעיתים הוא פוגש דמויות פנים אל פנים, אבל הניתוק קיים גם שם, בשיחות החצי פילוסופיות חצי מתמטיות. אף אחד לא מבין את שפת הכלכלה חוץ מהכלכלן עצמו, ולפעמים אפילו לא הוא. זהו הדקדנס במלוא הדרו, הריקבון המוסרי והנפשי הגורם לו להרגיש בלתי מנוצח, לשכוח שהוא בן תמותה. באמצעות הטקסט של דלילו, קרוננברג מתאר אימפריה בשלבי הגסיסה שלה, בה הדקדנס הוא סרטן שאוכל את הגוף מבפנים. האיום החיצוני קיים כל הזמן אבל המוות מגיע רק כשהגוף מוריד את ההגנות שלו. האדם שמאבד את חיוניותו, את משמעותו, את צלם אנושיותו, מזמין את הסוף.

הקפיטליזם כפי שהוא משתקף בקולנוע של 2012 הוא יצור במשבר זהות. מפלצת עם פוטנציאל אדיר להרס, אידיאולוגיה אנוכית ובלתי מוסרית. מצד שני הוא גם אנושי, בעל אגו, חולשות, רבדים. הוא לא רק אנטגוניסט, הוא גם פרוטגוניסט. מבחינה זו 2012 פתחה דיון מרתק בנושא, כשהיא הופכת רעיון למשהו שניתן להזדהות עמו גם ברמה הפרטית, האישית. ככזה, הוא מסוגל להיות פריזמה דרכה יכול הצופה להתבונן על המציאות בה הוא חי ובד בבד פנימה, לתוך עצמו.