21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

טיטניק: שקיעתה של תקופה

שנת 2012 הייתה שנת המאה לטביעת ספינת הלוקסוס טיטניק. שתי סדרות טלוויזיה שיצאו בשנה שעברה מעלות את הספינה האבודה למעמד של סמל היסטורי רב-משמעויות

ערן קידר (13/03/13)
 
Red
 Titanic

רק לפני כמה שבועות התבשרנו על מיליארדר אוסטרלי שמתכוון לשחזר את ספינת הטיטניק ואת הפלגתה הראשונה, רק בלי הקטע של הטביעה. מאה שנה לאחר האירוע הטראומטי, סיפורה של ספינת הענק, גאוות המאה ה-20 שצנחה אל קרקעית האוקיינוס האטלנטי בזכותו של קרחון חצוף, ממשיך לעורר עניין, ולא בכדי. כפי שמתקפות הטרור על מגדלי התאומים "השיקו" בטונים קודרים את המאה ה-21, כך טביעתה של הטיטניק סימנה אות אזהרה לאירופה הישנה. בראייה לאחור, ההפלגה ההיסטורית ההיא הייתה לא רק יריית הפתיחה של המאה ה-20 אלא גם נבואה מאיימת. שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ופחות מעשור לפני שהעולם עבר תהפוכות ששינו אותו מקצה לקצה, סימנה הטיטניק את ניצחון הטכנולוגיה. הכתרתה כספינה בלתי ניתנת לטביעה סימלה את הארוגנטיות של ההגמוניה במאה ה-19, בראשה בורגנות הממון החדשה שהחלה להחליף את האצולה בראש פירמידת הכוח.
 

ההתעניינות הקולנועית המחודשת בטיטניק הופיעה כאפוס סופר-פופולרי בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט הצעירים – סרטו של במאי הוליוודי מהשורה הראשונה, ג'יימס קאמרון. ארבע שנים לפני אירועי ה-11 בספטמבר 2001, יצר קמרון סרט שבדיעבד נראה כנבואי. קמרון, מן הסתם, לא התכוון לכך, והעדיף להתמקד בסיפור אהבה היפר-רומנטי ולאו דווקא בתכנים פוליטיים מעמיקים. אלא שבאופן עקיף, בכמה סצנות נוגעות ללב, נגע ברעיון שקיעתה של אירופה הישנה אל מול עלייתו של הקפיטליזם האמריקאי המודרני. ארבע שנים לאחר שסרטו זכה בכל אוסקר אפשרי, חטף אותו קפיטליזם אמריקאי מכה היסטרית, כשמטוסי נוסעים נכנסו הישר לתוך הפאלוסים הניו יורקיים שייצגו את עוצמתו, וגרמו להתמוטטותם הקולוסאלית.|
 

כשבשנה שעברה – שנת המאה להפלגה ההיסטורית - יצאו שתי סדרות דרמה טלוויזיוניות איכותיות בנושא, אפשר כבר היה לדון בקשר בין תכני הסדרה להווה ולטראומת ה-11 בספטמבר. סדרה אחת נוגעת באופן ישיר בהפלגה. זוהי מיני-סדרה של ג'וליאן פלווס, היוצר-תסריטאי של אחוזת דאונטון והתסריטאי של פארק גוספורד המבריק (במאי: רוברט אלטמן המנוח) ו פיקאדילי ג'ים. פלווס כבר קנה לעצמו שם של המומחה בה"א הידיעה לתקופת המעבר הזו שבין סוף המאה ה-19 למלחמת העולם השנייה. זוהי תקופה רווית התרחשויות שבה הגיעה האריסטוקרטיה הישנה של אירופה לשיא הדקדנטיות שלה, ספגה כמה מכות פאטאליות במלחמת העולם הראשונה, ופינתה מקום לחיים המודרניים בהם הכסף החליף את המעמד בחסות האל. אם קמרון נגע בכמה אימאז'ים ברעיון שקיעתה של אירופה הישנה, הרי שפלווס הופך את התמה הזו למרכזית. יש דימוי אחד שנחקק בראש, מוטיב שחוזר באובססיביות במהלך פרקי הסדרה, שמיטיב לספר את הסיפור כולו. פעמים רבות מוצאים עצמם נוסעים, בדרך כלל מהמחלקות השנייה והשלישית (steerage), מנועים מלעבור בשערים ודלתות שמובילים למחלקה הראשונה (אפילו אם ברצונם רק לעבור בדרכם למקום אחר). ההתעקשות לשמור את ההפרדה על הסיפון מסמלת באופן חריף את חברת המעמדות האירופאית, במיוחד את זו הבריטית. הסגרגציה הזו מקבלת ביטוי מרושע במיוחד כשלבסוף, כשהטיטניק עושה דרכה מטה, ננעלים הפועלים האיטלקים (מהגרים שעשו דרכם לעולם החדש) באחד התאים התחתונים המוצפים, רק כדי שלא "יציקו" ויפריעו לפינוי הנוסעים האחרים.

  


 


במידה כזו או אחרת, Titanic של פלווס היא סוג של ספין-אוף לאחוזת דאונטון. היוצר משתמש באירועי הטיטניק כפלטפורמה דרמטית לעיסוק במבני העומק החברתיים של התקופה, ובמיוחד באופי הפירמידה המעמדית של אנגליה. אחד האלמנטים הבולטים באחוזת דאונטון הוא ההשתקפות של האטיקט האריסטוקרטי וההיררכיה שלה בחברת המשרתים של מטה. אלמנט זה מושאל גם ל-Titanic, כשפלווס מתעכב על המשרתים שמלווים את אדוניהם בהפלגה לניו יורק, ומראה כיצד גם הם מחלקים את עצמם לתתי-מעמדות, כשהואלטים (valet de chamber) והמשרתות האישיות של האדוניות עומדים בראש הרשימה, ומן הסתם גם "שווים" יותר מאשר המהגרים האיטלקים והאירים העניים. עבור אלה, אמריקה מסמלת חיים חדשים בחברה שבה המעמד המולד אינו חשוב, כזו שבה אדם עם כישרון יכול להצליח בדיוק (ואף יותר) מכזה שנולד עם כפית הזהב בפה ועם תואר האצולה הנכון. המעבר מבריטניה לאמריקה סימבולי במובן שהוא מייצג את העברת המשקל מהאימפריה הבריטית הגוססת אל האימפריה האמריקאית שמייצגת שיטה חדשה. הטביעה של הטיטניק היא טביעתה של אימפריה שלמה – שקיעתה של תקופה.
 

בעוד הסדרה של פלווס מתמקדת בהפלגה עצמה, הרי שהסדרה הארוכה יותר - Titanic: Blood And Steel, מתרחשת על רקע בנייתה של ספינת הענק במגרש הספנות של חברת הארלנד ווולף בעיר בלפאסט השסועה, בצפון אירלנד. הסדרה אמנם מתמקדת בפוליטיקה הפנימית של הפרויקט העצום, אבל נפרשת על פני הבעיות החברתיות, הפוליטיות והאישיות בבלפאסט של תחילת המאה, עת פקדו אותה מאבקים סוציאליסטיים וקונפליקט הולך ומתהווה בין הקאתולים הדורשים עצמאות לאירלנד לפרוטסטנטים הנאמנים לבית המלוכה הבריטי. גם כאן, אם כן, הופכת הטיטניק לסמל תקופתי, והאירועים סביב בנייתה, למייצגים של דינמיקות חברתיות ופוליטיקת זהויות. המסע אל העולם החדש המגולם בטיטניק מוקבל לדמותו הפיקטיבית של מארק מויר – מהנדס מבריק שמגיע למספנה כדי לפקח על הבנייה. אט אט נחשפת זהותו המורכבת של אדם המקיים בסיפור חייו את הקונפליקט האירי, את ההיקרעות בין אירופה הישנה לרעיון השוויון הגלום ברפובליקניזם הליברלי האמריקאי, שלא מפשפש באילן היוחסין של אף אחד, כל עוד הוא מספק את הסחורה.
 

מדהים לגלות עד כמה Titanic: Blood And Steel יכולה לדבר אל קהל ישראלי, בכך שהיא מציבה מלחמת עצמאות של עם כבוש נגד קבוצת אליטה "מתנחלית" שמוצגת כארכיטיפ של קבוצה פשיסטית. מולם, אגב, לא עומדים אך ורק הקאתולים האירים (שחלקם מוצגים כלאומנים פאנאטים בעצמם) אלא גם האליטה הבריטית של המפלגה הליברלית. המייצג המרכזי של גישת הפשרה הוא בן האצולה, הלורד פירי – יושב ראש מועצת המנהלים של הארלנד ווולף, ותומך נלהב הן של הידברות עם ועדי העובדים, הן בעיקרון ה-home rule לאירלנד. את התפקיד הזה מבצע בנאמנות השחקן הוותיק דרק ג'קובי. אשתו של פירי, אגב, היא סופרג'יסטית (לוחמת למען מתן זכות הצבעה לנשים) שבמהלך פרקי הסדרה תומכת באחת השרטטות האיטלקיות הנבונות, בניסיונותיה לקדם עצמה אינטלקטואלית וכלכלית. המאבק הפמיניסטי, אם כך, שזור אף הוא בסיפורה של הטיטניק.



 

Devil
Titanic 1943
 

מסעה הראשון והאחרון של הטיטניק הוא ללא ספק אירוע שמאפשר דיונים רבים וכיוונים נרטיביים שונים. האימפקט של האירוע היה עצום, הצלקת שנותרה הייתה גדולה והעובדה שספינה כה גדולה יכולה להוות מיקרוקוסמוס של חברה שלמה הופך את הסיפור למסקרן מאוד עבור קולנוענים. שתי הסדרות שיצאו בשנה שעברה בהחלט לוקחות את הטיטניק אל מחוזות הביקורת ההיסטורית, אבל המסע הגורלי כבר זכה לעיבודים בעבר הרחוק. מלבד היציאה האפית של קמרון, שני סרטים בולטים מספרים את סיפורה של הספינה מפרספקטיבות שמשקפות משהו מהמקום והתקופה בהם הם הופקו (בדיוק כפי ששתי הסדרות העכשוויות הולכות בדרכי ההיסטוריה המולטי-נרטיבית של המחקר הפוסטמודרני). טיטניק של ז'אן נגולסקו מ-1953, נעשה בתקופת תור הזהב של הוליווד, ומשקף את המגמות החדשות במעמדה של המשפחה הגרעינית ובמעמדן של נשים בחברה. נגולסקו משתמש בטיטניק כדי להתמקד בעיקר בהתפוררותה של משפחה אחת, כשאבי המשפחה רודף אחר אשתו (השחקנית ברברה סטנוויק), שבורחת ממנו לאמריקה על סיפונה של הטיטניק. אסון הטביעה הוא אלגוריה לטביעתה של המשפחה. למרות שהסרט כשלעצמו מכובד ונטול סנסציוניות, הוא רחוק מלהציב ביקורת פוליטית חריפה (חוץ מהפוליטיקה הפמיניסטית המרומזת, כמובן). בני המעמדות הנמוכים מובאים כאן יותר כקישוט אנתרופולוגי.
 

לעומת זאת, הסרט הגרמני Titanic מ-1943 הוא קוריוז אמיתי. בעיצומו של הטרור הנאצי, יצרו וורנר קלינגלר והרברט סלפין סרט המבוסס גם הוא על עדויות הניצולים ועל הפרוטוקולים של ועדת החקירה. בצורה שמזכירה את הגישה המאוד מתקדמת של הקולנוע הגרמני בתקופת וויימאר (שנות ה-20) ובאופן ספציפי את סרטיו של פריץ לאנג, משתמשים הבמאים בטיטניק כדי לדבר על החמדנות האנושית ועל כוחו המשחית של הכסף*. מה שמצחיק זה שהסרט היה פרויקט יזום של שר התעמולה, יוזף גבלס, שהשקיע ארבעה מיליון רייכסמארקים – הסכום הגדול ביותר שהושקע בסרט גרמני עד לאותו הרגע. הרעיון היה להשתמש בסיפור הטיטניק כתעמולה אנטי-בריטית ואנטי-אמריקאית, ואכן האלמנט הבולט ביותר בסרט הוא הביקורת הארסית על הקפיטליזם הבריטו-אמריקאי (תיאור גרוטסקי של יושבי המחלקה הראשונה) תוך כדי חיבוק של האזרחים הגרמנים שנסעו במחלקה השלישית ומוצגים כטובי לב. האירוניה ממשיכה כשמתקבל סיפורו במציאות של הבמאי סלפין. הלה הסתבך עם האנשים הלא נכונים בהפקה, נלקח לחקירה אישית אצל גבלס ומצא את מותו בתא הכלא (הגרסא הרשמית הייתה שהתאבד, אך כנראה שנרצח ע"י הגסטאפו). סקירה מהירה זו של מספר עיבודים לסיפור הטיטניק, מראה כיצד, כמו המערב הפרוע במערבון, הטיטניק יכולה להיות מרחב נהדר לסיפורים שונים, רעיונות שונים וגישות אידיאולוגיות שונות. מי יודע, אולי בעתיד יופק סרט עתידני שיקרא "טיטניק בחלל". 

 

 

* אחת הסיבות להתנגשות עם הקרחון הייתה רצונו של יו"ר חברת הספנות White Star Line, ברוס איסמיי (שמופיע כדמות כמעט בכל העיבודים), להגיע כמה שיותר מוקדם לניו יורק, על חשבון בטיחות ההפלגה