25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הרצפה אכן מתקרבת
אבל רובנו נהיינו לעבדים של הכלכלה הגלובלית ושל התאגידים, שגורמים לנו לחיות בבועות שלוות. האקטיביסטים, חלקם דוקומנטריסטים, מנסים להאיר את עינינו
כמו כל העבדים האחרים של הטרנדים, גם אנחנו שמנו לב שהאופנה האחרונה במצברוח העולמי היא אנטי-גלובלזציה, אנטי-קפיטליזם, אנטי-בוש, או במילים אחרות – אנטי-אמריקה. אם תשאלו את צופה הסרטים הדוקומנטריים הממוצע (אם יש חיה כזאת) מהם הסרטים התיעודיים החשובים של הזמן האחרון תהיה מילת המפתח מייקל מור. אותו מור שגודל בולדוזריותו משתווה רק למידת הדמגוגיה שלו, ולמרות זאת קשה להתעלם ממה שהוא מראה, עלה על משהו בבאולינג לקולומביין.
אבל אם נסתכל על Manufacturing Consent של נועם חומסקי, שנעשה עשר שנים קודם לכן, נראה שמור לא המציא כלום. אמריקה הקפיטליסטית והתאגידית נתונה לביקורת אינטלקטואלית קשה מאז סוף שנות השישים, אבל נראה שהנשק של קולומביין הוא פחות אינטלקטואלי ויותר סנטימנטלי ואישי. מור בחר לכאורה בנושא מאוד ספציפי (הטבח בבית הספר בקולומביין), כשלמעשה שימש אותו המקרה כפלטפורמה לשאלות הרבה יותר מהותיות לחיים האמריקאים. יתרה מזאת, נושאים מאוד רציניים כמו הזכות הבסיסית לשאת נשק, גזענות באמריקה, הפחד שזורעת התקשורת בהמון, חוסר המוסר התאגידי ושחיתות פוליטית – כולם טופלו בסרט בהומור רב, בצבעוניות, בעריכה קצבית ובנגישות. נדמה שמור הבין שכדי לגרום לאנשים לבלוע את גודל הקטסטרופה, צריך לעטוף אותה בסיפור סוחט דמעות, סרט מצויר, סלבריטיז, וסוף טוב.
שנתיים מאוחר יותר, חמוש בפטנט החדש שלו, עם סטטוס של כוכב ומושא למחלוקת כלל עולמית, יצא מור בצורה ישירה נגד אויבו המושבע  ג'ורג' וו. בוש, ויצר את פרנהייט 9/11, שהוא אמנם פחות מהנה מקודמו אבל הרבה יותר חזק, מפתיע ולא ייאמן. חזק ככל שיהיה, הסרט נכשל. לאו דווקא בקופות כמו בעובדה שבוש נבחר, שוב. כנראה שהעם האמריקאי, בדומה לעולם המערבי המתועש כולו, אינו בוחר את מנהיגיו לפי פעולותיהם בשטח, אלא בדומה לאמונה דתית – הוא בוחר בהם לפי מסורת, השתייכות קבוצתית (רפובליקנים או דמוקרטים, שמרנים או ליברלים, ימנים או שמאלנים). וכמובן שיש משמעות גם לטיב הקמפיין, כלומר עד כמה מצליחים מנהלי הפרסום "להעלות" את ערכם של הנבחרים בתקשורת ולהפוך אותם ל"מושיעים".
גם Surplus הדוקומנטרי שהוא גם וידאו קליפ מעולה של יוהאן סודרברג ואריק גנדיני אינו מציית לחלוטין לחוקי הז'אנר. צמד השוודים בחרו בפורמט דוקומנטציה יותר אמנותי ופחות דידקטי כדי לטפל בבעיית הגלובליזציה והצרכנות בעולם. הם יצרו סרט מרתק שיש לו גם אסתטיקה אחרת, או בפשטות וידאו קליפ, שמטבע הדברים מפאר את העולם מתועש והצרכני שהוא מבקש לבקר ומאיר את הבעייתיות שלו באותו זמן. את בעיית האמריקאים הנמקים מרוב שעמום אפשר לראות גם ביצירות אחרות, שלכאורה מטפלות בנושאים אחרים. למשל, בלתפוס את הפרידמנים טמונה ביקורת על התא המשפחתי האמריקאי הרקוב.
אבל שני המקרים הקיצוניים של עשייה בנושא הם הקיצונויות הדוקומנטריות של התאגיד מצד אחד ו-The Yes Men מצד שני. "התאגיד" הוא התיעודי "הרציני" של הזמן האחרון. בדומה לעבודת מחקר ולאו דווקא כתיעוד דמויות או מקרים ספציפיים, מרכז הסרט נע סביב העובדה שבמאה ה-18 השיגו לעצמם תאגידים באמריקה (דרך פרצות בחוק של לינקולן למען זכויות השחורים) זכות חוקית של אזרח. כלומר, החוק האמריקאי מכיר בתאגיד כבבן אדם לכל דבר. באמצעות ניתוח פסיכולוגי מוכיח הסרט שההתנהגות התאגידית משולה לבן אדם פסיכופת, חסר מצפון, בלתי מתחשב ולעיתים כזה שמתאכזר לבני אדם שאינם קשורים לסביבתו המיידית. התאגיד אינו מחזיק במוסר אנושי בנוגע לעשיית כסף, ואינו מקבל אחריות על מעשיו (בהתאם לחוק התאגיד הוא בן אדם, אבל בני האדם שפועלים בתוכו לעולם לא יוחזקו אחראים להחלטות התאגיד מאחר שאלה אינן מתקבלות על ידי אדם יחיד).
מרכישת הזכויות על מי השתייה בהונדורס, רכישת הזכויות על השיר הטריוויאלי Happy Birthday to You ועד רכישת הזכויות על ה-DNA של כל בעלי החיים בעולם למעט בני אדם (תנו להם קצת זמן וגם זה יעבור מבחינה חוקית), נראה שתוך זמן קצר כל מה שקיים בעולם יהיה שייך לתאגיד זה או אחר.
בהופעת אורח (לא מפתיעה) מעלה אותו מייקל מור מעלה שאלה מעניינת: שני הסרטים שלו, שתוקפים תאגידים בצורה כל כך קשה וחד משמעית, ממומנים על ידי תאגידי ענק. למה? איך הם מתעלמים מהקישור ומבינים שכספם משמש כדי לחבל במי שנתנו אותו? כנראה שהם לא ממש מתעניינים בתכנים, ולא אכפת להם איך הם עושים כסף, כל עוד הם עושים אותו. מבחינתם מה שחשוב הוא השורה התחתונה, והיא שהסרטים של מור מביאים רוכשי כרטיסים לקופות. זאת העבודה שלהם, וזה מה שהכלים שעומדים לרשותם אמורים לבדוק.
The Yes Men הוא הקיצוניות השנייה, ה-jackass של האנטי-גלובליזציה, אם תרצו. בתור בדיחה השיקו שני חברים אתר שעיצובו זהה כמעט לאתר של ארגון הסחר העולמי. אלא שהאתר שלהם נועד לבקר אותו והוא מציג את האמת הפחות נעימה של הארגון. ובכל זאת, הצמד התחיל לקבל הזמנות להרצאות ברחבי העולם ונענה, כמתחזים מארגון הסחר כמובן. קומי יותר מאשר חברתי, ולמרות אמונותיהם האנטי-תאגידיות, החבר'ה לא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי, ובעיקר רוצים לעשות צחוק מהמערכת העסקית האפתית. מעין תיאטרון אוונגרד ניו יורקי נודד בשילוב אקטיביזם.
נאומים מופרכים לחלוטין עוברים בשלום: נאום שהוזמן מחברה עסקית עסק בביטול הסייסטה בספרד כדי להרוויח יותר שעות עבודה לכל עובד, מצגת שהוזמנה לקהילת העסקים בפינלנד הציגה את חליפת העובד העתידי שממנה יוצא פאלוס ענק עם מסך מחשב שאמור לעדכן בקביעות את הבוסים מהי תפוקת העובדים. דווקא הרצאה בבית ספר (על מיחזור אוכל מצואה כדי להפחית את עלויות התזונה בעולם השלישי) גררה תגובות מזועזעות, כמו שהיוצרים ציפו לקבל מההרצאות המקצועיות שבהן זכו למחיאות כפיים בלבד.
אם לצטט את חומסקי, הזוועה האמיתית אינה שואה נאצית, או פשיזם איטלקי. פעם היו אומרים "יוצאים למלחמה!" וכולם היו מצייתים כי מתנגדי המשטר היו מוצאים להורג. בעיני חומסקי, השואה האמיתית היא השואה ה"דמוקרטית" לכאורה, זו שהבינה איך לגרום לאנשים להסחת הדעת כדי שיחיו את חייהם הנוחים ולא יתעניינו בסוגיות שאינן נוגעות להם, נוראות ככל שיהיו. שואה של פרסומות, של אג'נדות אישיות ושל ראייתה "צבירת הון" כערך עליון. או במילותיו של וולטר ליפמן "לייצר הסכמה דרך אשליה הכרחית", זו שואה שכולנו אחראים לה בחוסר המעש שלנו.
גם אם כולנו מסכימים אם הדעות הללו, רובנו בוחרים במחאה שקטה וסימבולית. האנושות היום משולה לאנשים הראשונים שניסו לטוס. כרגע אנחנו חושבים שאנחנו טסים, אבל למעשה אנחנו מצויים בנפילה כאשר הרצפה עדיין רחוקה מספיק כדי שלא נתעניין בה, אבל היא מתקרבת מהר.
גם אם נתעלם מן הפער בין עניי העולם לעשיריו, פער שהולך וגודל כל דקה, הרי שכל המערכות הטבעיות בעולם מצויות בדעיכה. הכוכב שלנו מתחמם, מזדהם, מי השתייה שלו נגמרים ואיתם גם הדלק והנפט. נראה שרק אסונות הטבע הולכים ותוכפים.
ההבדל בין רובנו לבין האקטיביסטים, הירוקים ולוחמי זכויות האזרח והאקולוגיה הוא פשוט שהם מסתכלים יותר על הרצפה, ויודעים שהיא אכן מתקרבת.

גיא שמי (07/04/05)
דמגוגיה שיש בה משהו
הביקורת נמתחת כבר משנות השישים
בחירות על פי אמונה
פורמט אמנותי לטיפול בגלובליזציה
התא המשפחתי רקוב
על גבול המחקר
על גבול הבידור