23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

באנו כדי לעזור
הקולוניאליזם מעסיק סרטים רבים מזוויות שונות. זה מתחיל בהתנצלות, ומסתיים בהתחסדות. קורות המערב הכובש בקולנוע דרך אפוסים גדולים על פני כמה יבשות

החברה האנושית תמיד מחפשת דרך להתפשט לעוד מקום, להשתלט על עוד משאב כלכלי, לכבוש עוד טריטוריה ולהישאר בה כדי לכפות שפה, תרבות ודת. מאז שאירופים החלו לתעד את עצמם, הם גם הצטיינו במסעות כיבוש שכאלה שבהם סימנו את שטחיהם הכבושים בסרגל – כי למי אכפת מהרים או נהרות של בני אדם צבעוניים – וכשנטשו את אזורי הכיבוש הותירו אחריהם הרס רב.
בדרום אמריקה הותיר האדם הלבן חברה שבמאה ה-19 עוד הייתה קשורה בטבורה לפיאודליזם. בצפון אמריקה הוא הצליח מאוד, כולל בחיסול שיטתי למדי של האוכלוסייה המקורית של אדומי העור. באפריקה הוא כונן מדינות שלא על פי החלוקה השבטית או הטופוגרפיה, השליט שפות אירופיות ובהן אנגלית דלה של של ילידים, וגם את הנצרות. דין דומה נגזר גם על הילידים באוקיאניה. באוסטרליה חוסלו האבוריג'ינים כמעט כליל (כיום נחשבות עבודות האמנות הפרימיטיביות שלהם לדבר הכי חם במוזיאולוגיה האוקיאנית), ובניו זילנד התפורר התא החמולתי של המאורים.
מושג הפוליטיקלי קורקט פתח צוהר לאפשרות התנצלות של האדם הלבן בפני נכבשיו במאות השנים האחרונות, והקולנוע משמש כלי לחרטה ההיסטורית, שיותר משהיא מעושה – היא הופכת עצמה למאוסה. יש בה הרבה טיוח, אולי ציפוי עבה שמחליק את המעשים המחרידים אל המסך באין מפריע.
ככל שהתקופה המתוארת בסרטים רחוקה יותר והפרטים עליה דלים יותר, כך נוטה הקולנוע למלא את החללים בחומרים שמהם מורכב זוהר ומציג אפוסים שוברי קופות. העיבוד השלישי הקלאסי של בן-חור יכול היה להתפרש בשנת הפקתו, 1959, כאלגוריה על התנצלות אחרת לגמרי שמדינות המערב חשו מחויבות בה. הסיפור על הכובש הרומאי שמנהל מערכת יחסים חמה עם הנכבש היהודי, אבל הופך את עורו ומתנקם ביהודי עד חורמה, נשמע מוכר מאוד מן ההיסטוריה הקרובה של אותם ימים. אבל מה שנותר חקוק בזיכרון הוא מספר דו ספרתי של פסלוני אוסקר ועוד חופן פרסים אחרים. בגלדיאטור, גם הוא על ההיסטוריה הרומית, מספר רידלי סקוט סיפורי הרג ונקמה שבמסגרתם נקלע השבוי האומלל למצב שבו עליו להתמיד ולהרוג כדי להישאר בחיים. נכון, סקוט מרמז שמדובר במנהג אכזרי ופסול. פער של ארבעה עשורים והמון טכנולוגיה שינה רק מעט את התפיסה לפיה "לא יפה" לכבוש, אבל גם לא נורא ובעיקר – זה מצטלם מקסים.
הכיבוש המודרני והמשפיע של שתי האמריקות, הדרומית והצפונית, הצליח לסחוט נימת ההתנצלות ברורה יותר, אך גם הצגה מתמדת של הקסם הטמון בפעילות זו. רונלד ג'ופה בחר להציג את כיבוש העולם החדש מזווית ראייה כפולה, שמגולמת גם בכותרת האנגלית של סרטו The Mission: מדובר במשימה (כפי שתורגם לעברית) של כיבוש הטבע הסוער של דרום אמריקה, אבל גם בכינונו של מיסיון דתי שיהפוך את האינדיאנים לאנשים טובים יותר, או – בהתאם לתפיסת עולמם של האירופים – לבני אדם ולא לסתם חיות אדם. ניצורה של האוכלוסייה הנכבשת היה חלק אינטגרלי מאילוף הטבע, הפרוע בעיניהם של אירופים. כמו שיש לחצות את הנהרות השוצפים, לכרות את סבך היערות, ולהקים מושבות שהן העתק של ספרד הפיאודלית, כך יש “להלבין“ את האדם האדום. למרות הצילומים המרהיבים, ג'ופה הצליח להשחיל גם מסר ביקורתי על הכיבוש האכזרי והלא נבון בעליל.
גם רידלי סקוט הציג את כיבוש אמריקה כאירוע עוצר נשימה. הטבע בשיא עוצמתו, הצבעים מקסימים, ובני האדם נהפכים לחלק מתוך סרט טבע רחב יריעה. סקוט תיזמן היטב את סרטו, 1492: מעבר לאופק, למלאת 500 שנה לגילוי אמריקה. הסרט מעיד בבירור על עברו של סקוט
כבמאי פרסומות. האסתטיקה שלו אטרקטיבית והמסר קליט מאוד: לקולומבוס היה קשה להגיע לאמריקה, הוא היה מתוסכל מהטעות בניווט, הוא הבין לליבם של האינדיאנים המתוקים, והוא התריע שכיבוש כוחני – סופו רע. סקוט, כמו במאים אחרים לפניו ואחריו, מציג תמונת עולם פשטנית. הסבל של המלחים המתפגרים במהלך המסע המפרך מיופה כדי שלא להבריח את הצופים. הכיבוש האלים והנצלני מצומצם לצורכי האדרתו של קולומבוס, שההיסטוריה אכן חטאה לו במשך שנים ארוכות.
התמונה נותרת עמוסה בסטריאוטיפים גם כאשר מדובר באירועים מודרניים. האירופי מוצג ככובש חסר מצפון, אבל הוא אינטליגנטי ובעל כוונות טובות. הנכבשים, לעומתו, הם אוסף כבשים שקיבלו על עצמם את החינוך הטוב של האירופי אבל לא הצליחו להתמיד בו וגלשו שוב ושוב אל הטבע, אל החיים הפרימיטיביים, אל כל מה שהאירופי ניסה לגאול אותם ממנו. כאן טמון שורש הבעיה: אנשי המערב הם המפיקים לרוב הסרטים על הכיבושים של קודמיהם, וכאשר הם מתנצלים הם משקפים גישה אמביוולנטית מאוד. תמיד ברור שכוונתם של הלבנים הייתה טובה, וכי תרבותם אכן ראויה יותר מתרבויות אחרות; הצבעוניים פשוט התקשו להפנים זאת.
את הגישה המערבית הבעייתית אפשר למצות למעין נוסחה שפועלת בלא מעט סרטים ועוסקת בגישתם של גברים ונשים מערביים כלפי היבשת השחורה.
הגברים האירופיים השתלבו מייד בחיים הילידיים וחזרו אל הטבע באמצעות ציד, כמו פינץ' (רוברט רדפורד) גיבור זכרונות מאפריקה המבוסס על זכרונותיה של הרוזנת קארן בליקסן (מהדורת הדי.וי.די של הסרט כוללת קומנטרי של הבמאי סידני פולק), וכמו פאולו גלמן (וינסנט פרז) גיבור חלומות על אפריקה שהופק על פי סיפורה האישי והדביק למדי של הבורגנית האיטלקייה קוקי גלמן. הנשים, לעומתם, הפנימו טוב יותר את אווירת המקום וניסו לעזור בכנות, כפי שעשו הרוזנת הנורדית והגבירה האיטלקייה. כולם, נשים וגברים כאחד, ניסו לעזור לילידים. בליקסן (מריל סטריפ) ניסתה ללמד אותם איך לגדל קפה לצרכים תעשייתיים (ונכשלה) ובני הזוג גלמן ניסו למנוע מהקנייתים לצוד פילים ולתלוש את חטיהם, מעשה אכזרי כשלעצמו אבל אחת מדרכי הפרנסה היחידות שעמדו בפני האפריקאים.
ויש עוד זווית ראייה, של ילדים. שוקולד של קלייר דניס מספר על אישה צרפתייה בשנות השלושים לחייה, המשחזרת את ילדותה במסע לקמרון, שם שהתה עם הוריה. דניס משתדלת מאוד ומציגה את הילדה התמימה כיחידה שיכולה לתקשר באמת עם הילידים, אולי בתוקף העובדה שרגש העליונות שלה עוד לא הכניע את הסקרנות. אבל התוצאה היא מסר מתחסד עוד יותר על רצונם הטוב של האירופים.
גם בעולם החדש עוד יותר, באוסטרליה ובניו זילנד, משתדלים לומר סליחה על חטאי העבר. בניו זילנד הממו את הציבור בסיפור על חייה האלימים של הקהילה המאורית. פעם היו גיבורים מפענח את החלק ההרסני של ההתנתקות מן המסורת, אלימה ואכזרית ככל שתהיה, ואת התגברות האלימות בשל התסכול הרב שמתעורר בהיעדר מסורת כלשהי.
האוסטרלים, בצעד אמיץ לא פחות, הציגו את שיתוף הפעולה המחריד בין הנציבים הבריטיים לאוכלוסייה הלבנה האוסטרלית כנגד האבוריג'ינים, תושביה הילידיים של היבשת העצומה. בארוכה הדרך הביתה הם מגוללים את סיפור הכפייה התרבותית של האדם הלבן על האבוריג'ינים השחורים דרך קורותיהן של שלוש ילדות שנלקחו בכוח למחנה לחינוך מחדש. החינוך היחיד שהן קיבלו היה כיצד להצליח בהתנגדות לכפייה התרבותית.
אפשר היה לקוות שעם הזמן ילמדו הלבנים להכות על חטא בלי להצטדק. הוטל רואנדה שהופק ב-2004 משיב את סיפור הקולוניאליזם ותוצאותיו אל משבצת המלודרמה הסוחטת דמעות. החטא הקדמון – עצם הכיבוש האירופי שכפה על שבטים יריבים חיים משותפים – אינו מטופל ממש. מה שמטופל הוא החטא המודרני של המעורבות הבעייתית מאוד והמתנשאת להחריד בזמן מלחמת השבטים של העשור הקודם (זווית אחרת מובאת ב-Shake Hands with the Devil, המציג את טבח רואנדה בסיפורו התיעודי של איש כוחות האו“ם).
הוליווד הפגינה אמביוולנטיות ביחסה לסרט: הוא היה מועמד לאוסקרים אבל לא זכה. הלבנים רוצים להתפייס עם המצפון המלוכלך של עצמם, אבל יודעים שזה לא כל כך פשוט.

נעמה שפי (15/05/05)

אליגוריה על התנצלות אחרת
“לא יפה“ לכבוש
כיבוש של טבע ושל בני אדם
ללמד משהו את השחורים
וגם להפריע להם להתפרנס
הילדה עוד פתוחה להבנת השחורים
פירוק התא המשפחתי
לומדים כיצד לשנוא את הכובש