23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סדר היום הדוקומנטרי
עיתונים עייפים ופיצ'רים פופוליסטיים זנחו את נישת המחשבה והניתוח. אבל שאלות ותשובות מורכבות מצויות בדוקומנטריים ישראליים. כולל אינתיפאדה ומהומות 2000

פעם הכל היה ברור: את סדר היום קבעו עיתונים מזוהים מפלגתית, המפלגות היו גדולות, חיילים היו גיבורים ובקולנוע צחקו על פרענקים. היום הכל יותר מטושטש. החדשות נאבקות בפרסומות כדי לתפוס מקום בסדר היום הציבורי, העיתון נראה מיושן ליד התקשורת האלקטרונית, המפלגות מתפוררות והמצע שלהן אמורפי, וחיילים זה די אאוט משני צדי המתרס הפוליטי. גם הקולנוע הישראלי בעניין. הוא פועל בארץ שמתיחות היא השם האמצעי שלה, אבל עוסק בסוגיות פסיכולוגיסטיות, ומפזרת ניחוח ניו יורקי סביב תל אביב ונופך של טקסס לירוחם.
בתעשיית הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי המצב שונה לגמרי. היא תפסה בדיוק את הנישה שנותרה פרוצה בין עייפות העיתונים והאסקפיזם של הסרטים העלילתיים והפכה לגורם חשוב בקביעת סדר היום הציבורי. בשנים האחרונות מורגשת פעילות גוברת והולכת של במאי קולנוע דוקומנטרי בארץ, שמוכנים להסתכן בהצבת המצלמה במקומות לא ממש נעימים, ואפילו בהצגת שאלות קשות שהתשובות עליהן נעימות עוד פחות. פתאום התגלה שיש בישראל גם חרדים שמוכנים לתקשר עם הציבור החילוני. פתאום צורפו סימני שאלה לקביעות הברורות של פעם: צדקת הדרך, אהבת הארץ, טוהר הנשק ועוד. והאינתיפאדה – הראשונה והשנייה – פועמת ברקע, כל הזמן.
התשובות, כמובן, בהתאם לזווית הראייה של המתבונן ובהתאם לרובד שדרכו בחר לבחון את הבעיות. האינתיפאדה שאחרי, דוקומנטרי קצר של יריב הורוביץ, הופק במיוחד עבור עובדה. אבל מישהו קיבל רגליים קרות, כנראה בגלל הקטעים הקשים המובאים בו. הורוביץ, חייל של דובר צה"ל בשירותו הצבאי, נשלח לצלם חיילים בשירות פעיל בזמן האינתיפאדה הראשונה. החומרים שהביא גרמו למפקדיו לגנוז את הרעיון כולו. אבל מה שאפשר לעשות לצלולויד אי אפשר לעשות לנשמה. הורוביץ דבק במשימה ויצר קולנוע דוקומנטרי אישי מאוד. כעשור אחרי האירועים ההם שב לכמה מן המצולמים למעין "שיח לוחמים" מודל המילניום. בניגוד לעמיתיהם הישראליים, אנשי ערוץ 4 הבריטי לא התביישו להראות חיילים ישראליים בדימוס, מציגים לראווה את השריטות שחרץ בהם השירות הצבאי. כן, הם פוצצו את הצורה לילדים פלסטינים. סתם, כי אחרת הילדים היו עלולים לזרוק עליהם אבנים, מתישהו בעתיד. כן, הם ריסקו ציוד יקר ערך בבתים פרטיים כדי "ללמד לקח" וגם לשחרר קיטור. כן, הם התנפלו על פלסטינים עד כדי מקרים של לינץ'. הכל ישיר למצלמה, עם גלגול שכטה בצד. 24 הדקות של הסרט מסתיימות עם טעם מר מאוד. וגם עם שאלה: האם וידוי מזכה גם במירוק העוונות ההם? לא ממש.
גישה מאופקת יותר ומכאיבה לא פחות הציג יואב שמיר במחסומים, זוכה הפסטיבל הבינלאומי באמסטרדם. הוא לא עשה הרבה יותר מהצבת המצלמות מול מחסומים פנימיים בתוך השטחים הכבושים. אבל גם זה מספיק, אם אתה מצליח להעביר מה קורה שם. למשל, ההדרכה של החיילים שטחית מאוד, אם בכלל, והחלטות רבות מתקבלות על ידיהם לפי החשק באותו רגע. אתה יכול לעבור לכפר השכן, אתה תמשיך להירטב בגשם המצליף ולא תיקח תרופה, אתה – מחזיק ביד תעודה כחולה אבל עם מבטא ערבי – תקיף את כל העולם כדי לחזור הביתה. למה? ככה. כי לעמוד במחסום בשלג או בשמש היוקדת מטריף את המוח גם לחיילים. כי אין תקשורת. כי הילדים הפלסטינים הקטנים רועדים כשחייל מנסה להיות נחמד ומלטף להם את הראש. כי ההורים של הילדים האלה מאבדים כל סמכות כשהם עומדים מול ילדון שעוד נחתך בגילוח.
כשהילדים הפלסטינים גדלים גם לאמהות שלהם יש בעיה. אסורות של ענת אבן משמש הוכחה ברורה. הסרט עוסק בשלוש נשים פלסטיניות המגדלות לבדן את ילדיהן, כשעל גג הבית כוחות הכיבוש. החיילים מטנפים והאמהות מנקות, החיילים מעצבנים והאמהות מרגיעות. האמהות מחפשות את עצמן והבנים רוצים להשתחרר מעולן ומעול החיילים גם יחד. כולם נושמים זה את הבל גופו של זה ונחנקים. העתיד ברור מראש. יום אחד למישהו יימאס וחבית חומר הנפץ תתפוצץ.
כשהיא מתפוצצת עושים הרבה רעש ואז שוכחים ועוברים הלאה. כל כך שוכחים עד שהרוג אחד נקבר כאלמוני עד שבא דוקומנטריסט ולקח על עצמו את עבודת הפענוח של המשטרה. דוד אופק ורון רותם התחקו אחר האוטובוס שהתפוצץ בצומת מגידו ואחרי הנוסעים בו, עד שהביאו לחשיפת זהותו של ההרוג משדרות. ההרוג ה-17, זוכה דוקאביב 2003, הוא אחת ההוכחות הזוועתיות ביותר לזילות החיים בארץ. אז יש הרוג לא מזוהה. אז מה. לכל הזרועות יש סיבות להרפות מהנושא. המשטרה שקועה כבר באלימות אחרת, הצבא מנסה לסכל פיגועים, ואפילו עושי המצוות מתייאשים לנוכח המחשבה שאולי מדובר בעובד זר שזהותו תיוותר עלומה.
השאלות הקיומיות של הכיבוש כל כך מעיקות, עד שהן מחלחלות גם לתוך החברה הישראלית עצמה. האוכלוסייה הערבית-ישראלית התעוררה לחיים במהומות 2000 והפגינה הזדהות עם האחים מן הרשות הפלסטינית. זה היה הרגע שערבים צעירים שרצו להצליח כמו יהודים – כפי שקורה לכל מיעוט באשר הוא – הבינו שמוטב להם לפעול לבד, למען עצמם. תאמר נאפר, הראפר הערבי הראשון, הוא דוגמה מצוינת למקרה כזה. הוא הזדנב אחרי סבלימינל היהודי, המנוסה ממנו ובעל האוריינטציה הפוליטית המגובשת, עד שהבין שלשיר שירים נגד ערפאת זה לא ממש לעניין. ענת הלחמי עקבה אחרי ההתפכחות של תאמר בערוצים של זעם (שעדיין אינו קיים להשכרה), שמשקפים בעיקר את הזעם המתגבר שלו, מן הסתם גם על עצמו.
גם היהודים התעוררו לחיים, ולא רק מצד הקללות המבחילות של הגזענים שבין אוהדי בית"ר ירושלים. יולי כהן גרשטל יצאה למסע בארץ ובהונגריה יחד עם מוטי גולני, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה. שניהם ניסו להבין בציון, אדמתי למי לעזאזל שייכת הארץ הזאת. ליהודים שהגיעו מסוף המאה ה-19 ואילך, או לערבים שהיו שם קודם והותירו במנוסתם – מרצון או מכורח – חירבות ציוריות. האם הבית של ההונגרי שאליו נסעו שייך עדיין לניצולים כמו אמו של מוטי? והאם שייך להוריו ביתם הנוכחי, המצוי בשכנות לבית ערבי נושן שתושביו המקוריים מזמן אינם גרים בו? לא ממש ברור. ולא ממש ברור איך התחנכו בארץ דורות שלמים לאורם של סיפורי גבורה שמחו כליל כל זכר לצד שכנגדו הופגנה אותה גבורה. ובמילים אחרות, איך זה שבארץ, שהוגדרה "שוממה" באוזני הילדים, צצו פתאום כל כך הרבה בריכות פרדסים נטושות, בתים מזרחיים מטים לנפול, וחומוס אסלי.
אמנם, קולנוע דוקומנטרי פעל תמיד בשולי הזרם המרכזי של סרטים עלילתיים שוברי קופות (אם נזכור שמייקל מור הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל). אבל בארץ קטנה שהשפם שלה מחולק בין כל כך הרבה פרצופים, נראה שהקולנוע הדוקומנטרי תפס תפקיד מרכזי. הוא אומר את מה שכבר אין כוח לקרוא במאמרי המערכת, וממחיש את הדברים בצורה שמכריחה להוציא את הראש מהחול, ולו לרגע.

נעמה שפי (10/04/05)

שריטות מן האינתיפאדה הראשונה
להורים אין שום סמכות
הבנים המתבגרים הם סכנה
זילות החיים בארץ הפיצוצים
מחשבה עצמאית במקום הזדנבות
של מי הארץ הזו, לעזאזל?