25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

גם היטלר היה בן אדם?

'הנפילה' של אוליבר הירשביגל עורר כעס, בעצם בגלל איכויותיו. אמינותו רבה מזו של קודמיו על הרייך השלישי, גם אם פרשנותו סלחנית ומוגבלת רק לזווית הגרמנית

נעמה שפי (01/05/05)
 

היטלר רציני. משגר פתאום עווית קטנה, כנראה חיוך עצבני. מסדר את שיערו השמוט. קם, פוסע כפוף כולו, ידיו שלובות מאחורי גבו בניסיון להסתיר את הרעד הלא רצוני שנגרם מן הפציעה בזרוע במלחמת העולם הראשונה. גרמניה על עברי פי פחת, והוא בשלו: צורח בדרישה שהכוחות המותשים והמדולדלים ימשיכו במלחמה, מדבר על המקום החשוב שיתפוס בספרי ההיסטוריה. אמר, וידע מה אמר.


על היטלר והמשטר הנאצי נכתבו אלפי מחקרים, ועדיין נותרו שאלות רבות פתוחות, בראשן סוגיית האשמה: מי ידע כמה, מי נתן את ידו לרעיונות האיומים, האם היה המנגנון אחראי לקטסטרופה או שמא היו אלה יחידים, וכיצד לא התהוותה חתירה משמעותית מתחת לכסאו של הפיהרר הכריזמטי.


כעת מנסה גם הקולנוע להשיב על שאלות אלה. הרגע שתואר בפתיחה הוא אחד מיני רבים שנראים כתיאור מדויק של היטלר בימיו האחרונים בבונקר של לשכת הקאנצלר בברלין הנחרבת והולכת, בסרטו השנוי במחלוקת של אוליבר הירשביגל 'הנפילה'. הירשביגל והתסריטאי ברנד אייכינגר הלכו בעקבות הסרט התיעודי 'Blind Spot: Hitler's Secretary' על מזכירתו של היטלר, טראודל יונגה, שבזקנתה נאותה לחשוף את עברה בצלו של המנהיג. יונגה הציגה סיפור שמשקף היטב את הלוך הרוחות בחברה הגרמנית בכעשרים השנים האחרונות, גישה שבאה לידי ביטוי, למשל, ב-'Heimat' של אדגר רייץ: לא ממש ידענו, לא ממש הבנו, אך משעה שידענו והבנו – נחמץ ליבנו על הקטסטרופה ההיא שאנחנו היינו קורבנותיה לא פחות מאחרים.


"הנפילה" נפתח ומסתיים בציטוטים מתוך "Blind Spot". המזכירה הישישה מכה על חטא, והציבור מוזמן לצפות בעשרת ימיו האחרונים של היטלר בבונקר עד התאבדותו יחד עם אהובתו אווה בראון, ובעוד שמונה ימים שעברו על עמיתיו ששפיותם הלכה והתרחקה מהם. המשחק הווירטואוזי של ברונו גאנץ ('מלאכים בשמי ברלין', שגילם דמות היסטורית גרמנית שונה לגמרי כמורה הרוחני ב-'Luther') הופכת את הצפייה בסרט למרתקת אבל גם למעוררת הרבה שאלות. פתאום מתברר שהנואם האדיר, האיש הכריזמטי להדהים, המנהיג שליכד סביבו קבוצת אנשים שהמציאו יחדיו את המוות התעשייתי ועיגנו אותו ב"הוכחות" וב"צידוקים" למכביר – האיש הזה היה רק בן אדם. איש ששנא את התבוסה, אך במקום להביע את פחדו מפניה ביכר להוליך אותה אל סיום ואגנריאני קלאסי ולהשמיד את עצמו יחד עם עולמו האהוב, ה"נקי" יותר מיהודים.


הדיקטטור הגדול
הדיקטטור הגדול

גם אם נוותר על דיון בדיוק ההיסטורי של הסרט, קשה להתעלם משפע הדימויים הקולנועיים של המשטר הנאצי בשישים השנים שחלפו מאז נצחונן של בעלות הברית. למראה הרעד המתגבר בידו הפגועה של היטלר, אי אפשר שלא להיזכר בידו הקישחת והעצמאית של 'ד"ר סטריינג'לאב'. למשמע מילות הפרידה של הפיהרר מפקודיו, נודדת המחשבה אל גאון אחר עם שפם קטן, בן גילו של היטלר, צ'רלי צ'פלין, הנושא נאום מכמיר לב באחרית ימיה של המדינה הבדיונית טומניה. צ'פלין כתב את הנאום ההוא כבר ב-1939; היטלר, אומרים מי ששרדו את הבונקר הברלינאי, צפה ב'דיקטטור הגדול' והשתעשע מאוד. יכול להיות שצ'פלין הישרה על נאום הפרידה של הפיהרר? הייתכן שבעקיפין עיצב צ'פלין את דימויו הקולנועי של היטלר?


מי שנחשף לסרטים תיעודיים העוסקים ברייך השלישי אינו יכול שלא להשתאות נוכח הליהוק המושלם של "הנפילה", מושלם עד כדי בעתה. גבלס נראה כמו גבלס, והימלר נראה כמו הימלר. לא זה המצב בניסיון הבריטי לפצח את חידת היטלר בסרט הטלוויזיה 'Uncle Adolf'. הסרט מציג ניתוח של הטירוף דרך חשיפת מערכת היחסים החולנית של היטלר עם אחייניתו, גֶלי ראובל. על פי ניקולס רנטון, היטלר היה מאוהב באחיינית כבר מילדותה ולכן דאג לחיסול את אהובה היהודי שהמריד אותה נגד הדוד הטרדן. מה שהוא לא צפה היה שתבין מי אחראי רצח ותתאבד. אווה בראון, טוען הסרט, הייתה רק סיפור כיסוי לאהבה האמיתית ההיא. אולי זה נכון. אמין זה לא. ייתכן שזו האנגלית השגורה בפיו של היטלר והמראה הלא-מספיק היטלרי של קן סטוט.


Uncle Adolf
Uncle Adolf

וייתכן שהנסיונות לתלות את הטירוף בהדחקות אלה ואחרות – מיניות או של זהות אתנית (אחת הטענות מן התקופה הסמוכה למלחמת העולם השנייה הייתה שלהיטלר היו שורשים יהודיים) – אינם מספקים הסבר מניח את הדעת לתעשיית הרצח שהיטלר עמד בראשה. 'The Hidden Führer' של רנדי ברבטו ופנטון ביילי, כורך את התנהגותו המוזרה של היטלר בהסתרת זהותו המינית ההומוסקסואלית. מה המסקנה? האם עלינו להניח מראש שכל מי שאהבותיו אינן מכוונות לסטנדרט המקובל בחברה הוא חבית חומר נפץ מהלכת? האם אפשר להסתפק בפרשנות כל כך פשטנית?


גם פרשנותו של הירשביגל בעייתית מאוד. אכן, הוא טוען בגלוי לחלוטין שהיטלר הצליח מאחר שחבר מרעיו צעדו אחריו בסך כעדר, בלי לבדוק במה בדיוק הם תומכים ומה ההשלכות של ההחלטות המחרידות שמתקבלות במשרדי הממשל. אבל הוא לא ממש מסביר איך זה שכל האנשים המבריקים שסבבו את היטלר לא הצליחו לראות מה מתרחש, וכיצד קרה שחלק נכבד מהם נסחפו בחורבן הוואגנריאני באותה טוטאליות שהיטלר עצמו הכתיב. נורא מכל הוא הסיפור האמיתי על משפחת גבלס. מגדה ויוזף גבלס, שידוך של היטלר בין גאון התעמולה לאישה הכל-ארית שהוליד בגידות ומרירויות וגם שישה ילדים, הסתיים במותם של כל השמונה. תחילה סיממה מגדה גבלס את ששת ילדיה, ואז פיצחה בתוך פיותיהם הישנוניים כמוסות ציאניד. לקינוח יצאה עם בעלה מן הבונקר; הוא ירה בה והתאבד. גופותיהם נשרפו על ידי חיילים זוטרים יותר, כפי שנעשה גם עם גופותיהם של היטלר ואווה בראון. את הילדים מצאו הסובייטים והנציחו בצילומיהם המחרידים.


Rosenstrasse
Rosenstrasse

סיפוריהם של שני ילדים הם בעיני הזווית הפרשנית המעניינת ביותר של הירשביגל, שחבל שאינה מודגשת בסרט עוד יותר. אלה שני בני 12. פטר קראנץ, ילד ברלינאי שהצטרף לכוחות הלוחמים, השליך רימונים על טנקים סובייטיים ופעל באומץ לב מדהים, עד לרגע שבו מצא עצמו לבדו, אחרי נפילת פצצה סובייטית, בין קרעי גופות. רק אז חזר לבית הוריו, מתייפח וקודח. ב-8 במאי 1945, יום הכניעה, יצא לצד המערבי יחד עם טראודל יונגה. גם הלגה גבלס, בתו הבכורה של השר לענייני תעמולה, הייתה בת 12 בסוף המלחמה. היא ניסתה להילחם באמה כאשר זו דחפה לפיה בכוח את הסם המרדים. היא, כמו פטר, הייתה בת גילו של הרייך השלישי; שניהם ילידי 1933.


הלגה המשיכה לזמר עם אחיה שירים לכבוד יום הולדתו ה-56 של היטלר, שחל עשרה ימים בדיוק לפני התאבדותו. אבל הוריה לא רצו שימיה יאריכו אחרי הרייך השלישי. אולי הבינו שחייה בצל פועלם יהיו מרים וקשים, אולי סברו שהעולם שלאחר גרמניה הנאצית אינו ראוי לה. ואולי נהו, כמו רבים אחרים, אחרי חזון החורבן הטוטאלי של היטלר. פטר ראה את הזוועה ובחר בדרך אחרת, דרך החיים. אפשר להניח שלצופים הגרמניים קל להזדהות איתו. הנה לפניכם ילד נבון שבחר בדרך הנכונה. לצופים היהודיים קשה יותר. מה שפקח את עיניו של פטר היו קורבנות גרמניים, לא עשרות המיליונים האחרים שהיו קורבנותיה של גרמניה הנאצית. האם בגר פטר והבין שתחושת הקורבן שלו מתגמדת מול ההרג וההרס שזרעה סביבה גרמניה הנאצית? ספק רב.


טראודל יונגה
טראודל יונגה

זו נקודת מפתח להבנת יחסה של החברה הגרמנית היום אל מלחמת העולם השנייה ואל השואה: קודמינו לא ממש הבינו למה הם שותפים, והפכו בעצמם לקורבנות. כן, בוודאי שכולנו חושבים שהנאציונל סוציאליזם היה נורא, אבל סבלנו ממנו לא פחות מאחרים. עובדה, ערינו הופצצו, בתינו נחרבו, כל העולם שנא אותנו במשך שנים ארוכות. עובדה, היו מי שלחמו נגד המשטר, כמו נשות היהודים המוצגות ב-'Rosenstrasse'. כעת, חשים הגרמנים, מותר לקבול בקול רם על הסבל של עמם.


דווקא בגלל סרטים כמו זה האחרון וכמו אלה שהוזכרו כאן קודם, ספק אם יונגה, שסיפורה משמש מסגרת לסיפור “הנפילה“, הייתה מזדהה איתו. היא אמרה - לא ידענו, אבל אשמנו. אחרי מותה ניתן לה תפקיד נוסף, לטהר את השרץ, לפחות במידת מה. על אף הכל, מדובר בסרט מרתק שהוא אבן דרך בדיון הקולנועי ברייך השלישי.